birth and death
New member
סיפור שיגרום לכם לחייך
שמאקר, השם הוא שמאקר ואני רוצה לכתוב סיפור שיגרום לכם לחייך. או לנסות לפחות. אני מחזיק בעיפרון עץ מחודד וחושב על סיפורים שגרמו לי לחייך. כדי לדלות השראה. הרי אין לי נסיון בכתיבת סיפורים שמחים. אז אני חושב וחושב ונזכר בקושי רב בפרטים מאגדה ישנה ששמעתי בילדותי. הסיפור על כיפה אדומה. כן, זה סיפור שגורם לכל אחד לחייך. לכל אחד מהסוטים שבינכם. אני אומר לכם ותקשיבו לי כשאני אומר את זה: אם אתם מכירים אדם מבוגר שמחייך כשהוא שומע על כיפה אדומה תזהרו ממנו, אל תתנו לילדים שלכם להתקרב אליו. אני אומר לכם הבן אדם הזה סוטה מין. אז אני מסובב את האצבעות והופך את העיפרון, מוחק את המילים שהתחלתי לכתוב. מנסה להיזכר, בסיפור אחר. שגרם לי לחייך כשסיפרו לי אותו כשהייתי קטן. למשל עמי ותמי. שני אחים שתמיד דואגים זה לזה. אפילו כשהם יוצאים מהבית האחות הגדולה של עמי דואגת לאחיה הקטן. מפזרת פירורי לחם ומספרת לו סיפורים כשהוא מפחד, כשהוא שומע את הציפורים באות, כשהוא שומע את המכשפה מגיעה. אבל אני לא יכול לחייך כשאני נזכר. איך המכשפה התחבאה בבית מסוכריות, באמצע היער היפייפיה, בין כל העצים הירוקים והסנאים החמודים והבמביים התמימים. כל חיות היער המסכנות שלא חשדו בכלל באישה המבוגרת שחיה בבית הקטן שעמד להם באמצע היער. בית מעוגיות. אז אני מקפל את הדף ותולש אותו מהמחברת, מנסה לכתוב את הסיפור הזה. אבל תנו לי להגיד לכם, אם אתם שוכבים במיטה ושומעים את הסיפור הזה תיזהרו. כיפה אדומה לא חייכה כשאבא שלה סיפר לה את הסיפור הזה לפני השינה. השעון מתקתק על הקיר ואני מנסה להיזכר בעוד סיפור שגרם לי לחייך כאחותי סיפרה לי אותו כשהייתי ילד. פתאום צץ במוחי זיכרון על ילד שיכול לעשות את הדבר שכולנו חלמנו עליו כשהיינו ילדים. "הילד שיכל לעשות את מה שכולנו רצינו פעם, כשהיינו ילדים, הילד שיכל לעוף..." אני כותב במחברת. וחיוך קטן מבטיח לבוא. אבל אז אני נזכר ברגש הבוגר היחידי שהוא כן הרגיש, כשוונדי עזבה אותו. וכשהוא הבטיח לחזור. ובמחשבה שנייה זה בכלל לא סיפור טוב בשבילכם. ובכלל, להיות ילד כל כך הרבה זמן... זה מסוכן. העולם לא בטוח לילדים. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. לעולם לא לא תהיה לא הייתה ואיננה אמיתית. אני עובר בכתיבה עבה על סוף המשפט שהתחלתי "הילד שיכל לעשות מה שכולנו רוצים היום, הילד שלא היה צריך להתבגר" ושוב אני מרים את העיניים מהדף ומוצא את עצמי בחדר הכתיבה החשוך. מנסה להיזכר באחד הסיפורים ששמעתי בין כותלי החדר הנעול מהפה המדמם של אחותי כשהיא, כמוכם, מנסה לחייך. מחייכים כשאתם מספרים לאחיכם הקטן על זאבים ומכשפות כדי להראות כמה הרשעים בסיפור הזה לא באמת פגעו בה, בילדה המסכנה. כי זה רק סיפור. אפילו אמא אומרת שזה רק סיפור... אז אולי גם כיפה אדומה זה רק סיפור שילדה משועממת שאין לה חברים המציאה כדי... איך הפסיכולוג אמר לה...? כדי להשליך את הכעסים שלה על החברה על הזאב.
