סיפור קצר על פרידה שכתבתי בפורום אחר
"נסיך האופל ואביר האור" הייתי מכורה לחיבוקים שלו, לנשיקות שלו, לידיו הגדולות אשר עטפו אותי ולחצו אותי קרוב אליו. באיזשהו מקום ידעתי שהוא לא בשבילי, אך המשכתי לרצות אותו יותר, במיוחד כשהרגשתי שהוא מתחמק ממני. רציתי שהוא ירצה אותי כל הזמן. הוא היה מחזר אחרי כמו בסרטים, ואין דבר אשר גרם לו אושר רב יותר מלצפות בי נשבית בכל פעם מחדש בקסמיו. הוא מעולם לא איים עליי אך אני הרגשתי מאוימת באופן תמידי. הוא מעולם לא הרים עליי יד ואני הרגשתי כאישה מוכה. הוא שלל ממני כל אפשרות להתרחק ממנו וסיפח לעצמו באופן בלעדי את זכות הבחירה אם ללכת או להישאר. הכוח שלו נבע מכך שהצליח לגרום לי להאמין שאני חסרת חשיבות, ובכך הערים עלי ונכנס לנעליו של המושיע אשר בא כביכול להציל את נשמתי. מתוך מחשבה מעוותת שלו שאני זקוקה לשמירה, הוא סגר עליי וכבל אותי בשלשלאות ברזל כבדות, בתא אטום וחשוך, ללא אוויר. רציתי להשתחרר מכבלי המתכת הכבדים, לנשום אוויר צח ולצאת אל האור, אבל בטיפשותי לא הייתי מוכנה להשתחרר ממנו. הייתי מכורה לו באופן טוטאלי. מתוך המושפלות שלי, האמנתי כי הוא היחיד אשר יכול להציל אותי ונכנעתי לכלאי. מתוך האמונה כי אין לי מוצא אחר, השלמתי עם מאזן הכוחות הבלתי הוגן במערכת היחסים שלנו ולאט-לאט איבדתי את עצמי. באופן מפתיע, מבלי לדעת כי יש בי את הכוחות או היכולת לחלוק על רוע הגזירה, יום אחד נגלה אליי מתוך האפלה האביר הכי טהור ואמיתי אשר הכרתי בימי חיי. יופיו הפנימי קרן החוצה והאיר את סביבתו. האור החם אשר ניבט מעיניו ומליבו האיר את תא כלאי, גרש את האפלה וכרסם בכבלי המתכת. בתחושת התעלות השתמשתי בכוחותיי האחרונים ומשכתי בחוזקה את שלשלאות הברזל. מבעד לחריץ בדלת הכבדה אשר הפרידה בין הכניעה למוכר לבין התעוזה לשנות, הבחנתי בקרני אור זהובות של תקווה. כאשר נסיך האופל הבחין בכוחותיי המחודשים, הוא מיהר לעטות את מסיכת התמימות אשר הכרתי משנפגשנו לראשונה, ובקולות חנופה חתרניים ניסה להטיל עלי את קסמו בשנית. הבטתי עליו בפנים אטומות במשך דקה ארוכה והטחתי בעוצמה בפרצופו ההמום את כבלי הברזל. אחזתי בחוזקה בידו של אביר האור ויצאתי לחופשי.
"נסיך האופל ואביר האור" הייתי מכורה לחיבוקים שלו, לנשיקות שלו, לידיו הגדולות אשר עטפו אותי ולחצו אותי קרוב אליו. באיזשהו מקום ידעתי שהוא לא בשבילי, אך המשכתי לרצות אותו יותר, במיוחד כשהרגשתי שהוא מתחמק ממני. רציתי שהוא ירצה אותי כל הזמן. הוא היה מחזר אחרי כמו בסרטים, ואין דבר אשר גרם לו אושר רב יותר מלצפות בי נשבית בכל פעם מחדש בקסמיו. הוא מעולם לא איים עליי אך אני הרגשתי מאוימת באופן תמידי. הוא מעולם לא הרים עליי יד ואני הרגשתי כאישה מוכה. הוא שלל ממני כל אפשרות להתרחק ממנו וסיפח לעצמו באופן בלעדי את זכות הבחירה אם ללכת או להישאר. הכוח שלו נבע מכך שהצליח לגרום לי להאמין שאני חסרת חשיבות, ובכך הערים עלי ונכנס לנעליו של המושיע אשר בא כביכול להציל את נשמתי. מתוך מחשבה מעוותת שלו שאני זקוקה לשמירה, הוא סגר עליי וכבל אותי בשלשלאות ברזל כבדות, בתא אטום וחשוך, ללא אוויר. רציתי להשתחרר מכבלי המתכת הכבדים, לנשום אוויר צח ולצאת אל האור, אבל בטיפשותי לא הייתי מוכנה להשתחרר ממנו. הייתי מכורה לו באופן טוטאלי. מתוך המושפלות שלי, האמנתי כי הוא היחיד אשר יכול להציל אותי ונכנעתי לכלאי. מתוך האמונה כי אין לי מוצא אחר, השלמתי עם מאזן הכוחות הבלתי הוגן במערכת היחסים שלנו ולאט-לאט איבדתי את עצמי. באופן מפתיע, מבלי לדעת כי יש בי את הכוחות או היכולת לחלוק על רוע הגזירה, יום אחד נגלה אליי מתוך האפלה האביר הכי טהור ואמיתי אשר הכרתי בימי חיי. יופיו הפנימי קרן החוצה והאיר את סביבתו. האור החם אשר ניבט מעיניו ומליבו האיר את תא כלאי, גרש את האפלה וכרסם בכבלי המתכת. בתחושת התעלות השתמשתי בכוחותיי האחרונים ומשכתי בחוזקה את שלשלאות הברזל. מבעד לחריץ בדלת הכבדה אשר הפרידה בין הכניעה למוכר לבין התעוזה לשנות, הבחנתי בקרני אור זהובות של תקווה. כאשר נסיך האופל הבחין בכוחותיי המחודשים, הוא מיהר לעטות את מסיכת התמימות אשר הכרתי משנפגשנו לראשונה, ובקולות חנופה חתרניים ניסה להטיל עלי את קסמו בשנית. הבטתי עליו בפנים אטומות במשך דקה ארוכה והטחתי בעוצמה בפרצופו ההמום את כבלי הברזל. אחזתי בחוזקה בידו של אביר האור ויצאתי לחופשי.