סיפור קצר
כתבתי סיפור קצר (מאוד קצר, מבחינתי, אני כמעט ולא כותב קטעים קצרים כל כך) והייתי מעוניין לשמוע את דעתכם. הוא חצי אפל וחצי הומוריסטי, ובעיקר חצי ספונטני... כלאחר יד הוא לחש, "אני יכול לעמוד בזה". אלוהים הביט בו ברחמים מזוייפים בבוטות. פניו היו מסיכה של שקר זול, כאלו שקונים בסופר בעשרים שקל על יד הקופה, לצד בטריות ומסטיק אורביט. פוליטיקאים שילמו מאות ואפילו אלפי שקלים על שקרים אמינים; לאלוהים לא היה אכפת מאמינות כלל. הוא קנה את השקרים שלו לצורך הפורמאליות בלבד. הם הטעו ילדים בני שמונה וזקנים סנילים, וזהו, בערך. "אתה לא חייב לעבור את כל זה, אתה יודע." אמר. "אני חוזר על עצמי בפעם השלישית: תיכנע עכשיו, והכל ייגמר." עיניו, מבעד לפני הפלסטיק הקפואים, נצצו בחמדנות. האדם על המכשיר השמיימי הביט בו מבעד לעיניים שטופות דמעות, בזעם והתרסה לא עצורים. אם היה יכול, היה יורק לאלוהים בפרצוף, אבל הוא היה מותש מדי. "אני..." הוא החל. הוא נעצר כשחיפש את המילים המתאימות במוחו המטושטש. הוא השתהה, לא מתוך היסוס אלא מתוך בילבול. המילים סירבו להתחבר זו לזו, הכישרון שלו לשפות היה כלא היה. הוא חש שצעד שלושה צעדים לאחור במשחק הלוח של האבולוציה האנושית. הוא התאמץ... לבסוף וויתר. "אני לא נכנע." סינן. שבעים וחמישה אלף וולט שטפו את גופו כמו גופרית בוערת ומבעבעת בוורידיו. הוא צרח בייסורים. עורו התמלא שלפוחיות, השחיר, התבקע, התקלף. איבריו הפנימיים הותכו יחד. זוועות נוראיות התחוללו בגופו ברגעים הספורים שזכר לפני שמת. ואז חי שוב, כאילו ודבר לא קרה. הוא עוד חש חמימות בקצות רגליו, היכן שהזרם האריק את עצמו מהשמיים לאדמה. שריפה נוראית התחוללה למטה, מרחק קילומטרים רבים מהם. "נו, ועכשיו?" שאל אותו אלוהים, ציפייה מובלעת במילותיו. ידיו פכרו זו את זו מתחת למכשיר, מתחת לטווח ראייתו של האדם. העיניים שננעצו בו בחזרה היו מטושטשות עוד יותר, אבל חסרות היסוס. "לא!" פלט בכעס. אלוהים התאכזב – כבר לא היה חשש בקול. "חבל..." צקצק אלוהים בלשונו. המרירות והאכזבה נטפו ממנו, כמעט מוחשיות. השקר החל להתפוגג. "אני פשוט אאלץ לעשות את זה שוב." האדם חיפש מילים חדשות, חזקות, ונכשל שוב. היה זה כמו לשלוף באקראי כמה חלקי פאזל עצום מתוך שק, ולנסות לחבר אותם יחד לתמונה מובנת. שלושה משפטים חסרי כל הגיון התלכדו ונשברו חזרה לתוך מוחו האטום בזה אחר זה. הקוביות התגלגלו, והוא שב עוד שני צעדים לאחור. "ארררררררר!" שאג כלפי אלוהים. "ארררררררגגג!" אלוהים חייך, וקרץ. מאכלות מחודדות בקעו בזויות וכיוונים שונים מתוך המכשיר לתוך גבו, חודרות לאיברים חיוניים, מרסקים. ערפל אדום התפוצץ מול פניו של האדם והוא צרח שוב בכאב בל יתואר. דם הותז לכל מקום, כיסה את גופו הערום, טפטף מרחק עצום לאדמה. ליבו פעם פעם, פעמיים, ונדם. ושוב מצא את עצמו בחיים, שכוב על גבו, כפות למכשיר. אלוהים