סיפור שכתבתי.. "החלום האחרון"-
פקחתי את עיניי בבהלה וקמתי ממיטתי כשזיעה ממלאת את פניי הלוהטות. גשם ירד מבעד לחלון חדרי החשוך. התבוננתי סביבי ובדקתי אם עודני בחלום האיתני והסיוטי שפקד אותי לילה ארוך זה. ממבט אחד על חדרי לא הבנתי היכן אני נמצאת, אך זכרוני התבהר אט אט ועלה בראשי תמונתו של יום אתמול. מעולם לא חשבתי שאגיע למצב בו אני נמצאת כרגע. בהיתי במה שהשתקף מהחלון והרגשתי שהשמיים בוכים יחד איתי. רציתי לצאת לבחוץ ולהרגיש את הקור חודר לגופי, את המטר הרטוב שיעיר את נשמתי, רציתי להריח את הריח של הלילה, לראות את המקום הזה מבחוץ, ולדעת ששום איש לא כובל אותי. רציתי להיות הרחק מכאן. אף פעם לא הערכתי את החיים מספיק, אולי כי פשוט לא היתה לי סיבה לכך. הבטתי באחי שישן בקצה השני של החדר, והרגשתי את מצוקתו. הוא סבל יותר ממני. היה קשור להוריי בצורה בלתי מובנת ומוגזמת. למרות ההשפלות, למרות הסימנים על גופו. הלכתם והשארתם את המצב כמו שהוא. לא הרעפתם עלינו מספיק חום ואהבה, חשבתם שאתם מתנהגים נורמלי יחסית להורים. מאוחר מידי. כעסי לא נמוג אך עם זאת עצב מילא את ליבי. לגרוע מכל אף אחד לא ציפה. אף לא אני. התאונה ההיא חלפה בראשי. אולי הכל קרה משמיים. אלוהים ראה את סבלנו ועקר מאיתנו את המקור לדמנו אנו. איני יודעת אם להודות לו או לכעוס עליו. הבטתי שוב באחי, לא רציתי להיזכר בימים ההם שמרוב סבלותיי הוצאתי את מה שהצטבר עמוק בתוכי עליו. לא רציתי להיזכר ובכל זאת זכרוני פקד עתה את אותם הימים. אני אוהבת אותו, ומצטערת על כל הסבל וההשפלות שגרמתי לו. לולא הוא, מזמן לא הייתי עוד חיה. הייתי אמורה להיות כעת בשמיים, פוגשת את אותם אנשים שקראתי להם אבא ואמא. אך הוא החזיר אותי למציאות, וגרם לי לקבל את החיים איך שהם. לדעת שזה תפקידי בעולם. להרגיש את הסבל על גופי הצנום, ולדעת שאולי מובטח לנו חיים מושלמים. להחזיק מספיק זמן נחושה עד ההתמוטטות הבאה. פעמים רבות היו בידי הזדמנויות למצוא את המוות. הוא כל כך קרוב, אך עם זאת, כל כך רחוק. לילה אחרי מסיבת יום הולדתי ה-15 הסתובבתי במטבח כדי לחפש דבר שהייתי חייבת למצוא. באותו לילה הוריי רבו על מקום טוב לזרוק אותנו בו. הם שנאו לגדל אותי ואת אחי, נתנו לי הרגשה של פולשת, לא שייכת. חשבתי שמוטב שאחסוך מהם נטל מיותר, את ההתחייבות לדאוג לי, דבר שלהם לא היה אכפת אם קיימו זאת או לא. ידעתי שאני עושה צעד שממנו אין חזרה. אינני יודעת מה יש שם למעלה, אך ידעתי ששם יש מקום טוב יותר. שם לא אסבול יותר. המלאכים ירעיפו עליי את אהבתם וישמרו עליי מסכנות. ארגיש נאהבת. מגירת התרופות הייתה בהישג יד, ומצאתי אותו