וולדמורט לשלטון
New member
סיפור קצר
יענה רוזן הפסיקה לחשוב שהיא אדם מוסרי ברגע שהתקבלה ללימודי כלכלה והתחילה לחלוב. הבעיה לא הייתה בפעולת החליבה עצמה – היו עמדות בכל קומה – אלא בסטודנטים שהעיפו לעברה מבטים כשיצאה משם. אבל כשאיחרה לשיעור בגלל שהייתה חייבת לחלוב לפני שהנהג יוצא לדרך זאת הייתה הפעם הגרועה ביותר כי כולם הבינו את הסיבה לאיחור.
אבל העיקר שהיא הספיקה למסור את שני הבקבוקים ולקבל תמורתם ארבע מאות שקל. יענה בלעה שני כדורי פרולקטין ורק אז נכנסה לכיתה.
יואל, המרצה לאתיקה וראש החוג של כלכלה, עמד על הבמה והקריא כתבה מתוך עיתון. ברגע שיענה נכנסה הוא נעצר והרים את פניו, שהזכירו איכשהו סוס ים מזדקן. יענה הנהנה פעם אחת והלכה לעבר אפי, שישב-שכב על הכיסא שלו בשורה האחרונה, ושיחק בטלפון. הוא שם אליה לב רק כשהיא מירפקה אותו ואז הניח את הטלפון בפינת השולחן, כאילו שזה ימנע ממנו להעיף בו מבט ברגע שירטוט.
"מה עושים היום?" לחשה לו יענה והוציאה דפדפת ריקה, סתם מתוך הרגל. בשיעור אתיקה אף אחד אף פעם לא כתב שום דבר.
אפי חייך חיוך זדוני. "שיעור מין בשעה השניה."
את השעה הראשונה הם העבירו בציורי מרצים על השולחן – המרצה לסטטיסטיקה יצאה ממש דומה – ומשחקים בטלפון והשעה הראשונה של השיעור הכי לא נחוץ בתואר עברה יחסית מהר. אבל אז עלתה לבמה אריקה עם משקפי ה"גיק-שיק", עקבים באורך של עשר סנטימטר ועגילי החישוק הכסופים שלה שנצצו באור הפלואורסנט. לרגע אחד המבטים שלהם הצטלבו ויענה החליקה במורד הכיסא, כמו אפי.
"אני רוצה לדבר על חליבה." פתחה אריקה בקול בטוח וסרקה את הכיתה כאילו הייתה המרצה. יענה התכווצה בכיסאה והצטערה על הרגע שבו נרשמה לקורס. הרי היא ידעה שזה יגיע – מה היא חשבה לעצמה? אי אפשר היה לדלג על השיעור כי הנוכחות הייתה חובה, כיאה לשיעורים חסרי פואנטה שבסופם כולם מקבלים מאה. אה, כן. היא נרשמה בגלל המאה.
"מאז שהחוק עבר בכנסת לפני שנה וחצי גוף האישה הפך להיות שוק בשר, אפילו יותר ממה שהיה לפני כן."
"אני אוהב בשר." אמר אפי בזמן שבכיתה נשמעו כמה "אה-הא" ו"נכון, פשוט חוצפה!".
בקול בטוח עוד יותר אריקה המשיכה. "מאות נשים נאלצות לבלוע כדורים שיגרמו לגופן לייצר חלב מבלי שהיו בהריון או ילדו, וזאת רק בגלל שהוכח כי חלב של אישה מונע מהתליכים סרטניים להתפשט." אריקה הרימה אצבע לאוויר. "ואני שואלת אתכם: האם זה הוגן? האם אישה שהיא בריאה צריכה לאכול רעל רק כדי לייצר תרופה שאותה היא תוכל לשתות כדי לחסל את המחלה שגרמה לה שתיית הרעל מלכתחילה?"