רכן מעליו בהתלהבות קצרת רוח. "נו? נו???" קרא אל האדם. האדם הביט בו, פתח את פיו לרגע, ולאחר מבט קצר ומבולבל רק הניד בשלילה. אלוהים נאנח. זה היה קל יותר בעבר; בני האדם החלו להתחזק בנפשם. פעם, ממש בהתחלה, עצם האיום הראשוני שבקולו היה גורם להם לקרוס מטה לברכיהם ולהתחנן לרחמים, לחזור בתשובה כמעט עד פנאטיות. עכשיו איימו עליו בתביעות אזרחיות, בפנייה למשטרה, בשיסוי אחים גדולים בו ובבני משפחתו. לא היתה להם ההזדמנות לעשות אף לא אחד מאלה. "אני חייב להבין, מה אתה חושב להשיג בכך שתתנגד לי?!" צעק עליו אלוהים. "מה כבר ביקשתי, שתיכנע? אני אלוהים! אני יצרתי אתכם! אני יצרתי את העולם שלכם, את הירח, את הכוכבים, אני הענקתי לכם תבונה! אתה לא חושב שאני אוכל לשבור אותך? אני יכול לשבור אותך בהנפת זרת! אני השמדתי ערים שלמות על יושביהן! אני הצפתי את העולם במים לארבעים יממות! אני הכחדתי את הדינוזאורים כי לא אהבתי את הצבע שלהם, יצרתי אותם שוב, ושוב הכחדתי אותם, רק כי היה לי יום משעמם במיוחד! תיכנע!" האדם חשב בכוח, עיווה את פניו כשנאבק במילים, מושך ודוחף הברות כבדות כהרים. דקות ספורות שכב מבלי להוציא הגה מפיו. במוחו, חלקי הפאזל השתוללו, מתחברים ומתנתקים במהירות האור, מנסים להדביק את רכבת מחשבותיו האדירה. לבסוף שרבב אצבע אחת מעבר לשפת הלוח, כפי שהיה נוהג כשהעביר את הרצאותיו המפורסמות מול עשרות פיזיקאים דגולים כמוהו, ואמר: "אתה... פונקציה... של גל הסתברות. מתקיים... רק אם... מושקעת אנרגיה מספקת, בקוואנטה-שב...-שבכוח... יקום מתפשט... סף אנרגיה יורד. בקרוב, סטטיס- סטטיסטית, קיום... סיכוי מינורי לקיום. חייב לחזק... חייב לחזק השפעה, על ידי..." כאן נתקע, עילע, עצם את עיניו בכוח ונלחם בעצמו להמשיך. הוא פקח את עיניו ואמר בשטף: "לחזק השפעה על ידי קריסת גל הסתברות יוהנסון-מריל, בידי בני אדם. עבורך, אמונה = קיום. 'מה שצריך להוכיח'." כשסיים לדבר, כבר הזיע והתנשם. אלוהים החוויר. מעולם לא שיער לעצמו שבני האדם התקדמו כל כך מאז האתאיסט הידוע האחרון ששכנע להיות למטיף דתי. זו עשויה להוות בעיה. הוא חש את הסטטיסטיקה צונחת כשהמאמין העיקרי בו החל להתכחש לקיומו - הוא עצמו. "שיט." אמר בקור רוח, והתפוגג לאוויר הדק. האדם פקח עין אחת והביט מטה. מרחק בלתי נתפס מתחתיו היה ים כחול וגדול. המחזה היה סוריאליסטי. לפתע גילה שחזר אליו כושר הדיבור. "שמישהו יתיר אותי!!!" צרח במלוא גרונו. מימינו, בקצה טווח הראייה שלו, ראה דבר מה לבן נע לעברו. היה זה מלאך, גבוה ויפה תואר, אוחז בחרב. הוא התקרב אליו בדאייה איטית, וכשהיה קרוב מספיק נופף בכנפיו פעמים אחדות כדי להאט ולעצור ונחת על רגליו על הענן הצמרירי שעליו נח המכשיר. הוא הניף את החרב החדה כתער, ונשמע צליל בדולח מהדהד כששיסף את הכבלים מידיו של הפיזיקאי. האדם נאנק והתיישב על לוח המתכת. בגלישה איטית העביר את