סיפור קצר של שלומי-רומא
אנחנו ברומא, ובמורד הרחוב בחורה גונחת, צורחת לבחור, כמו שאף בחורה לא צרחה לי מעולם. אני מקשיב לצרחות וחושב: או שהיא עובדת עליו, או שאני עובד על עצמי. מישהו ברחוב הזה מרומה. אנחנו יושבים על אדן החלון, מעשנים את סיגרית סוף היום שלנו, וכשהצעקות שוככות ונעלמות כליל, אומרים לעצמנו פעמיים, בקול רם וברור: "ודאי זונה, ודאי זונה". מתעודדים חלקית ומחליטים ללכת לחדר האמבטיה לאונן ולקרוא לזה יום. בדרך לחדר האמבטיה אנחנו נזכרים: אחת צרחה. בצימר בגליל אחת צרחה צרחה. מדובר בגילה. היא הייתה בת הזוג שלנו באותה התקופה, וכששאלנו אותה בלא מעט סיפוק ושעשוע עצמי מה פשר הצרחות הפתאומיות היא ענתה באלו המילים, ואני מצטט: "תמיד שכבנו בבית ההורים שלך[ ופתאום כאן, בגליל, הרגשתי צורך לצעוק". אני חוזר: "פתאום כאן בגליל הרגשתי צורך לצעוק." נו, כמו שאתם מבינים, גם אנחנו הבנו, שבמקרה הזה באמת דובר פחות בצרחות של תענוג בלתי נשלט לכיווננו ויותר בזעקות של שמחה גלילית לכיוון היעדר בית ההורים. ולכן, עומדים איפה שהתחלנו: לא צרחה, ודאי זונה, נאונן ונקרא לזה יום. אל מול מראת הכיור הגדולה אנחנו פושטים את החולצה, פותחים את הרוכסן, מביטים בעצמנו ובשנה האחרונה שאכן הותירה סימן. לפני שאנחנו מתחילים אנחנו רושמים לעצמנו משפט אפשרי לשיר עתידי – קוראים לי שלומי, שלומי שמן. אבל זה לא טוב. מה אמרנו? אנחנו כבר אמרנו, אנחנו רוצים לכתוב שיר שיגרום לנו לבכות כשנשיר אותו, אנחנו רוצים לכתוב שיר שיגרום לנו לבכות כשנשיר אותו, שיר שיחשוף אחת ולתמיד אותנו ואת שותפנו הנוספים לגוף הזה. לגוף הזה שבשיר עתידי ולא ממצה, ולעת עתה גם גנוז, נקרא "שלומי שמן". אנחנו, והכוונה היא אלי ולשותפיי הנוספים לגוף הזה, אנחנו מה שנקרא מאוננים כפייתיים במובן הרחב של המילה. לאוננות כפייתית במובן הרחב של המילה שתי תופעות לוואי מרכזיות, האחת טכנית, השנייה מהותית, ושתיהן מתנקמות בסופו של דבר ובאופן ישיר במעשה האהבה עצמו. תחילה העניין הטכני: התחלנו כמאוננים נלהבים של חטיבת הביניים כמו כולם. קצת הילה קרני, קצת לי אבנת, הרבה מאיה מנור וכמובן המלכה, ליבי הרצוג, עם השדיים שלא יאמנו, שגם כשהיית מפנטז עליה היא לא הייתה נותנת לך לגעת בהם. היו זמנים. אבל מאז עברו השנים, ובהיותנו מאוננים כפייתיים מהסוג שמוגבל אך ורק לאובייקטים מוכרים פחות או יותר הספקנו כבר לאונן על חברות שלנו בזמן שהיינו איתן, על חברות לשעבר, על חברות לשעבר בזמן שהיינו איתן, על חברות של חברות לשעבר, על חברות לשעבר של חברות, על חברות לשעבר של חברים. על חברות שלעבר של של של, על חברות לחברים של של עבר. ולתקופה מאוד מבולבלת ומאוד קצרה על חברים. מאוד קצרה. כך שהיום, איך לומר זאת בעדינות, לוקח יותר זמן לבחור את האובייקט מאשר העניין עצמו, וזה תמיד נגמר במין קולאז' מוזר ומודולארי של התחת של מאיה מנור, השדיים של ליבי הרצוג ופרצופים מתחלפים בקצב השפשוף ההולך וגובר, רק דובר גרמנית. אם כן, המאונן הכפייתי, במרוצת השנים, מתרגל להתפרק מיד, על כמה נשים במקביל, ועוד לקבל על זה קומפלימנטים בשתי שפות. וזאת כמובן בעיה טכנית. העניין המהותי הוא הרבה יותר קצר ופשוט: במרוצת השנים מחלחלת למוחו של המאונן הבנה שקטה שאט אט הופכת להיות חוט השדרה של כל ישותו, והיא שיש דברים שעדיף לחולמם מאשר להגשימם. ולא רק בענייני מין מדובר. לדוגמא, סתם דוגמא שקופצת לראש, למה לכתוב שיר שיגרום לנו לבכות שנשיר אותו אם אפשר