סיפור שהתחיל מעצבן ונגמר...
טוב, אז רובכם זוכרים ודאי שדוביבת ואני, לאחר תקופת אירוסים ארוכה ורומאנטית, החלטנו על תאריך (תחילת מרץ, יש עוד זמן...) וההכנות ל"חתונה" מתחילות. (אני קוראת לזה "חתונה" במרכאות כי במקור תכננו לקרוא לעניין "טקס נישואין" או "טקס כלולות" - מה שהרבה יותר הגיוני, כי יש בזה נישואין ו-2 כלות אך לא חתן, אבל מה לעשות שזה מקצר ומקל על כולם שאנחנו מכנות את זה "חתונה" שהחלטנו לזרום עם זה. למרות שעל ההזמה נכתוב מה שמתאים לנו ורק לנו). בכל אופן, עכשיו הגיע הזמן לשיחות עם הספונסרים. אמא שלי מפרגנת (למרות שאין לה מושג בשביל מה אנחנו צריכות את השטות הזו, אבל תמיד ידעה שאני מתה על הקיטש הזה אז שיהיה...), לא יכולה לעזור כ"כ, אבל תסייע בסידורים, הסעות וכל מה שתוכל. יופי. אבא שלי - בעיה. יכול לעזור. השאלה אם ירצה? דוחים את השיחה אתו עוד קצת. עוברים להורי דוביבת - כבר בשיחת הטלפון הנרגשת הראשונה, לאחר הצעת הנישואין, הם הבטיחו שיעזרו ורק רצו לדעת את התאריך ועל איזה סכום מדובר. אנשים פרקטיים. יופי. לכן החלטנו לדבר איתם רק לאחר שתהיה לנו תמונה כללית מול העיניים. חששנו רק מדבר אחד: יחסם לאחיה של דוביבת. לפני כמעט שנתיים, בעקבות הצעת הנישואין הראשונה, הם הבהירו לנו שהילד, אז בן 10, שישן אצלנו בחופשות ורואה שאנחנו חולקות מיטה אחת, אל לא לדעת שאחותו מתחתנת עם אישה. אסור להגיד לידו את המילה "לסבית", ולא לדבר לידו במונחי זוגיות מפורשים (השד יודע מה זה). כל זה עד שיהיה בן 15 (!) כי ככה ייעצה להם הפסיכולוגית שהלכו אליה במיוחד לצורך העניין. זו אגב, היתה אחת הסיבות לאירוסין הממושכים. כשניגשנו לדבר איתם לקחנו את זה בחשבון. אני אמרתי לדוביבת לתת להוריה קרדיט - אולי השתנה משהו אצלם מאז (מאז לא העלנו את הנושא הרגיש) והיא טענה שאין סיכוי - האנשים שבלוניים, לא משתנים בשום תחום בחייהם, וכנראה שתיאלץ להינשא כשאחיה נעדר ואף מסתירים ממנו את העניין. קשה. אמש התקשרה דוביבת לאמה, להודיע שנקבע תאריך לחתונה ושאנחנו רוצות לבוא ולדבר איתם על העניין, ושאנחנו מודיעות מראש כדי שה"ילד" (שעולה לחטיבה בינתיים, ולמרות הבועה המגוננת להחריד שחי בה - לא הולך לבד אפילו לחוג ליד הבית, לא בוחר לעצמו בגדים - בלכ זאת כבר לא כ"כ ילד) לא יהיה בסביבה, מתוך כבוד לבקשתם. לתדהמתנו גילינו שאין שום בעיה כזו. מסתבר שלפני שנה (ש-נ-ה!!!) ישבו ההורים והאח וצפו בטלוויזיה. היה שם משהו עם הומואים ולסביות והאח אמר בקול "חבל שדוביבת לא רואה את זה". המומים שאלו ההורים "למה?" והאח השיב "מה, אתם לא יודעים שדוביבת לסבית?!" ההלם לא עזב את ההורים שחקרו אותו מה הוא חושב שזה אומר ומה המשמעות "זה אומר שהיא חיה עם מיז פיגי בדיוק כמו שאמא חיה עם אבא". "ומאיפה אתה יודע על זה?" שאלו אותו ההורים (מתוך הנחה שכן דיברנו איתו על זה - כי לא ייתכן הרי שהוא ממש חשב על זה בכוחות עצמו) "מה נראה לכם? שלא מדברים על דברים כאלו בבי"ס?" ענה להם הילד בלי למצמץ. אז שנה (ש-נ-ה!!!) אנחנו סתם הולכות על קליפות ביצים וחוששות ובעצם הכל בסדר. לא ייאמן! אבל העיקר שכל חששותינו התגלו כחסרי שחר ושדוביבת תוכל לראות את אחיה לצידה בחגיגת כלולותינו, ושהוריה למדו עד כמה זה טיפשי לזלזל בילדים. אופטימיות ואושר אופפים אותנו.