רגליו מעבר לשפתו ודחף את עצמו לעמוד. הוא הופתע לחוש את הענן נושא את משקלו, והביט במלאך שעמד לצידו, חסר הבעה, והחרב בידו הימנית. מה העונש על רצח האלוהים? "אתה האלוהים עכשיו." ניחש המלאך את מחשבותיו, או שאולי קרא אותן. "זה החוק. גם הוא הביס את האלוהים הקודם, שהיה פרימיטיבי וחסר יכולת דיבור. אנחנו, העוזרים, עוברים בירושה, אפשר לומר." הפיזיקאי חיכך את פרקי ידיו הכואבים והביט מטה, אל העולם שבו בילה את כל שנות חייו. "ויש לי..." "יש לך את כל הכוחות שהחזיק בהם האלוהים הקודם." השלים אותו המלאך בגלימות המתנפנפות. "הוא יצר את העולם הזה, ואת היקום, זה נכון, אבל הוא עשה אותם כלאחר יד. גם אתכם." סיים בצער. גיחוך מרושע ונבזי החל לטפס על פניו של הפיזיקאי, שפסק מלעסות את פרקי ידיו והחל לחכך את כפות ידיו זו בזו. "כבר מזמן טענתי שלא צריך יותר מעשרים הדרונים." חייך. "ולמה יש לנו כל כך הרבה בעיות עם כוח הכבידה? זה דורש טיפול מיידי, שלא לדבר על כל המימדים המיותרים הללו. והחומר השחור! איזו טעות קלאסית!" המלאך החל להתרחק בחשש. "קווארקים, אה, זה נושא דחוף! ומה לגבי תאוריית המיתרים שמתגבשת עכשיו, היא מסובכת הרבה יותר מכפי שצריך, בוא נפשט את העניינים, יהיה להם קל יותר לעבוד שם למטה! חכה, חכה, בחור, אתה עוד תראה את הדברים הנהדרים שאנחנו נעשה כאן. או-הו! אתה עוד תראה!"
כתבתי סיפור קצר (מאוד קצר, מבחינתי, אני כמעט ולא כותב קטעים קצרים כל כך) והייתי מעוניין לשמוע את דעתכם. הוא חצי אפל וחצי הומוריסטי, ובעיקר חצי ספונטני... כלאחר יד הוא לחש, "אני יכול לעמוד בזה". אלוהים הביט בו ברחמים מזוייפים בבוטות. פניו היו מסיכה של שקר זול, כאלו שקונים בסופר בעשרים שקל על יד הקופה, לצד בטריות ומסטיק אורביט. פוליטיקאים שילמו מאות ואפילו אלפי שקלים על שקרים אמינים; לאלוהים לא היה אכפת מאמינות כלל. הוא קנה את השקרים שלו לצורך הפורמאליות בלבד. הם הטעו ילדים בני שמונה וזקנים סנילים, וזהו, בערך. "אתה לא חייב לעבור את כל זה, אתה יודע." אמר. "אני חוזר על עצמי בפעם השלישית: תיכנע עכשיו, והכל ייגמר." עיניו, מבעד לפני הפלסטיק הקפואים, נצצו בחמדנות. האדם על המכשיר השמיימי הביט בו מבעד לעיניים שטופות דמעות, בזעם והתרסה לא עצורים. אם היה יכול, היה יורק לאלוהים בפרצוף, אבל הוא היה מותש מדי. "אני..." הוא החל. הוא נעצר כשחיפש את המילים המתאימות במוחו המטושטש. הוא השתהה, לא מתוך היסוס אלא מתוך בילבול. המילים סירבו להתחבר זו לזו, הכישרון שלו לשפות היה כלא היה. הוא חש שצעד שלושה צעדים לאחור במשחק הלוח של האבולוציה האנושית. הוא התאמץ... לבסוף וויתר. "אני לא נכנע." סינן. שבעים וחמישה אלף וולט שטפו את גופו כמו גופרית בוערת ומבעבעת בוורידיו. הוא צרח בייסורים. עורו התמלא שלפוחיות, השחיר, התבקע, התקלף. איבריו הפנימיים הותכו יחד. זוועות נוראיות התחוללו בגופו