"היא בילבלה אותי." לחש אפי והושיט את ידיו אל הטלפון. גם יענה התכופפה והוציאה מתוך תיקה את האייפון בעל המסך השבור. אבל יואל ביקש משניהם להכניס את הטלפונים לתיק ולהשתתף בדיון הכיתתי שהיה עתיד להתפתח בין הסטודנטים. כרגיל, אף אחד לא דיבר עד שהמרצה הכריח כל אחד מהם להביע דעה. וכרגיל בכיתה הייתה הסכמה לגבי הדבר ה"נכון לעשות". למרות שבתחילת הסמסטר הוא עודד אותם להביע את דעותיהם האמיתיות על נושאים אתיים שונים, איכשהו אף אחד לא רצה להגיד את מה שהוא באמת חושב. מדי פעם היו בודדים שיצאו נגד כל הכיתה אבל הם תמיד זכו לגבות מורמות מצד סטודנטים אחרים.
"אני חושבת שזה לגיטימי." אמרה יענה בלב פועם בחוזקה ופנים לוהטות מחום כשהגיע תורה לדבר. היא ראתה את אפי מזווית עינה ולרגע חשבה שהיא עומדת להתעלף. כולם הסתובבו כדי להסתכל עליה.
"תוכלי לפרט – אה... מה השם?" שאל יואל.
"יענה."
"כן. תוכלי לפרט למה את חושבת ככה? חשוב שתדעי שאין פה תשובה נכונה או לא, רק דעה."
יענה לקחה נשימה עמוקה וניסתה לחנוק את הפרפרים בבטן. "כי אין הבדל בין חלב של אישה לחלב של פ – "
"שניהם לא בסדר." נשמע קולה של שני מהשורה הראשונה. "בתור טבעונית מגיל ארבע עשרה אני חייבת – "
"סליחה, אצלי בכיתה לא קוטעים דעות." יואל הנהן לעבר יענה. "תמשיכי."
"כ-כן, אז כמו שאמרתי, אין הבדל. בתכל'ס, אם אישה צריכה כסף אז זאת דרך ממש טובה להרוויח אותו." היא לקחה עוד נשימה וניסתה להזכר אילו טיעונים היא רצתה להשמיע. היא רצתה להביע את דעתה, כי בכל פעם שמישהי יצאה מעמדת הנקה היא הרגישה כמו זונה שהרגע קיבלה שכר מלקוח, והיא רצתה שזה ישתנה.
"את לא חושבת שזה מוריד את ערך האישה לרצפה?" שאלה אריקה. "אנחנו נאבקות לשיוויון ובו זמנית נשים מסוימות מקבלות פריווילגיות רק בגלל שאפשר לחלוב אותן. לא רק שזה לא מוביל לחוסר שיוויוניות בין גברים לנשים זה גם מוביל לחוסר שוויוניות בין נשים לנשים אחרות. אני, בתור אישה לא חולבת, צריכה לעבוד ממש קשה כדי להשיג את אותו הכסף, או כדי לקבל הצטיינות."
"מה הקשר לציונים?" פלט אפי, קצת יותר מדי בקול רם.
"הקשר הוא, שאם לאחד המרצים יש סרטן והוא מבקש מסטודנטית קצת חלב – זה לא בסדר." אמרה אריקה.
שוב כל המבטים הופנו אל יענה. היא הפשילה את שרווליה והרגישה שהסוודר מתחת לבתי השחי שלה רטוב. "אני לא עשיתי את זה." היא מלמלה, למרות שידעה שהם לא מדברים עליה. הם דיברו על סטודנטית כלשהי מאוניברסיטת תל אביב שמכרה את החלב שלה תמורת ציונים.
