סיפור ראשון
זה התחיל ביום סגריר אפשר לומר, אולי אפילו אביבי, זה לא משנה מה היה שם בדיוק, כל מה שאני זוכרת זה את עצמי. היבטתי במראה, סידורים אחרונים- קשה לחשוב שדווקא להלוויה יהיו פני מועדים. הלוויה שלו, הלוויה שלה- מה זה משנה? או שבעצם זה העיקר? התפל? האבסורד או המוכר? ניפגשנו מתישהו, אף אחד לא זוכר בדיוק מתי, כנראה שאמרנו, שיהיה זה רק מפגש אחד. אך המפגש הזה הפך לשני או שלישי (ואולי אף רביעי וחמישי). ובכל מפגש- שיעור חדש: על הבדלי המינים, הזנים, הגילאים... אז מה אם הוא גדול ממני בעשר שנים? מה שאותי הכי עניין\ סיקרן\ משך, זאת העובדה שאין ביננו שום דבר מן המשותף. או שאולי היינו כל כך דומים, שאפילו הבדלים דקים לא היו קיימים...? (מלבד כמובן- הבדל המינים , הזנים, הגילאים...) דווקא להלוויה שלו עכשיו נסעתי, הוא, אותו אחד, שבגללו (או בזכותו) כל כך עצוב לי עכשיו. טיפות גשם (או שאולי אלה קרני שמש...) מטופפים על חלון המכונית, מבקשים לחדור ולהפר את שלוותי. שלווה אותה ניתן לחוש רק כשנוסעים להלוויה של אחד אותו מעולם לא פגשתי. המפגשים שהיו ביננו, לא היו מוכרים, לא היו מוחשיים ובעיקר לא מציאותיים. אך דווקא בגלל זה הפרידה כל כך קשה- פרידה שהפרידה עוד לפני הפגישה עצמה. כמה אירוני שדווקא בדרכו המיוחדת והמקורית- החליט שפגישתנו הראשונה תהיה... או שלא תהיה... תמיד הוא חשש- את עדיין ילדה, את עדיין קטנה (ובעיקר הדגיש- קטינה). תמיד חשש להיפגש בעולם האמיתי בו לו יש תעודה כחולה בלויה בעוד שלי מאוד חדשה. תמיד שיער ודמיין שבפגישה הראשונית נהייה במקום ציבורי, עם הרבה אנשים- הוא יביא חבר ואני אביא עוד כמה חברים. הוא חשש ממני, מעצמו, מאיתנו בעיקר, שברגע שנעמוד אחד מול השני, יהיה קשה לו לשמור על מבט קר (או מנוכר). אך הוא הצליח. הוא הצליח אחרי הכל. הוא הצליח שאני אפגוש אותו במקום ציבורי, עם עוד אנשים ובצורה המיוחדת רק לו הוא הצליח לשמור על מבטו הקר (והמנוכר בעיקר). הוא הצליח לגרום לכך שניפגש בהלוויתו. ללא אפשרות לומר שלום הדדי אלא רק פרידה מתוקה החותמת תקופה מפתיעה.
זה התחיל ביום סגריר אפשר לומר, אולי אפילו אביבי, זה לא משנה מה היה שם בדיוק, כל מה שאני זוכרת זה את עצמי. היבטתי במראה, סידורים אחרונים- קשה לחשוב שדווקא להלוויה יהיו פני מועדים. הלוויה שלו, הלוויה שלה- מה זה משנה? או שבעצם זה העיקר? התפל? האבסורד או המוכר? ניפגשנו מתישהו, אף אחד לא זוכר בדיוק מתי, כנראה שאמרנו, שיהיה זה רק מפגש אחד. אך המפגש הזה הפך לשני או שלישי (ואולי אף רביעי וחמישי). ובכל מפגש- שיעור חדש: על הבדלי המינים, הזנים, הגילאים... אז מה אם הוא גדול ממני בעשר שנים? מה שאותי הכי עניין\ סיקרן\ משך, זאת העובדה שאין ביננו שום דבר מן המשותף. או שאולי היינו כל כך דומים, שאפילו הבדלים דקים לא היו קיימים...? (מלבד כמובן- הבדל המינים , הזנים, הגילאים...) דווקא להלוויה שלו עכשיו נסעתי, הוא, אותו אחד, שבגללו (או בזכותו) כל כך עצוב לי עכשיו. טיפות גשם (או שאולי אלה קרני שמש...) מטופפים על חלון המכונית, מבקשים לחדור ולהפר את שלוותי. שלווה אותה ניתן לחוש רק כשנוסעים להלוויה של אחד אותו מעולם לא פגשתי. המפגשים שהיו ביננו, לא היו מוכרים, לא היו מוחשיים ובעיקר לא מציאותיים. אך דווקא בגלל זה הפרידה כל כך קשה- פרידה שהפרידה עוד לפני הפגישה עצמה. כמה אירוני שדווקא בדרכו המיוחדת והמקורית- החליט שפגישתנו הראשונה תהיה... או שלא תהיה... תמיד הוא חשש- את עדיין ילדה, את עדיין קטנה (ובעיקר הדגיש- קטינה). תמיד חשש להיפגש בעולם האמיתי בו לו יש תעודה כחולה בלויה בעוד שלי מאוד חדשה. תמיד שיער ודמיין שבפגישה הראשונית נהייה במקום ציבורי, עם הרבה אנשים- הוא יביא חבר ואני אביא עוד כמה חברים. הוא חשש ממני, מעצמו, מאיתנו בעיקר, שברגע שנעמוד אחד מול השני, יהיה קשה לו לשמור על מבט קר (או מנוכר). אך הוא הצליח. הוא הצליח אחרי הכל. הוא הצליח שאני אפגוש אותו במקום ציבורי, עם עוד אנשים ובצורה המיוחדת רק לו הוא הצליח לשמור על מבטו הקר (והמנוכר בעיקר). הוא הצליח לגרום לכך שניפגש בהלוויתו. ללא אפשרות לומר שלום הדדי אלא רק פרידה מתוקה החותמת תקופה מפתיעה.