סיפור קצר על עולם שנשכח א'
משהו קטן שכתבתי ערב אחד מתוך שיעמום והעובדה שסתם להאזין למוסיקה בלי לעשות שום דבר נוסף תמיד נראה לי קצת חסר טעם, אחרי כמה עמודים נמאס לי, תשפטו אתם (אבל אין למה לצפות). הם קברו אותי ב2- למאי של אותה שנה. מגוחך מעט לדעת זאת כעת משום שאז היה הדבר חסר כל משמעות. לא ניהלנו את חיינו בהתחשב בתאריכים או שעות. היום היה היום שבא אחרי אתמול ולפני מחר, וכל אחד היה דומה למשנהו. הזמן זחל לו באיטיות לאורך נהר חיינו ומעולם לא עלה כלל בדעתנו לכלוא אותו על ידי חלוקתו לשמות ולקבוצות של ימים ולילות שיתלכדו יחדיו לשבועות, חודשים ושנים. היה בכך שחרור מסוים מתחושת התחרות הבלתי פוסקת שמלווה את חייהם של בני אדם שהפכו את הזמן לכלי בידיהם. לא היה צורך להספיק כל דבר שהוא, לפני שהזמן ייגמר. הזמן, כפי שנכחנו, הוא אינסופי ומגוחך יהיה לחשוב אחרת. במונחים המוכרים לי כעת מתי רק 9 ימים לפני יום הולדתי ה18-, תאריך המציין את המעבר המסורתי מנעורים לבגרות בתרבות לה אני מורגל כיום. הדבר מטריד אותי לעיתים ואני מנסה להתנער ממחשבה זו ככל יכולתי, אך היא משאירה בי תמיד את הטעם המריר של בזבוז והחמצה, תחושה המוכרת רק לאלו שנכנעו למרותו של הזמן הקצוב והמוגדר. היה זה ה2- למאי, אך במובן המהותי והחשוב הרבה יותר היה זה יום סתיו מעונן, מספר זריחות חמה לאחר הפעם הראשונה בה טעמתי את טעמה של אישה, וכאשר זיכרון מותה של אמי נהיה כבר מעורפל במחשבתי ומטושטש ברגשותיי. נולדתי כאמור קרוב ל18- שנים קודם לכן, באזור הגיאוגרפי של אגן הים התיכון. עברו מאז רק כמה אלפי שנים מועטות, אך באותה התקופה העולם היה עודנו צעיר. אני משתמש במילה זו לא בגלל היחס לתקופת היווצרותו של העולם, אלא למה שאכנה כאן "תקופת התמימות" שלו. הטבע פעל בשלמות על פי חוקיו המוגדרים והידועים מראש, וחיים שגשגו בכל אשר תפנה. יערות ענק כיסו את פני האדמה, לצד הרים אדירי ממדים וימים סוערים. לא היה זה הטבע המרוסן והצייתני לו הורגלנו משחר ילדותנו, הטבע המשתחווה בהכנעה אל מול אדוניו הכל יכולים. היה זה הטבע בכל הדר תפארתו – פראי ויפהפה. ומתוך פאר היצירה הזה, נולד והרים את ראשו יצור חדש ושאפתן שלימים יאנוס את אביו. כפר ילדותי שכן בצלם של שרשרת הרים, אשר נידמה היה כי נחים זה בחיקו של זה. חיינו באותה התקופה בבקתות עץ וקש, משום שעוד לא רכשנו באותה העת את היכולת ליצור טיט. לא הייתה לנו מודעות היסטורית או מורשתית, אך השמועות דיברו על אבותינו שהגיעו ממזרח ושרדו כציידים-מלקטים. הבעיה העיקרית עם דרך חיים זו היא שכאשר המזון שלך נודד עליך לנדוד בעקבותיו או לרעוב. התוצאה הייתה חיים בתזוזה מתמדת, כאשר נעקרו אבותינו ממקום מושבם שוב ושוב בעקבם אחר הבקר. יישובים של קבע מעולם לא ניבנו, ותרבות של ממש לא יכלה לפרוח. רק כאשר חנו באזור בו נולדתי הבחין אחד מהם כי הפירות ניתנים לגידול על ידי שתילת הזרעים באדמה והשקייתם. אינני יודע כיצד עלה אותו פרא אדם על העובדה הבסיסית הזו, ותמיד חשדתי כי הייתה זו תוצאה של מפגש עם תרבות גבוהה יותר. בצדו השני של הים התיכון החלו המצרים להעלות את סיפוריהם הראשונים על כתב, וצורת הממשל הפרעונית כבר הייתה בנמצא אז אולי הדבר נבע מהם. בכל אופן