"ומה בקשר לעובדה שהכדורים עצמם מסרטנים? מאות נשים מסכנות את הגוף שלהן בשביל לייצר תרופות ומטעמים יקרים במסעדות." אריקה המשיכה. יענה ידעה שהשאלות שלה מופנות אל קהל הסטודנטים בכיתה אבל איכשהו הרגישה שהיא מכוונת אותן אליה. היא הייתה היחידה מבין כל הבנות בכיתה שיצאה בגלוי בהכרזה שהיא מספקת חלב, אבל הייתה בטוחה שיש עוד לפחות בחורה אחת שעושה את זה בסתר. היא החליטה בינה לבין עצמה שבגלל שהיא לא עושה משהו רע – בסופו של דבר זה הגוף שלה – היא לא צריכה להסתתר. אבל למרות כל הנימוקים האלה אריקה, שלפעמים עשתה רושם שיש לה הילה מלאכית מעל הראש, גרמה לה להרגיש רע.
"וזה לא מוסרי כלפי נשים בדיוק כמו שזה לא מוסרי כלפי פרות." אמרה שני. "מה ההבדל בין אישה לפרה?"
"חלקן באמת נראות דומה." אמר אפי ומעט הבנים שישבו בכיתה גיחכו.
מפה הדיון עבר לזכויות בעלי חיים להחליט לגבי עצמם אם הם רוצים לסיים את חייהם על צלחת או באכילת דשא. עדיין בידיים רועדות יענה שלפה את הטלפון הנייד שלה מתוך התיק אבל לא הצליחה להתרכז במה שקראה.
"היי, מה יש לך?" אפי מירפק אותה. "אריקה סתם צדקנית מסריחה, אל תתייחסי."
יענה באמת השתדלה לא להתייחס אליה יותר מדי. היא הייתה ממשיכה בשגרת חייה הרגילה שכללה בעיקר לימודים וחליבה, אלא שיום אחד כשהלכה אל חדרה במעונות היא ראתה משהו מוזר: היא הייתה במרחק מה מאריקה והחברים שלה ושמה לב שהתיק של אריקה פתוח קצת ועם כל צעד שעשתה הדובון שהיה תלוי על הרוכסן משך עוד יותר כלפי מטה. יענה כבר פתחה את הפה כדי להזהיר אותה שיש סיכוי טוב שהארנק שלה ילך היום לאיבוד, כשבדיוק באותו הרגע נפל לה משהו מתוך התיק. זה לא היה ארנק, אלא מכשיר החליבה.
"אתה קולט את הצבועה הזאת?" היא סיפרה מאוחר יותר באותו היום לאפי. הם ישבו בקפיטריה ושתו קפה לפני השיעור האחרון שלהם באותו היום: חדו"א. "היא שופטת אותי כשהיא בעצמה פרה חולבת!"
מהרגע שראתה את מכשיר החליבה היא לא הצליחה להתרכז בשום דבר אחר ורק חשבה על מה שתוכל לעשות עם המידע החדש הזה.
"אני יודע! תקשרי אותה לכיסא ותצליפי בה עד שתתוודה. ואם היא לא תתוודה אז תכריחי אותה להתפשט. ואז תקראי לי." אמר אפי. הוא סיים את הקפה ועיניו הכחולות כבר התחילו לסרוק את הקפיטריה בחיפוש אחר משהו אכיל. נראה שאפי בילה את רוב הזמן שלו באכילה ויענה מעולם לא הצליחה להבין איך הוא נשאר כזה רזה.
היא גלגלה את עיניה. "בא לי להביא את זה לשיעור אתיקה הבא ולעשות הרצאה על שקרים. ואז להסתכל עליה ולהוציא את החלבן הזה מהתיק ולזרוק לה אותו על הפרצוף!
אפי הפסיק להקשיב לה כי באותו הרגע נכנסו לקפיטריה שתי בנות והוא לא הוריד מהן את מבטו.
"תגידי, הבלונדינית – היא לא השותפה שלך?" הוא שאל.
"יש לה חבר. מה דעתך על התכנית?"
"נו אז מה שיש לה חבר?"
יענה ניסתה לצוד את מבטו אבל הוא הביט ישר דרכה לעבר חבורת בנות חדשה שבחנה את הכריכים בכניסה. היא נאנחה ונשענה לאחור בכורסה שלה.
