סיפור קצר על אהבה
"הכל התחיל בנסיעה". יוני גמר את פחית הקולה ושאל אם בא לי ללכת לאיזה ספסל אחר כי הוא לא רוצה לספר פה, מישהו עלול לשמוע. "בעצם זה התחיל שבוע שעבר לפני הנסיעה, כשחיקינו לקו שיאסוף אותנו מהקמפוס חזרה הביתה לתל אביב". התיישבנו על הספסל, רחוק מכל אוזן שומעת אחרת. "הקיצר, אז אני הבאתי את התיק הענק שלי עם כל הכביסה המסריחה, הזעתי בטירוף, וכולנו חיכינו לאוטובוס. כמה רציתי כבר לראות את עצמי בבית, זה כמעט כמו להיות בבסיס, זוכר, כמה שהיינו לחוצי בית?" את יוני הכרתי בבסיס שבו שנינו שירתנו. אבל רק באיזה צ´אט מקרי והזוי יצא ששנינו דפקנו וידוי הדדי, ולא האמנו שכל אותן שנים הסתרנו אחד מהשני. אבל היינו טיפוסים די מנוגדים, ככה שידענו שמעבר לחברות קצת יותר אמיצה לא היה קורה כלום. ועכשיו שלמדנו יחד שוב התחברנו. "בטח זוכר" עניתי. "אז אני מחכה, אחה"צ, סביבי עוד 20 אנשים. ואז מעבר לכביש דילג מישהו עם תיק גדול. הוא היה בגופיה לבנה צמודה כזו וג´ינס. גבוה, שיער שטני סתור כזה, הוא נעמד לידי ואני חושב שהחסרתי כמה פעימות בלב. "סליחה עבר כבר ה-900 לתל אביב?" הסתובבתי ועניתי שעדיין לא. הרגשתי כאילו אני מדבר לחזה שלו. כלומר, לא יכולתי להזיז את המבט משם. פחדתי להסתכל לו בעיניים. כשהוא התקדם לשפת המדרכה לפני, הסתכלתי בו באלכסון, איזה גוף מדהים. רחב, מוצק, מעוצב, עוד הרחתי את הבושם ששם וחשבתי לעצמי שזה בטח מיועד לחברה שלו שתבוא לפגוש אותו בתל אביב. האוטובוס הגיע. הוא לא הזדרז לעלות, כשהתיישבתי במושב אחד לפני אחרון, זכר לימי בית הספר, הוא עוד עמד בתור להכניס את התיק שלו לתא האחסון של האוטובוס. האוטובוס התמלא, אבל עוד היה המון מקום. ואז הוא עלה, וכל צעד שלו החסרתי פעימה בלב. כשהוא עבר את הדלת באמצע.. ואז, "היי, זה תפוס או שאפשר לשבת?". בום, הוא התיישב לידי. בהתחלה שתיקה. יושב לידך בחור שנראה כאילו נשלף מקטלוג להלבשה תחתונה, בג´ינס וגופיה, ריח משגע, חמוד מעל ומעבר למקסימום האפששרי, מה תעשה? מה שאני עשיתי, עם כל האומץ שלא היה לי, זה לשתוק." העיניים של יוני נצצו. הוא התרגש כמו אותה התרגשות באוטובוס. "אז מה עשיתי.. כלום. הוא הוציא ספר של סטיבן קינג. אחרי רבע שעה הוא התייאש, האוטובוס קפץ והיה באמת קשה לקרוא. אמרתי לו: אחלה ספר. והוא שאל אם קראתי, ואמרתי שכן ושזה ספר מאד מותח. לא קראתי את הספר הזה בחיים שלי אבל סטיבן קינג.. ברור שיהיה מותח. הוא אמר: כן, מאד. אני מת על הספרים שלו. התפתחה שיחה. לא הבנתי איך הוא גר במעונות כל כך קרוב אלי ולא הבחנתי בו. כלומר, קשה שלא להבחין בכזה בחור מרשים פיזית. כל כך רציתי שהוא יהיה בקטע וכל כך היהב רור שלא. ואז בערך בחדרה היה לי אומץ לשאול אותו אם כבר הכיר איזה מישהי נחמדה במעונות, כדי לבדוק אם יש לו חברה בבית, או בכלל. ראיתי שהוא מתחמק בצורה ממש מחשידה. אני לא יודע אם הוא שם אפילו לב, אבל הוא אמר שזה כרגע לא בראש שלו והוא מעדיף להתרכז בלימודים. תאר לך יושב לידך בחור שיכול להשיג בקלילות את הבחורות הכי יפות ואומר לך שאין לו חברה. יצא ששנינו מרמת גן. דברנו והשווינו בין הפקולטות שלנו. הרגשתי שכיף לי לדבר איתו ומצד שני המשיכה אליו.. כמה שטויות יצאו לי מהפה בגלל זה! הגענו לתחנה המרכזית. הלכתי איתו בדרך אל אוטובוס לרמת גן. זה היה מדהים. חיילות