היו אלה שורשי החקלאות, ועיקר הישגו של אותו איש חסר שם היה בהבחנתו כי הדבר עשוי להביע תועלת של ממש במקום לפטור את המידע כחסר שימוש. למדנו לגדל את מזוננו במו ידינו, וגילינו כי כך אנו מסוגלים לביית את הבקר ולהשאיר אותו בקרבתנו. החורפים לא היו קשים יתר על המידה ולא היה עוד צורך לנדוד, וכך הוקם בסיס הקבע הצנוע שלנו שהחזיק מעמד בכמה עשרות השנים שעברו עד ללידתי שלי. הייתי תינוק בכיין מאוד לדברי אמי, ונהגתי ליפול שוב ושוב מאותם המקומות. באותו העת חשבה אמי כי משהו בי פגום משום שלא למדתי להימנע מלטפס על כל דבר שניקרה בדרכי. אילו הייתי נשאל בתקופה מאוחרת יותר של חיי, היכן החל אותו יצר סקרנות בלתי נדלה שהוביל אותי לבסוף אל מותי הייתי משחזר בלא ספק את סיפור נפילותיי הרבות, שעיקר עניינן היה לבחון את העולם הסובב אותי מנקודת ראות גבוהה ורחבה יותר. מובן מאליו כי חיתולים לא היו בנמצא, וביתנו הדיף באופן קבוע ניחוחות של צואת תינוקות. אמי נהגה להטיח את זה בי כאשר הייתה רוגזת ולא היה לה דבר מה אחר להתלונן אודותיו, וכל חיי הסמקתי במבוכה כאשר נזכרתי בכך. הזיכרון הראשון שלי לא היה בעל הבטחה גדולה לעתיד, ואני מאמין כי הוא עיצב במידה רבה את כל דרך החשיבה שלי. הייתי אז פעוט בן מה שאני מניח היה שנה או שנתיים, יכולתי כבר ללכת בכוחות עצמי ולבטא את רצונותיי במידה סבירה אז כנראה שהייתי מבוגר יותר. אמי לקחה אותי לשדה לצפות בפרות הרועות בדשא. היה זה תחילת האביב וכלניות פרחו מסביבנו ככוכבים אדומים בעשב, רחוק ככל שיכולתי לראות. תמיד אהבתי את תקופת האביב בשל כך, משום שהכלניות הפרו מעט את החדגוניות של הנוף שהורכב בעיקרו מהרים, דשא וסוג אחד של עצים. אני משער כי הניחה כי הטיול ינעם לי, ואכן אני זוכר כי השתובבתי רבות עם הפרחים והחרקים שעופפו מסביבם, מבריח אותם עם התקרבי. אני זוכר שהפרפרים הקסימו אותי במיוחד ורדפתי מרחקים נכבדים אחרי פיסות הצבע המרחפות הללו, מאמין בילדותיות כי אוכל לתפוס אותם. אמי צפתה בי ממרחק ביטחון, מחייכת לעצמה בסיפוק. אני מניח כי נראיתי מאושר מאוד, רץ לי בעירום בין הפרחים, והיה זה בוודאי אחד מאותם רגעים בהם האם הצעירה מתמלאת בשמחה למראה בנה, כאשר זיכרון הבכי והיניקה המתמדת דחוק אל שולי התודעה. כאשר הגענו לשדה הבקר זנחתי כל מחשבה על הפרפרים והצבעתי בהתרגשות מרובה על החיות גדולות הממדים שנראו ענקיות לעיני הצעירות. באותה העת נכחתי רק בקיומם של ציפורים, חרקים ובעכברי השדה שכרסמו את קירות הבקתה, והפרות היו עבורי כמחשבתי התמוהה ביותר קורמת למולי עור וגידים. המשגיח הביט בנו מצילו של עץ, אם כי בוודאי התעניין יותר באמי מאשר בי. חוץ מעונת החורף, בה כיסינו את עצמנו בפרוות חיות, לא לבשנו בגדים לעולם ומשגיח הבקר שבילה את רוב זמנו הרחק משאר היישוב נהנה בוודאי הנאה רבה ממחזה מערומיה של האישה שאיתי. למעשה אני זוכר כי הנאתו הייתה בולטת למדי. אמי לקחה את ידי והציגה אותי לפני הפרה הראשונה שנקלתה בדרכנו. ליטפתי את חוטמו של היצור, והיא בתגובה ליקקה את ידי המושטת. חיבבתי מאוד את החיה המוכתמת, ואמי אף הושיבה אותי על גבה. החזקתי חזק בעורף הפרה, אשר למרבה הפלא לא התנגדה כלל לנוכחותי והמשיכה ללעוס את מזונה בשלווה.