טוב, אז רובכם זוכרים ודאי שדוביבת ואני, לאחר תקופת אירוסים ארוכה ורומאנטית, החלטנו על תאריך (תחילת מרץ, יש עוד זמן...) וההכנות ל"חתונה" מתחילות. (אני קוראת לזה "חתונה" במרכאות כי במקור תכננו לקרוא לעניין "טקס נישואין" או "טקס כלולות" - מה שהרבה יותר הגיוני, כי יש בזה נישואין ו-2 כלות אך לא חתן, אבל מה לעשות שזה מקצר ומקל על כולם שאנחנו מכנות את זה "חתונה" שהחלטנו לזרום עם זה. למרות שעל ההזמה נכתוב מה שמתאים לנו ורק לנו). בכל אופן, עכשיו הגיע הזמן לשיחות עם הספונסרים. אמא שלי מפרגנת (למרות שאין לה מושג בשביל מה אנחנו צריכות את השטות הזו, אבל תמיד ידעה שאני מתה על הקיטש הזה אז שיהיה...), לא יכולה לעזור כ"כ, אבל תסייע בסידורים, הסעות וכל מה שתוכל. יופי. אבא שלי - בעיה. יכול לעזור. השאלה אם ירצה? דוחים את השיחה אתו עוד קצת. עוברים להורי דוביבת - כבר בשיחת הטלפון הנרגשת הראשונה, לאחר הצעת הנישואין, הם הבטיחו שיעזרו ורק רצו לדעת את התאריך ועל איזה סכום מדובר. אנשים פרקטיים. יופי. לכן החלטנו לדבר איתם רק לאחר שתהיה לנו תמונה כללית מול העיניים. חששנו רק מדבר אחד: יחסם לאחיה של דוביבת. לפני כמעט שנתיים, בעקבות הצעת הנישואין הראשונה, הם הבהירו לנו שהילד, אז בן 10, שישן אצלנו בחופשות ורואה שאנחנו חולקות מיטה אחת, אל לא לדעת שאחותו מתחתנת עם אישה. אסור להגיד לידו את המילה "לסבית", ולא לדבר לידו במונחי זוגיות מפורשים (השד יודע מה זה). כל זה עד שיהיה בן 15 (!) כי ככה ייעצה להם הפסיכולוגית שהלכו אליה במיוחד לצורך העניין. זו אגב, היתה אחת הסיבות לאירוסין הממושכים. כשניגשנו לדבר איתם לקחנו את זה בחשבון. אני אמרתי לדוביבת לתת להוריה קרדיט - אולי השתנה משהו אצלם מאז (מאז לא העלנו את הנושא הרגיש) והיא טענה שאין סיכוי - האנשים שבלוניים, לא משתנים בשום תחום בחייהם, וכנראה שתיאלץ להינשא כשאחיה נעדר ואף מסתירים ממנו את העניין. קשה. אמש התקשרה דוביבת לאמה, להודיע שנקבע תאריך לחתונה ושאנחנו רוצות לבוא ולדבר איתם על העניין, ושאנחנו מודיעות מראש כדי שה"ילד" (שעולה לחטיבה בינתיים, ולמרות הבועה המגוננת להחריד שחי בה - לא הולך לבד אפילו לחוג ליד הבית, לא בוחר לעצמו בגדים - בלכ זאת כבר לא כ"כ ילד) לא יהיה בסביבה, מתוך כבוד לבקשתם. לתדהמתנו גילינו שאין שום בעיה כזו. מסתבר שלפני שנה (ש-נ-ה!!!) ישבו ההורים והאח וצפו בטלוויזיה. היה שם משהו עם הומואים ולסביות והאח אמר בקול "חבל שדוביבת לא רואה את זה". המומים שאלו ההורים "למה?" והאח השיב "מה, אתם לא יודעים שדוביבת לסבית?!" ההלם לא עזב את ההורים שחקרו אותו מה הוא חושב שזה אומר ומה המשמעות "זה אומר שהיא חיה עם מיז פיגי בדיוק כמו שאמא חיה עם אבא". "ומאיפה אתה יודע על זה?" שאלו אותו ההורים (מתוך הנחה שכן דיברנו איתו על זה - כי לא ייתכן הרי שהוא ממש חשב על זה בכוחות עצמו) "מה נראה לכם? שלא מדברים על דברים כאלו בבי"ס?" ענה להם הילד בלי למצמץ. אז שנה (ש-נ-ה!!!) אנחנו סתם הולכות על קליפות ביצים וחוששות ובעצם הכל בסדר. לא ייאמן! אבל העיקר שכל חששותינו התגלו כחסרי שחר ושדוביבת תוכל לראות את אחיה לצידה בחגיגת כלולותינו, ושהוריה למדו עד כמה זה טיפשי לזלזל בילדים. אופטימיות ואושר אופפים אותנו.