בהו בו (אין סיכוי שבי, בטח אמרו: תראי את הרזה ההוא ליד הבחור החתיך בגופיה). וגם חיילים נעצו בו מבט. חשבתי בלב האם הוא מרגיש את זה.. עלינו על האוטובוס לרמת גן. ישבנו בסוף. בחוץ כבר היה חושך. כל הזמן חשבתי על נושאים לדבר איתו. אמרתי שלום וירדתי הביתה. בבית כמובן ישר שלחו אותי להתקלח. עמדתי עם זקפה אדירה וברור לך מה עשיתי שם". יוני חייך בביישנות. לשנינו היה ברור מה הוא עשה שם. "נו אז מה נגמר עם הבחור ההוא?" לא הבנתי למה בדיוק יוני מספר את כל זה. הוא אמר לי חכה בסבלנות, יש המשך. "השבוע אני בבריכה. סתם כזה יושב ופתאום אני רואה אותו, כאילו לא היה אף אחד מסביב, רק אותו. ספידו. גוף שרירי וחלק, משהו כמו בסרטים, נוטף מים. הוא ראה אותי ואמר "היי". היה לו ביד חולצה לבנה והוא לבש אותה, היא נצמדה לגוף הזה שלו.. ניסיתי בכוח להסתיר את הזקפה שלי והוא ראה. מאה אחוז שהוא ראה. הוא אפילו הסתכל לשם, נראה לי, בכוונה כדי לראות. אבל איך זה שבדיוק ביום ובשעה שאני שם הוא גם שם? הסתכלתי עליו בדרך למלתחות. גב שרירי, תחת מוצק כזה עם רגליים שריריות וגובוהות. לרגע חשבתי שאני חולם. ושוב אני בטוח שלא הייתי היחיד שנעץ בו מבט. אחרי חצי שעה הלכתי למלתחות להתלבש. חזרתי לחדר. אין לי מושג מה עושים. אני מת לשאול אותו אם הוא בקטע". יוני סיים וראיתי שהוא היה מוכן שבמקומי יישב עכשיו הבחור ההוא, כדי שהוא יוכל כבר לשאול אותו. אבל ידעתי שאין לו אומץ לזה. זה היה ברור שגם אני לא זה שילך ויעשה כאלה דברים. אמרתי לו שאם הוא לא לפחות יבדוק זה יאכל אותו, הוא לא יוכל להתרכז בלימודים או בשום דבר אחר. הוא הסכים איתי. וככה נגמרה השיחה.
"הכל התחיל בנסיעה". יוני גמר את פחית הקולה ושאל אם בא לי ללכת לאיזה ספסל אחר כי הוא לא רוצה לספר פה, מישהו עלול לשמוע. "בעצם זה התחיל שבוע שעבר לפני הנסיעה, כשחיקינו לקו שיאסוף אותנו מהקמפוס חזרה הביתה לתל אביב". התיישבנו על הספסל, רחוק מכל אוזן שומעת אחרת. "הקיצר, אז אני הבאתי את התיק הענק שלי עם כל הכביסה המסריחה, הזעתי בטירוף, וכולנו חיכינו לאוטובוס. כמה רציתי כבר לראות את עצמי בבית, זה כמעט כמו להיות בבסיס, זוכר, כמה שהיינו לחוצי בית?" את יוני הכרתי בבסיס שבו שנינו שירתנו. אבל רק באיזה צ´אט מקרי והזוי יצא ששנינו דפקנו וידוי הדדי, ולא האמנו שכל אותן שנים הסתרנו אחד מהשני. אבל היינו טיפוסים די מנוגדים, ככה שידענו שמעבר לחברות קצת יותר אמיצה לא היה קורה כלום. ועכשיו שלמדנו יחד שוב התחברנו. "בטח זוכר" עניתי. "אז אני מחכה, אחה"צ, סביבי עוד 20 אנשים. ואז מעבר לכביש דילג מישהו עם תיק גדול. הוא היה בגופיה לבנה צמודה כזו וג´ינס. גבוה, שיער שטני סתור כזה, הוא נעמד לידי ואני חושב שהחסרתי כמה פעימות בלב. "סליחה עבר כבר ה-900 לתל אביב?" הסתובבתי ועניתי שעדיין לא. הרגשתי כאילו אני מדבר לחזה שלו. כלומר, לא יכולתי להזיז את המבט משם. פחדתי להסתכל לו בעיניים. כשהוא התקדם לשפת המדרכה לפני, הסתכלתי בו באלכסון, איזה גוף מדהים. רחב, מוצק, מעוצב, עוד הרחתי את הבושם ששם וחשבתי לעצמי שזה בטח מיועד לחברה שלו שתבוא לפגוש אותו בתל אביב. האוטובוס הגיע. הוא לא הזדרז לעלות, כשהתיישבתי במושב אחד לפני אחרון, זכר לימי בית הספר, הוא עוד עמד בתור להכניס את התיק שלו לתא האחסון של האוטובוס. האוטובוס