שמאקר, השם הוא שמאקר ואני רוצה לכתוב סיפור שיגרום לכם לחייך. או לנסות לפחות. אני מחזיק בעיפרון עץ מחודד וחושב על סיפורים שגרמו לי לחייך. כדי לדלות השראה. הרי אין לי נסיון בכתיבת סיפורים שמחים. אז אני חושב וחושב ונזכר בקושי רב בפרטים מאגדה ישנה ששמעתי בילדותי. הסיפור על כיפה אדומה. כן, זה סיפור שגורם לכל אחד לחייך. לכל אחד מהסוטים שבינכם. אני אומר לכם ותקשיבו לי כשאני אומר את זה: אם אתם מכירים אדם מבוגר שמחייך כשהוא שומע על כיפה אדומה תזהרו ממנו, אל תתנו לילדים שלכם להתקרב אליו. אני אומר לכם הבן אדם הזה סוטה מין. אז אני מסובב את האצבעות והופך את העיפרון, מוחק את המילים שהתחלתי לכתוב. מנסה להיזכר, בסיפור אחר. שגרם לי לחייך כשסיפרו לי אותו כשהייתי קטן. למשל עמי ותמי. שני אחים שתמיד דואגים זה לזה. אפילו כשהם יוצאים מהבית האחות הגדולה של עמי דואגת לאחיה הקטן. מפזרת פירורי לחם ומספרת לו סיפורים כשהוא מפחד, כשהוא שומע את הציפורים באות, כשהוא שומע את המכשפה מגיעה. אבל אני לא יכול לחייך כשאני נזכר. איך המכשפה התחבאה בבית מסוכריות, באמצע היער היפייפיה, בין כל העצים הירוקים והסנאים החמודים והבמביים התמימים. כל חיות היער המסכנות שלא חשדו בכלל באישה המבוגרת שחיה בבית הקטן שעמד להם באמצע היער. בית מעוגיות. אז אני מקפל את הדף ותולש אותו מהמחברת, מנסה לכתוב את הסיפור הזה. אבל תנו לי להגיד לכם, אם אתם שוכבים במיטה ושומעים את הסיפור הזה תיזהרו. כיפה אדומה לא חייכה כשאבא שלה סיפר לה את הסיפור הזה לפני השינה. השעון מתקתק על הקיר ואני מנסה להיזכר בעוד סיפור שגרם לי לחייך כאחותי סיפרה לי אותו כשהייתי ילד. פתאום צץ במוחי זיכרון על ילד שיכול לעשות את הדבר שכולנו חלמנו עליו כשהיינו ילדים. "הילד שיכל לעשות את מה שכולנו רצינו פעם, כשהיינו ילדים, הילד שיכל לעוף..." אני כותב במחברת. וחיוך קטן מבטיח לבוא. אבל אז אני נזכר ברגש הבוגר היחידי שהוא כן הרגיש, כשוונדי עזבה אותו. וכשהוא הבטיח לחזור. ובמחשבה שנייה זה בכלל לא סיפור טוב בשבילכם. ובכלל, להיות ילד כל כך הרבה זמן... זה מסוכן. העולם לא בטוח לילדים. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. לעולם לא לא תהיה לא הייתה ואיננה אמיתית. אני עובר בכתיבה עבה על סוף המשפט שהתחלתי "הילד שיכל לעשות מה שכולנו רוצים היום, הילד שלא היה צריך להתבגר" ושוב אני מרים את העיניים מהדף ומוצא את עצמי בחדר הכתיבה החשוך. מנסה להיזכר באחד הסיפורים ששמעתי בין כותלי החדר הנעול מהפה המדמם של אחותי כשהיא, כמוכם, מנסה לחייך. מחייכים כשאתם מספרים לאחיכם הקטן על זאבים ומכשפות כדי להראות כמה הרשעים בסיפור הזה לא באמת פגעו בה, בילדה המסכנה. כי זה רק סיפור. אפילו אמא אומרת שזה רק סיפור... אז אולי גם כיפה אדומה זה רק סיפור שילדה משועממת שאין לה חברים המציאה כדי... איך הפסיכולוג אמר לה...? כדי להשליך את הכעסים שלה על החברה על הזאב.