לכתוב סיפור על הרצון ואי היכולת לכתוב שיר כזה. סתם דוגמה שקופצת לראש. ואיך כל זה מתנקם בסופו של דבר ובאופן ישיר במעשה האהבה עצמו? אחרי שנים של אוננות מסיבית, מתקצרת מחד, ומתרחבת מאידך, כשאנחנו כבר נתקלים באישה ערומה בשר ודם עם רצונות משל עצמה וטווח סיפוקים בלתי ידוע, אנחנו נחלשים מראש מעצם המחשבה על הכישלון, ההשפלה, והעבודה הפיזית שלפנינו, ועל כל הזמן שהולך להישרף, ובזמן הזה אפשר לעשות הרבה דברים. לדוגמה, לכתוב שיר שיגרום לנו לבכות כשנשיר אותו. סתם דוגמה שקופצת לראש. ולכן מתקשים מאוד מאוד להזדקף אבל לא מוותרים כי בשביל מה חיים, ורק אחרי שעה וחצי של דילוגים כבדים בעיניים עצומות בין העכבות הרעות לרצון הטוב מזדקפים סוף סוף, מנצלים מומנטום, ומתפרקים מיד - מה שהמדע מכנה שפיכה מוקדמת, מה שאנחנו מכנים: לנצל מומנטום. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות מוצלח, והיותר שכיח - מזדקפים, שמחים שמזדקפים, אומרים לעצמנו: "אנחנו זקופים! אנחנו שמחים!", ולפני שאנחנו מבינים, אנחנו יודעים שזוהי שקיעתה של הזריחה. אני לא סתם אומר שקיעתה של הזריחה. תנסו פעם לקרוא את הטקסט הזה כטקסט פוסט טראומתי על חוויות אין אונות, תגלו דברים מעניינים. שאני אדגים לכם חתיכה, בסדר? כן? אני אדגים חתיכה קטנה. כלב. מתרוצץ על גבעה כחולה. נובח, מחפש פינה. בונז'ור מסייה, איזה יום יפה הארנבות שוב במסע. גמדים צוחקים וכולי וכולי. אבל אולי זה רק אני. בשלב הזה אנחנו לא יכולים שלא להיזכר בקיקה. קיקה, הרבה דברים אמרו על קיקה, גם אנחנו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: קיקה ידעה להעמיד ולשקר, וזה לא מעט בשביל בחורה. בשביל בחור כמוני, כפי שכבר הבנתם, זה עניין מרכזי.
אנחנו ברומא, ובמורד הרחוב בחורה גונחת, צורחת לבחור, כמו שאף בחורה לא צרחה לי מעולם. אני מקשיב לצרחות וחושב: או שהיא עובדת עליו, או שאני עובד על עצמי. מישהו ברחוב הזה מרומה. אנחנו יושבים על אדן החלון, מעשנים את סיגרית סוף היום שלנו, וכשהצעקות שוככות ונעלמות כליל, אומרים לעצמנו פעמיים, בקול רם וברור: "ודאי זונה, ודאי זונה". מתעודדים חלקית ומחליטים ללכת לחדר האמבטיה לאונן ולקרוא לזה יום. בדרך לחדר האמבטיה אנחנו נזכרים: אחת צרחה. בצימר בגליל אחת צרחה צרחה. מדובר בגילה. היא הייתה בת הזוג שלנו באותה התקופה, וכששאלנו אותה בלא מעט סיפוק ושעשוע עצמי מה פשר הצרחות הפתאומיות היא ענתה באלו המילים, ואני מצטט: "תמיד שכבנו בבית ההורים שלך[ ופתאום כאן, בגליל, הרגשתי צורך לצעוק". אני חוזר: "פתאום כאן בגליל הרגשתי צורך לצעוק." נו, כמו שאתם מבינים, גם אנחנו הבנו, שבמקרה הזה באמת דובר פחות בצרחות של תענוג בלתי נשלט לכיווננו ויותר בזעקות של שמחה גלילית לכיוון היעדר בית ההורים. ולכן, עומדים איפה שהתחלנו: לא צרחה, ודאי זונה, נאונן ונקרא לזה יום. אל מול מראת הכיור הגדולה אנחנו פושטים את החולצה, פותחים את הרוכסן, מביטים בעצמנו ובשנה האחרונה שאכן הותירה סימן. לפני שאנחנו מתחילים אנחנו רושמים לעצמנו משפט אפשרי לשיר עתידי – קוראים לי שלומי, שלומי שמן. אבל זה לא טוב. מה אמרנו? אנחנו כבר אמרנו, אנחנו רוצים לכתוב שיר שיגרום לנו לבכות כשנשיר אותו, אנחנו רוצים לכתוב שיר שיגרום לנו לבכות כשנשיר אותו, שיר שיחשוף אחת ולתמיד אותנו ואת שותפנו הנוספים לגוף הזה. לגוף הזה שבשיר עתידי ולא ממצה, ולעת עתה גם גנוז, נקרא "שלומי שמן". אנחנו, והכוונה היא אלי ולשותפיי הנוספים