תוך מספר דקות. רק כמה כדורים, חשבתי. מחשבותיי נדדו לפתע לאחי. הוא לא יסלח לי על כך. הוא יצטרך להחזיק את עצמו לגמרי לבדו, אין מי שידאג לו. סגרתי את המגירה וחזרתי באי רצון לחדרי, חיוורת ומפוחדת. דמעות החלו לזלוג על הכר. המקרה הזה הזכיר לי עוד הרבה מקרים בהם נחפזתי למצוא מקום טוב יותר לחיות בו. אך לא יכולתי לעשות זאת. אמא תמיד היתה מעין חולת נפש. היתה צועקת סתם כך, בלי סיבה. אני זוכרת לילה ארור נוסף. עברתי ליד חדר המטבח ושמעתי מישהו קורא בשמי. היתה זאת אימי. ביקשה ממני שאבוא לראות מה היא עושה. מבוהלת, ראיתי שהיא החזיקה דבר מה בידה. התקרבתי וזיהיתי את הדבר. היא עמדה שם, מחייכת, מחזיקה סכין בידה וכיוונה אותו אל ליבה. ביקשתי ממנה שתפסיק את ההתנהגות הזאת. אחרי כמה הפצרות נראה כאילו החזרתי אותה למציאות. הניחה את הסכין ואמרה לי שזה היה בצחוק. אבל המקרה הזה לא יצא מזיכרוני עד כה. שמעתי את הנשימות של אחי, וזה החזיר אותי למציאות. מי יודע כמה זמן נחיה כאן, בבית היתומים, עד שימצאו לנו משפחה אומנת. מי יודע לאן נתגלגל ומה נעשה בעתיד, האם חיינו יהיו טובים כמו חייהם של העשירים? האם נקבל את אותם הפינוקים שכל ילד נורמלי מקבל? באותו רגע רציתי רק חיבוק. חיבוק חם ממישהו שאוהב אותי באמת. לדבר כזה רק ייחלתי כל חיי. דמעותיי פרצו סכר וזרמו ללא מעצורים. מחיתי אותם ללא הפסק אך הם כאילו היו חזקים ממני. אף אחד לא יכל לראות את פחדיי. תמיד דאגתי להסתיר אותם, שמא ילעגו לי. רציתי תמיד להראות החזקה, הבלתי שבירה. חלומותיי אף הם הציקו לי. רדפו אותי ללא הפסק. לא פעם אחת חלמתי שדמויות משונות רודפות אחריי ומאיימות להרגני. למדתי להתמודד איתן. אחזתי בכרית וניסיתי להירדם. מחר יקום יום חדש, ואמשיך לחיות בפחדיי שלי, אדאג לאחי שיקבל חיים טובים ומושלמים כפי שתמיד הגיע לו. יכולתי לרקום את חלומותיי לסרט ארוך. יכולתי להרגיש התרגשות כשמחשבותיי נדדו לעתידנו. לא אעזוב את אחי לעולמים, נדרתי. המשכתי להביט באחי זמן ממושך ולפתע נשימותיו פסקו. חשבתי שעודני חולמת. קמתי ממיטתי לבנה כסיד, רכנתי אליו, ובדקתי את הדופק. לא היה דופק. צרחתי בכל כוחי, בכיתי ללא ערף, רציתי שמישהו יעיר אותי מהחלום הסיוטי הזה שנמשך כנצח. הכל קרה כל כך מהר, אמבולנסים, צעקות, לחשושים, אורות שבאים משום מקום, המולה גועשת. אחי, או אחי. התקווה האחרונה שנותרה לי. "הוא מת מוות קליני, אי אפשר היה לעצור את זה". המשפט האחרון ששמעתי עוד לפני שראיתי את המשאית הגדולה מתקרבת אליי. לא הפרתי את נדרי. הסיפור לא אמיתי, אבל הוצאתי בו המון רגשות... קשה לי לפרסם אותו... אני מקווה שתקראו.