משהו קטן שכתבתי ערב אחד מתוך שיעמום והעובדה שסתם להאזין למוסיקה בלי לעשות שום דבר נוסף תמיד נראה לי קצת חסר טעם, אחרי כמה עמודים נמאס לי, תשפטו אתם (אבל אין למה לצפות). הם קברו אותי ב2- למאי של אותה שנה. מגוחך מעט לדעת זאת כעת משום שאז היה הדבר חסר כל משמעות. לא ניהלנו את חיינו בהתחשב בתאריכים או שעות. היום היה היום שבא אחרי אתמול ולפני מחר, וכל אחד היה דומה למשנהו. הזמן זחל לו באיטיות לאורך נהר חיינו ומעולם לא עלה כלל בדעתנו לכלוא אותו על ידי חלוקתו לשמות ולקבוצות של ימים ולילות שיתלכדו יחדיו לשבועות, חודשים ושנים. היה בכך שחרור מסוים מתחושת התחרות הבלתי פוסקת שמלווה את חייהם של בני אדם שהפכו את הזמן לכלי בידיהם. לא היה צורך להספיק כל דבר שהוא, לפני שהזמן ייגמר. הזמן, כפי שנכחנו, הוא אינסופי ומגוחך יהיה לחשוב אחרת. במונחים המוכרים לי כעת מתי רק 9 ימים לפני יום הולדתי ה18-, תאריך המציין את המעבר המסורתי מנעורים לבגרות בתרבות לה אני מורגל כיום. הדבר מטריד אותי לעיתים ואני מנסה להתנער ממחשבה זו ככל יכולתי, אך היא משאירה בי תמיד את הטעם המריר של בזבוז והחמצה, תחושה המוכרת רק לאלו שנכנעו למרותו של הזמן הקצוב והמוגדר. היה זה ה2- למאי, אך במובן המהותי והחשוב הרבה יותר היה זה יום סתיו מעונן, מספר זריחות חמה לאחר הפעם הראשונה בה טעמתי את טעמה של אישה, וכאשר זיכרון מותה של אמי נהיה כבר מעורפל במחשבתי ומטושטש ברגשותיי. נולדתי כאמור קרוב ל18- שנים קודם לכן, באזור הגיאוגרפי של אגן הים התיכון. עברו מאז רק כמה אלפי שנים מועטות, אך באותה התקופה העולם היה עודנו צעיר. אני משתמש במילה זו לא בגלל היחס לתקופת היווצרותו של העולם, אלא למה שאכנה כאן "תקופת התמימות" שלו. הטבע פעל בשלמות על פי חוקיו המוגדרים והידועים מראש, וחיים שגשגו בכל אשר תפנה. יערות ענק כיסו את פני האדמה, לצד הרים אדירי ממדים וימים סוערים. לא היה זה הטבע המרוסן והצייתני לו הורגלנו משחר ילדותנו, הטבע המשתחווה בהכנעה אל מול אדוניו הכל יכולים. היה זה הטבע בכל הדר תפארתו – פראי ויפהפה. ומתוך פאר היצירה הזה, נולד והרים את ראשו יצור חדש ושאפתן שלימים יאנוס את אביו. כפר ילדותי שכן בצלם של שרשרת הרים, אשר נידמה היה כי נחים זה בחיקו של זה. חיינו באותה התקופה בבקתות עץ וקש, משום שעוד לא רכשנו באותה העת את היכולת ליצור טיט. לא הייתה לנו מודעות היסטורית או מורשתית, אך השמועות דיברו על אבותינו שהגיעו ממזרח ושרדו כציידים-מלקטים. הבעיה העיקרית עם דרך חיים זו היא שכאשר המזון שלך נודד עליך לנדוד בעקבותיו או לרעוב. התוצאה הייתה חיים בתזוזה מתמדת, כאשר נעקרו אבותינו ממקום מושבם שוב ושוב בעקבם אחר הבקר. יישובים של קבע מעולם לא ניבנו, ותרבות של ממש לא יכלה לפרוח. רק כאשר חנו באזור בו נולדתי הבחין אחד מהם כי הפירות ניתנים לגידול על ידי שתילת הזרעים באדמה והשקייתם. אינני יודע כיצד עלה אותו פרא אדם על העובדה הבסיסית הזו, ותמיד חשדתי כי הייתה זו תוצאה של מפגש עם תרבות גבוהה יותר. בצדו השני של הים התיכון החלו המצרים להעלות את סיפוריהם הראשונים על כתב, וצורת הממשל הפרעונית כבר הייתה בנמצא אז אולי הדבר נבע מהם. בכל אופן היו אלה שורשי החקלאות, ועיקר הישגו של אותו