יענה רוזן הפסיקה לחשוב שהיא אדם מוסרי ברגע שהתקבלה ללימודי כלכלה והתחילה לחלוב. הבעיה לא הייתה בפעולת החליבה עצמה – היו עמדות בכל קומה – אלא בסטודנטים שהעיפו לעברה מבטים כשיצאה משם. אבל כשאיחרה לשיעור בגלל שהייתה חייבת לחלוב לפני שהנהג יוצא לדרך זאת הייתה הפעם הגרועה ביותר כי כולם הבינו את הסיבה לאיחור.
אבל העיקר שהיא הספיקה למסור את שני הבקבוקים ולקבל תמורתם ארבע מאות שקל. יענה בלעה שני כדורי פרולקטין ורק אז נכנסה לכיתה.
יואל, המרצה לאתיקה וראש החוג של כלכלה, עמד על הבמה והקריא כתבה מתוך עיתון. ברגע שיענה נכנסה הוא נעצר והרים את פניו, שהזכירו איכשהו סוס ים מזדקן. יענה הנהנה פעם אחת והלכה לעבר אפי, שישב-שכב על הכיסא שלו בשורה האחרונה, ושיחק בטלפון. הוא שם אליה לב רק כשהיא מירפקה אותו ואז הניח את הטלפון בפינת השולחן, כאילו שזה ימנע ממנו להעיף בו מבט ברגע שירטוט.
"מה עושים היום?" לחשה לו יענה והוציאה דפדפת ריקה, סתם מתוך הרגל. בשיעור אתיקה אף אחד אף פעם לא כתב שום דבר.
אפי חייך חיוך זדוני. "שיעור מין בשעה השניה."
את השעה הראשונה הם העבירו בציורי מרצים על השולחן – המרצה לסטטיסטיקה יצאה ממש דומה – ומשחקים בטלפון והשעה הראשונה של השיעור הכי לא נחוץ בתואר עברה יחסית מהר. אבל אז עלתה לבמה אריקה עם משקפי ה"גיק-שיק", עקבים באורך של עשר סנטימטר ועגילי החישוק הכסופים שלה שנצצו באור הפלואורסנט. לרגע אחד המבטים שלהם הצטלבו ויענה החליקה במורד הכיסא, כמו אפי.
"אני רוצה לדבר על חליבה." פתחה אריקה בקול בטוח וסרקה את הכיתה כאילו הייתה המרצה. יענה התכווצה בכיסאה והצטערה על הרגע שבו נרשמה לקורס. הרי היא ידעה שזה יגיע – מה היא חשבה לעצמה? אי אפשר היה לדלג על השיעור כי הנוכחות הייתה חובה, כיאה לשיעורים חסרי פואנטה שבסופם כולם מקבלים מאה. אה, כן. היא נרשמה בגלל המאה.
"מאז שהחוק עבר בכנסת לפני שנה וחצי גוף האישה הפך להיות שוק בשר, אפילו יותר ממה שהיה לפני כן."
"אני אוהב בשר." אמר אפי בזמן שבכיתה נשמעו כמה "אה-הא" ו"נכון, פשוט חוצפה!".
בקול בטוח עוד יותר אריקה המשיכה. "מאות נשים נאלצות לבלוע כדורים שיגרמו לגופן לייצר חלב מבלי שהיו בהריון או ילדו, וזאת רק בגלל שהוכח כי חלב של אישה מונע מהתליכים סרטניים להתפשט." אריקה הרימה אצבע לאוויר. "ואני שואלת אתכם: האם זה הוגן? האם אישה שהיא בריאה צריכה לאכול רעל רק כדי לייצר תרופה שאותה היא תוכל לשתות כדי לחסל את המחלה שגרמה לה שתיית הרעל מלכתחילה?"