התמלא, אבל עוד היה המון מקום. ואז הוא עלה, וכל צעד שלו החסרתי פעימה בלב. כשהוא עבר את הדלת באמצע.. ואז, "היי, זה תפוס או שאפשר לשבת?". בום, הוא התיישב לידי. בהתחלה שתיקה. יושב לידך בחור שנראה כאילו נשלף מקטלוג להלבשה תחתונה, בג´ינס וגופיה, ריח משגע, חמוד מעל ומעבר למקסימום האפששרי, מה תעשה? מה שאני עשיתי, עם כל האומץ שלא היה לי, זה לשתוק." העיניים של יוני נצצו. הוא התרגש כמו אותה התרגשות באוטובוס. "אז מה עשיתי.. כלום. הוא הוציא ספר של סטיבן קינג. אחרי רבע שעה הוא התייאש, האוטובוס קפץ והיה באמת קשה לקרוא. אמרתי לו: אחלה ספר. והוא שאל אם קראתי, ואמרתי שכן ושזה ספר מאד מותח. לא קראתי את הספר הזה בחיים שלי אבל סטיבן קינג.. ברור שיהיה מותח. הוא אמר: כן, מאד. אני מת על הספרים שלו. התפתחה שיחה. לא הבנתי איך הוא גר במעונות כל כך קרוב אלי ולא הבחנתי בו. כלומר, קשה שלא להבחין בכזה בחור מרשים פיזית. כל כך רציתי שהוא יהיה בקטע וכל כך היהב רור שלא. ואז בערך בחדרה היה לי אומץ לשאול אותו אם כבר הכיר איזה מישהי נחמדה במעונות, כדי לבדוק אם יש לו חברה בבית, או בכלל. ראיתי שהוא מתחמק בצורה ממש מחשידה. אני לא יודע אם הוא שם אפילו לב, אבל הוא אמר שזה כרגע לא בראש שלו והוא מעדיף להתרכז בלימודים. תאר לך יושב לידך בחור שיכול להשיג בקלילות את הבחורות הכי יפות ואומר לך שאין לו חברה. יצא ששנינו מרמת גן. דברנו והשווינו בין הפקולטות שלנו. הרגשתי שכיף לי לדבר איתו ומצד שני המשיכה אליו.. כמה שטויות יצאו לי מהפה בגלל זה! הגענו לתחנה המרכזית. הלכתי איתו בדרך אל אוטובוס לרמת גן. זה היה מדהים. חיילות בהו בו (אין סיכוי שבי, בטח אמרו: תראי את הרזה ההוא ליד הבחור החתיך בגופיה). וגם חיילים נעצו בו מבט. חשבתי בלב האם הוא מרגיש את זה.. עלינו על האוטובוס לרמת גן. ישבנו בסוף. בחוץ כבר היה חושך. כל הזמן חשבתי על נושאים לדבר איתו. אמרתי שלום וירדתי הביתה. בבית כמובן ישר שלחו אותי להתקלח. עמדתי עם זקפה אדירה וברור לך מה עשיתי שם". יוני חייך בביישנות. לשנינו היה ברור מה הוא עשה שם. "נו אז מה נגמר עם הבחור ההוא?" לא הבנתי למה בדיוק יוני מספר את כל זה. הוא אמר לי חכה בסבלנות, יש המשך. "השבוע אני בבריכה. סתם כזה יושב ופתאום אני רואה אותו, כאילו לא היה אף אחד מסביב, רק אותו. ספידו. גוף שרירי וחלק, משהו כמו בסרטים, נוטף מים. הוא ראה אותי ואמר "היי". היה לו ביד חולצה לבנה והוא לבש אותה, היא נצמדה לגוף הזה שלו.. ניסיתי בכוח להסתיר את הזקפה שלי והוא ראה. מאה אחוז שהוא ראה. הוא אפילו הסתכל לשם, נראה לי, בכוונה כדי לראות. אבל איך זה שבדיוק ביום ובשעה שאני שם הוא גם שם? הסתכלתי עליו בדרך למלתחות. גב שרירי, תחת מוצק כזה עם רגליים שריריות וגובוהות. לרגע חשבתי שאני חולם. ושוב אני בטוח שלא הייתי היחיד שנעץ בו מבט. אחרי חצי שעה הלכתי למלתחות להתלבש. חזרתי לחדר. אין לי מושג מה עושים. אני מת לשאול אותו אם הוא בקטע". יוני סיים וראיתי שהוא היה מוכן שבמקומי יישב עכשיו הבחור ההוא, כדי שהוא יוכל כבר לשאול אותו. אבל ידעתי שאין לו אומץ לזה. זה היה ברור שגם אני לא זה שילך ויעשה כאלה דברים. אמרתי לו שאם הוא לא לפחות יבדוק זה יאכל אותו, הוא לא יוכל להתרכז בלימודים או בשום דבר אחר. הוא הסכים איתי. וככה נגמרה השיחה.