ברגעים הספורים שזכר לפני שמת. ואז חי שוב, כאילו ודבר לא קרה. הוא עוד חש חמימות בקצות רגליו, היכן שהזרם האריק את עצמו מהשמיים לאדמה. שריפה נוראית התחוללה למטה, מרחק קילומטרים רבים מהם. "נו, ועכשיו?" שאל אותו אלוהים, ציפייה מובלעת במילותיו. ידיו פכרו זו את זו מתחת למכשיר, מתחת לטווח ראייתו של האדם. העיניים שננעצו בו בחזרה היו מטושטשות עוד יותר, אבל חסרות היסוס. "לא!" פלט בכעס. אלוהים התאכזב – כבר לא היה חשש בקול. "חבל..." צקצק אלוהים בלשונו. המרירות והאכזבה נטפו ממנו, כמעט מוחשיות. השקר החל להתפוגג. "אני פשוט אאלץ לעשות את זה שוב." האדם חיפש מילים חדשות, חזקות, ונכשל שוב. היה זה כמו לשלוף באקראי כמה חלקי פאזל עצום מתוך שק, ולנסות לחבר אותם יחד לתמונה מובנת. שלושה משפטים חסרי כל הגיון התלכדו ונשברו חזרה לתוך מוחו האטום בזה אחר זה. הקוביות התגלגלו, והוא שב עוד שני צעדים לאחור. "ארררררררר!" שאג כלפי אלוהים. "ארררררררגגג!" אלוהים חייך, וקרץ. מאכלות מחודדות בקעו בזויות וכיוונים שונים מתוך המכשיר לתוך גבו, חודרות לאיברים חיוניים, מרסקים. ערפל אדום התפוצץ מול פניו של האדם והוא צרח שוב בכאב בל יתואר. דם הותז לכל מקום, כיסה את גופו הערום, טפטף מרחק עצום לאדמה. ליבו פעם פעם, פעמיים, ונדם. ושוב מצא את עצמו בחיים, שכוב על גבו, כפות למכשיר. אלוהים רכן מעליו בהתלהבות קצרת רוח. "נו? נו???" קרא אל האדם. האדם הביט בו, פתח את פיו לרגע, ולאחר מבט קצר ומבולבל רק הניד בשלילה. אלוהים נאנח. זה היה קל יותר בעבר; בני האדם החלו להתחזק בנפשם. פעם, ממש בהתחלה, עצם האיום הראשוני שבקולו היה גורם להם לקרוס מטה לברכיהם ולהתחנן לרחמים, לחזור בתשובה כמעט עד פנאטיות. עכשיו איימו עליו בתביעות אזרחיות, בפנייה למשטרה, בשיסוי אחים גדולים בו ובבני משפחתו. לא היתה להם ההזדמנות לעשות אף לא אחד מאלה. "אני חייב להבין, מה אתה חושב להשיג בכך שתתנגד לי?!" צעק עליו אלוהים. "מה כבר ביקשתי, שתיכנע? אני אלוהים! אני יצרתי אתכם! אני יצרתי את העולם שלכם, את הירח, את הכוכבים, אני הענקתי לכם תבונה! אתה לא חושב שאני אוכל לשבור אותך? אני יכול לשבור אותך בהנפת זרת! אני השמדתי ערים שלמות על יושביהן! אני הצפתי את העולם במים לארבעים יממות! אני הכחדתי את הדינוזאורים כי לא אהבתי את הצבע שלהם, יצרתי אותם שוב, ושוב הכחדתי אותם, רק כי היה לי יום משעמם במיוחד! תיכנע!" האדם חשב בכוח, עיווה את פניו כשנאבק במילים, מושך ודוחף הברות כבדות כהרים. דקות ספורות שכב מבלי להוציא הגה מפיו. במוחו, חלקי הפאזל השתוללו, מתחברים ומתנתקים במהירות האור, מנסים להדביק את רכבת מחשבותיו האדירה. לבסוף שרבב אצבע אחת מעבר לשפת הלוח, כפי שהיה נוהג כשהעביר את הרצאותיו המפורסמות מול עשרות פיזיקאים דגולים כמוהו, ואמר: "אתה... פונקציה... של גל הסתברות. מתקיים... רק אם... מושקעת אנרגיה מספקת, בקוואנטה-שב...