"היא בילבלה אותי." לחש אפי והושיט את ידיו אל הטלפון. גם יענה התכופפה והוציאה מתוך תיקה את האייפון בעל המסך השבור. אבל יואל ביקש משניהם להכניס את הטלפונים לתיק ולהשתתף בדיון הכיתתי שהיה עתיד להתפתח בין הסטודנטים. כרגיל, אף אחד לא דיבר עד שהמרצה הכריח כל אחד מהם להביע דעה. וכרגיל בכיתה הייתה הסכמה לגבי הדבר ה"נכון לעשות". למרות שבתחילת הסמסטר הוא עודד אותם להביע את דעותיהם האמיתיות על נושאים אתיים שונים, איכשהו אף אחד לא רצה להגיד את מה שהוא באמת חושב. מדי פעם היו בודדים שיצאו נגד כל הכיתה אבל הם תמיד זכו לגבות מורמות מצד סטודנטים אחרים.
"אני חושבת שזה לגיטימי." אמרה יענה בלב פועם בחוזקה ופנים לוהטות מחום כשהגיע תורה לדבר. היא ראתה את אפי מזווית עינה ולרגע חשבה שהיא עומדת להתעלף. כולם הסתובבו כדי להסתכל עליה.
"תוכלי לפרט – אה... מה השם?" שאל יואל.
"יענה."
"כן. תוכלי לפרט למה את חושבת ככה? חשוב שתדעי שאין פה תשובה נכונה או לא, רק דעה."
יענה לקחה נשימה עמוקה וניסתה לחנוק את הפרפרים בבטן. "כי אין הבדל בין חלב של אישה לחלב של פ – "
"שניהם לא בסדר." נשמע קולה של שני מהשורה הראשונה. "בתור טבעונית מגיל ארבע עשרה אני חייבת – "
"סליחה, אצלי בכיתה לא קוטעים דעות." יואל הנהן לעבר יענה. "תמשיכי."
"כ-כן, אז כמו שאמרתי, אין הבדל. בתכל'ס, אם אישה צריכה כסף אז זאת דרך ממש טובה להרוויח אותו." היא לקחה עוד נשימה וניסתה להזכר אילו טיעונים היא רצתה להשמיע. היא רצתה להביע את דעתה, כי בכל פעם שמישהי יצאה מעמדת הנקה היא הרגישה כמו זונה שהרגע קיבלה שכר מלקוח, והיא רצתה שזה ישתנה.
"את לא חושבת שזה מוריד את ערך האישה לרצפה?" שאלה אריקה. "אנחנו נאבקות לשיוויון ובו זמנית נשים מסוימות מקבלות פריווילגיות רק בגלל שאפשר לחלוב אותן. לא רק שזה לא מוביל לחוסר שיוויוניות בין גברים לנשים זה גם מוביל לחוסר שוויוניות בין נשים לנשים אחרות. אני, בתור אישה לא חולבת, צריכה לעבוד ממש קשה כדי להשיג את אותו הכסף, או כדי לקבל הצטיינות."
"מה הקשר לציונים?" פלט אפי, קצת יותר מדי בקול רם.
"הקשר הוא, שאם לאחד המרצים יש סרטן והוא מבקש מסטודנטית קצת חלב – זה לא בסדר." אמרה אריקה.
שוב כל המבטים הופנו אל יענה. היא הפשילה את שרווליה והרגישה שהסוודר מתחת לבתי השחי שלה רטוב. "אני לא עשיתי את זה." היא מלמלה, למרות שידעה שהם לא מדברים עליה. הם דיברו על סטודנטית כלשהי מאוניברסיטת תל אביב שמכרה את החלב שלה תמורת ציונים.