איש חסר שם היה בהבחנתו כי הדבר עשוי להביע תועלת של ממש במקום לפטור את המידע כחסר שימוש. למדנו לגדל את מזוננו במו ידינו, וגילינו כי כך אנו מסוגלים לביית את הבקר ולהשאיר אותו בקרבתנו. החורפים לא היו קשים יתר על המידה ולא היה עוד צורך לנדוד, וכך הוקם בסיס הקבע הצנוע שלנו שהחזיק מעמד בכמה עשרות השנים שעברו עד ללידתי שלי. הייתי תינוק בכיין מאוד לדברי אמי, ונהגתי ליפול שוב ושוב מאותם המקומות. באותו העת חשבה אמי כי משהו בי פגום משום שלא למדתי להימנע מלטפס על כל דבר שניקרה בדרכי. אילו הייתי נשאל בתקופה מאוחרת יותר של חיי, היכן החל אותו יצר סקרנות בלתי נדלה שהוביל אותי לבסוף אל מותי הייתי משחזר בלא ספק את סיפור נפילותיי הרבות, שעיקר עניינן היה לבחון את העולם הסובב אותי מנקודת ראות גבוהה ורחבה יותר. מובן מאליו כי חיתולים לא היו בנמצא, וביתנו הדיף באופן קבוע ניחוחות של צואת תינוקות. אמי נהגה להטיח את זה בי כאשר הייתה רוגזת ולא היה לה דבר מה אחר להתלונן אודותיו, וכל חיי הסמקתי במבוכה כאשר נזכרתי בכך. הזיכרון הראשון שלי לא היה בעל הבטחה גדולה לעתיד, ואני מאמין כי הוא עיצב במידה רבה את כל דרך החשיבה שלי. הייתי אז פעוט בן מה שאני מניח היה שנה או שנתיים, יכולתי כבר ללכת בכוחות עצמי ולבטא את רצונותיי במידה סבירה אז כנראה שהייתי מבוגר יותר. אמי לקחה אותי לשדה לצפות בפרות הרועות בדשא. היה זה תחילת האביב וכלניות פרחו מסביבנו ככוכבים אדומים בעשב, רחוק ככל שיכולתי לראות. תמיד אהבתי את תקופת האביב בשל כך, משום שהכלניות הפרו מעט את החדגוניות של הנוף שהורכב בעיקרו מהרים, דשא וסוג אחד של עצים. אני משער כי הניחה כי הטיול ינעם לי, ואכן אני זוכר כי השתובבתי רבות עם הפרחים והחרקים שעופפו מסביבם, מבריח אותם עם התקרבי. אני זוכר שהפרפרים הקסימו אותי במיוחד ורדפתי מרחקים נכבדים אחרי פיסות הצבע המרחפות הללו, מאמין בילדותיות כי אוכל לתפוס אותם. אמי צפתה בי ממרחק ביטחון, מחייכת לעצמה בסיפוק. אני מניח כי נראיתי מאושר מאוד, רץ לי בעירום בין הפרחים, והיה זה בוודאי אחד מאותם רגעים בהם האם הצעירה מתמלאת בשמחה למראה בנה, כאשר זיכרון הבכי והיניקה המתמדת דחוק אל שולי התודעה. כאשר הגענו לשדה הבקר זנחתי כל מחשבה על הפרפרים והצבעתי בהתרגשות מרובה על החיות גדולות הממדים שנראו ענקיות לעיני הצעירות. באותה העת נכחתי רק בקיומם של ציפורים, חרקים ובעכברי השדה שכרסמו את קירות הבקתה, והפרות היו עבורי כמחשבתי התמוהה ביותר קורמת למולי עור וגידים. המשגיח הביט בנו מצילו של עץ, אם כי בוודאי התעניין יותר באמי מאשר בי. חוץ מעונת החורף, בה כיסינו את עצמנו בפרוות חיות, לא לבשנו בגדים לעולם ומשגיח הבקר שבילה את רוב זמנו הרחק משאר היישוב נהנה בוודאי הנאה רבה ממחזה מערומיה של האישה שאיתי. למעשה אני זוכר כי הנאתו הייתה בולטת למדי. אמי לקחה את ידי והציגה אותי לפני הפרה הראשונה שנקלתה בדרכנו. ליטפתי את חוטמו של היצור, והיא בתגובה ליקקה את ידי המושטת. חיבבתי מאוד את החיה המוכתמת, ואמי אף הושיבה אותי על גבה. החזקתי חזק בעורף הפרה, אשר למרבה הפלא לא התנגדה כלל לנוכחותי והמשיכה ללעוס את מזונה בשלווה.
ושוב, מענין ועושה חשק לקרוא. ומעבר לכל, אמין. איפה ההמשך?