לגוף הזה, אנחנו מה שנקרא מאוננים כפייתיים במובן הרחב של המילה. לאוננות כפייתית במובן הרחב של המילה שתי תופעות לוואי מרכזיות, האחת טכנית, השנייה מהותית, ושתיהן מתנקמות בסופו של דבר ובאופן ישיר במעשה האהבה עצמו. תחילה העניין הטכני: התחלנו כמאוננים נלהבים של חטיבת הביניים כמו כולם. קצת הילה קרני, קצת לי אבנת, הרבה מאיה מנור וכמובן המלכה, ליבי הרצוג, עם השדיים שלא יאמנו, שגם כשהיית מפנטז עליה היא לא הייתה נותנת לך לגעת בהם. היו זמנים. אבל מאז עברו השנים, ובהיותנו מאוננים כפייתיים מהסוג שמוגבל אך ורק לאובייקטים מוכרים פחות או יותר הספקנו כבר לאונן על חברות שלנו בזמן שהיינו איתן, על חברות לשעבר, על חברות לשעבר בזמן שהיינו איתן, על חברות של חברות לשעבר, על חברות לשעבר של חברות, על חברות לשעבר של חברים. על חברות שלעבר של של של, על חברות לחברים של של עבר. ולתקופה מאוד מבולבלת ומאוד קצרה על חברים. מאוד קצרה. כך שהיום, איך לומר זאת בעדינות, לוקח יותר זמן לבחור את האובייקט מאשר העניין עצמו, וזה תמיד נגמר במין קולאז' מוזר ומודולארי של התחת של מאיה מנור, השדיים של ליבי הרצוג ופרצופים מתחלפים בקצב השפשוף ההולך וגובר, רק דובר גרמנית. אם כן, המאונן הכפייתי, במרוצת השנים, מתרגל להתפרק מיד, על כמה נשים במקביל, ועוד לקבל על זה קומפלימנטים בשתי שפות. וזאת כמובן בעיה טכנית. העניין המהותי הוא הרבה יותר קצר ופשוט: במרוצת השנים מחלחלת למוחו של המאונן הבנה שקטה שאט אט הופכת להיות חוט השדרה של כל ישותו, והיא שיש דברים שעדיף לחולמם מאשר להגשימם. ולא רק בענייני מין מדובר. לדוגמא, סתם דוגמא שקופצת לראש, למה לכתוב שיר שיגרום לנו לבכות שנשיר אותו אם אפשר לכתוב סיפור על הרצון ואי היכולת לכתוב שיר כזה. סתם דוגמה שקופצת לראש. ואיך כל זה מתנקם בסופו של דבר ובאופן ישיר במעשה האהבה עצמו? אחרי שנים של אוננות מסיבית, מתקצרת מחד, ומתרחבת מאידך, כשאנחנו כבר נתקלים באישה ערומה בשר ודם עם רצונות משל עצמה וטווח סיפוקים בלתי ידוע, אנחנו נחלשים מראש מעצם המחשבה על הכישלון, ההשפלה, והעבודה הפיזית שלפנינו, ועל כל הזמן שהולך להישרף, ובזמן הזה אפשר לעשות הרבה דברים. לדוגמה, לכתוב שיר שיגרום לנו לבכות כשנשיר אותו. סתם דוגמה שקופצת לראש. ולכן מתקשים מאוד מאוד להזדקף אבל לא מוותרים כי בשביל מה חיים, ורק אחרי שעה וחצי של דילוגים כבדים בעיניים עצומות בין העכבות הרעות לרצון הטוב מזדקפים סוף סוף, מנצלים מומנטום, ומתפרקים מיד - מה שהמדע מכנה שפיכה מוקדמת, מה שאנחנו מכנים: לנצל מומנטום. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות מוצלח, והיותר שכיח - מזדקפים, שמחים שמזדקפים, אומרים לעצמנו: "אנחנו זקופים! אנחנו שמחים!", ולפני שאנחנו מבינים, אנחנו יודעים שזוהי שקיעתה של הזריחה. אני לא סתם אומר שקיעתה של הזריחה. תנסו פעם לקרוא את הטקסט הזה כטקסט פוסט טראומתי על חוויות אין אונות, תגלו דברים מעניינים. שאני אדגים לכם חתיכה, בסדר? כן? אני אדגים חתיכה קטנה. כלב. מתרוצץ על גבעה כחולה. נובח, מחפש פינה. בונז'ור מסייה, איזה יום יפה הארנבות שוב במסע. גמדים צוחקים וכולי וכולי. אבל אולי זה רק אני. בשלב הזה אנחנו לא יכולים שלא להיזכר בקיקה. קיקה, הרבה דברים אמרו על קיקה, גם אנחנו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: קיקה ידעה להעמיד ולשקר, וזה לא מעט בשביל בחורה. בשביל בחור כמוני, כפי שכבר הבנתם, זה עניין מרכזי.