"ומה בקשר לעובדה שהכדורים עצמם מסרטנים? מאות נשים מסכנות את הגוף שלהן בשביל לייצר תרופות ומטעמים יקרים במסעדות." אריקה המשיכה. יענה ידעה שהשאלות שלה מופנות אל קהל הסטודנטים בכיתה אבל איכשהו הרגישה שהיא מכוונת אותן אליה. היא הייתה היחידה מבין כל הבנות בכיתה שיצאה בגלוי בהכרזה שהיא מספקת חלב, אבל הייתה בטוחה שיש עוד לפחות בחורה אחת שעושה את זה בסתר. היא החליטה בינה לבין עצמה שבגלל שהיא לא עושה משהו רע – בסופו של דבר זה הגוף שלה – היא לא צריכה להסתתר. אבל למרות כל הנימוקים האלה אריקה, שלפעמים עשתה רושם שיש לה הילה מלאכית מעל הראש, גרמה לה להרגיש רע.
"וזה לא מוסרי כלפי נשים בדיוק כמו שזה לא מוסרי כלפי פרות." אמרה שני. "מה ההבדל בין אישה לפרה?"
"חלקן באמת נראות דומה." אמר אפי ומעט הבנים שישבו בכיתה גיחכו.
מפה הדיון עבר לזכויות בעלי חיים להחליט לגבי עצמם אם הם רוצים לסיים את חייהם על צלחת או באכילת דשא. עדיין בידיים רועדות יענה שלפה את הטלפון הנייד שלה מתוך התיק אבל לא הצליחה להתרכז במה שקראה.
"היי, מה יש לך?" אפי מירפק אותה. "אריקה סתם צדקנית מסריחה, אל תתייחסי."
יענה באמת השתדלה לא להתייחס אליה יותר מדי. היא הייתה ממשיכה בשגרת חייה הרגילה שכללה בעיקר לימודים וחליבה, אלא שיום אחד כשהלכה אל חדרה במעונות היא ראתה משהו מוזר: היא הייתה במרחק מה מאריקה והחברים שלה ושמה לב שהתיק של אריקה פתוח קצת ועם כל צעד שעשתה הדובון שהיה תלוי על הרוכסן משך עוד יותר כלפי מטה. יענה כבר פתחה את הפה כדי להזהיר אותה שיש סיכוי טוב שהארנק שלה ילך היום לאיבוד, כשבדיוק באותו הרגע נפל לה משהו מתוך התיק. זה לא היה ארנק, אלא מכשיר החליבה.
"אתה קולט את הצבועה הזאת?" היא סיפרה מאוחר יותר באותו היום לאפי. הם ישבו בקפיטריה ושתו קפה לפני השיעור האחרון שלהם באותו היום: חדו"א. "היא שופטת אותי כשהיא בעצמה פרה חולבת!"
מהרגע שראתה את מכשיר החליבה היא לא הצליחה להתרכז בשום דבר אחר ורק חשבה על מה שתוכל לעשות עם המידע החדש הזה.
"אני יודע! תקשרי אותה לכיסא ותצליפי בה עד שתתוודה. ואם היא לא תתוודה אז תכריחי אותה להתפשט. ואז תקראי לי." אמר אפי. הוא סיים את הקפה ועיניו הכחולות כבר התחילו לסרוק את הקפיטריה בחיפוש אחר משהו אכיל. נראה שאפי בילה את רוב הזמן שלו באכילה ויענה מעולם לא הצליחה להבין איך הוא נשאר כזה רזה.
היא גלגלה את עיניה. "בא לי להביא את זה לשיעור אתיקה הבא ולעשות הרצאה על שקרים. ואז להסתכל עליה ולהוציא את החלבן הזה מהתיק ולזרוק לה אותו על הפרצוף!
אפי הפסיק להקשיב לה כי באותו הרגע נכנסו לקפיטריה שתי בנות והוא לא הוריד מהן את מבטו.
"תגידי, הבלונדינית – היא לא השותפה שלך?" הוא שאל.
"יש לה חבר. מה דעתך על התכנית?"
"נו אז מה שיש לה חבר?"
יענה ניסתה לצוד את מבטו אבל הוא הביט ישר דרכה לעבר חבורת בנות חדשה שבחנה את הכריכים בכניסה. היא נאנחה ונשענה לאחור בכורסה שלה.