-שבכוח... יקום מתפשט... סף אנרגיה יורד. בקרוב, סטטיס- סטטיסטית, קיום... סיכוי מינורי לקיום. חייב לחזק... חייב לחזק השפעה, על ידי..." כאן נתקע, עילע, עצם את עיניו בכוח ונלחם בעצמו להמשיך. הוא פקח את עיניו ואמר בשטף: "לחזק השפעה על ידי קריסת גל הסתברות יוהנסון-מריל, בידי בני אדם. עבורך, אמונה = קיום. 'מה שצריך להוכיח'." כשסיים לדבר, כבר הזיע והתנשם. אלוהים החוויר. מעולם לא שיער לעצמו שבני האדם התקדמו כל כך מאז האתאיסט הידוע האחרון ששכנע להיות למטיף דתי. זו עשויה להוות בעיה. הוא חש את הסטטיסטיקה צונחת כשהמאמין העיקרי בו החל להתכחש לקיומו - הוא עצמו. "שיט." אמר בקור רוח, והתפוגג לאוויר הדק. האדם פקח עין אחת והביט מטה. מרחק בלתי נתפס מתחתיו היה ים כחול וגדול. המחזה היה סוריאליסטי. לפתע גילה שחזר אליו כושר הדיבור. "שמישהו יתיר אותי!!!" צרח במלוא גרונו. מימינו, בקצה טווח הראייה שלו, ראה דבר מה לבן נע לעברו. היה זה מלאך, גבוה ויפה תואר, אוחז בחרב. הוא התקרב אליו בדאייה איטית, וכשהיה קרוב מספיק נופף בכנפיו פעמים אחדות כדי להאט ולעצור ונחת על רגליו על הענן הצמרירי שעליו נח המכשיר. הוא הניף את החרב החדה כתער, ונשמע צליל בדולח מהדהד כששיסף את הכבלים מידיו של הפיזיקאי. האדם נאנק והתיישב על לוח המתכת. בגלישה איטית העביר את רגליו מעבר לשפתו ודחף את עצמו לעמוד. הוא הופתע לחוש את הענן נושא את משקלו, והביט במלאך שעמד לצידו, חסר הבעה, והחרב בידו הימנית. מה העונש על רצח האלוהים? "אתה האלוהים עכשיו." ניחש המלאך את מחשבותיו, או שאולי קרא אותן. "זה החוק. גם הוא הביס את האלוהים הקודם, שהיה פרימיטיבי וחסר יכולת דיבור. אנחנו, העוזרים, עוברים בירושה, אפשר לומר." הפיזיקאי חיכך את פרקי ידיו הכואבים והביט מטה, אל העולם שבו בילה את כל שנות חייו. "ויש לי..." "יש לך את כל הכוחות שהחזיק בהם האלוהים הקודם." השלים אותו המלאך בגלימות המתנפנפות. "הוא יצר את העולם הזה, ואת היקום, זה נכון, אבל הוא עשה אותם כלאחר יד. גם אתכם." סיים בצער. גיחוך מרושע ונבזי החל לטפס על פניו של הפיזיקאי, שפסק מלעסות את פרקי ידיו והחל לחכך את כפות ידיו זו בזו. "כבר מזמן טענתי שלא צריך יותר מעשרים הדרונים." חייך. "ולמה יש לנו כל כך הרבה בעיות עם כוח הכבידה? זה דורש טיפול מיידי, שלא לדבר על כל המימדים המיותרים הללו. והחומר השחור! איזו טעות קלאסית!" המלאך החל להתרחק בחשש. "קווארקים, אה, זה נושא דחוף! ומה לגבי תאוריית המיתרים שמתגבשת עכשיו, היא מסובכת הרבה יותר מכפי שצריך, בוא נפשט את העניינים, יהיה להם קל יותר לעבוד שם למטה! חכה, חכה, בחור, אתה עוד תראה את הדברים הנהדרים שאנחנו נעשה כאן. או-הו! אתה עוד תראה!"
! (ובנוסף, אם אתה מתכוון לכתוב רק נחמד, אז למה אתה רוצה ביקורת? אבל אתה רוצה ביקורת, נכון? כלומר אתה רוצה לכתוב יותר מנחמד