פקחתי את עיניי בבהלה וקמתי ממיטתי כשזיעה ממלאת את פניי הלוהטות. גשם ירד מבעד לחלון חדרי החשוך. התבוננתי סביבי ובדקתי אם עודני בחלום האיתני והסיוטי שפקד אותי לילה ארוך זה. ממבט אחד על חדרי לא הבנתי היכן אני נמצאת, אך זכרוני התבהר אט אט ועלה בראשי תמונתו של יום אתמול. מעולם לא חשבתי שאגיע למצב בו אני נמצאת כרגע. בהיתי במה שהשתקף מהחלון והרגשתי שהשמיים בוכים יחד איתי. רציתי לצאת לבחוץ ולהרגיש את הקור חודר לגופי, את המטר הרטוב שיעיר את נשמתי, רציתי להריח את הריח של הלילה, לראות את המקום הזה מבחוץ, ולדעת ששום איש לא כובל אותי. רציתי להיות הרחק מכאן. אף פעם לא הערכתי את החיים מספיק, אולי כי פשוט לא היתה לי סיבה לכך. הבטתי באחי שישן בקצה השני של החדר, והרגשתי את מצוקתו. הוא סבל יותר ממני. היה קשור להוריי בצורה בלתי מובנת ומוגזמת. למרות ההשפלות, למרות הסימנים על גופו. הלכתם והשארתם את המצב כמו שהוא. לא הרעפתם עלינו מספיק חום ואהבה, חשבתם שאתם מתנהגים נורמלי יחסית להורים. מאוחר מידי. כעסי לא נמוג אך עם זאת עצב מילא את ליבי. לגרוע מכל אף אחד לא ציפה. אף לא אני. התאונה ההיא חלפה בראשי. אולי הכל קרה משמיים. אלוהים ראה את סבלנו ועקר מאיתנו את המקור לדמנו אנו. איני יודעת אם להודות לו או לכעוס עליו. הבטתי שוב באחי, לא רציתי להיזכר בימים ההם שמרוב סבלותיי הוצאתי את מה שהצטבר עמוק בתוכי עליו. לא רציתי להיזכר ובכל זאת זכרוני פקד עתה את אותם הימים. אני אוהבת אותו, ומצטערת על כל הסבל וההשפלות שגרמתי לו. לולא הוא, מזמן לא הייתי עוד חיה. הייתי אמורה להיות כעת בשמיים, פוגשת את אותם אנשים שקראתי להם אבא ואמא. אך הוא החזיר אותי למציאות, וגרם לי לקבל את החיים איך שהם. לדעת שזה תפקידי בעולם. להרגיש את הסבל על גופי הצנום, ולדעת שאולי מובטח לנו חיים מושלמים. להחזיק מספיק זמן נחושה עד ההתמוטטות הבאה. פעמים רבות היו בידי הזדמנויות למצוא את המוות. הוא כל כך קרוב, אך עם זאת, כל כך רחוק. לילה אחרי מסיבת יום הולדתי ה-15 הסתובבתי במטבח כדי לחפש דבר שהייתי חייבת למצוא. באותו לילה הוריי רבו על מקום טוב לזרוק אותנו בו. הם שנאו לגדל אותי ואת אחי, נתנו לי הרגשה של פולשת, לא שייכת. חשבתי שמוטב שאחסוך מהם נטל מיותר, את ההתחייבות לדאוג לי, דבר שלהם לא היה אכפת אם קיימו זאת או לא. ידעתי שאני עושה צעד שממנו אין חזרה. אינני יודעת מה יש שם למעלה, אך ידעתי ששם יש מקום טוב יותר. שם לא אסבול יותר. המלאכים ירעיפו עליי את אהבתם וישמרו עליי מסכנות. ארגיש נאהבת. מגירת התרופות הייתה בהישג יד, ומצאתי אותו תוך מספר דקות. רק כמה כדורים, חשבתי. מחשבותיי נדדו לפתע לאחי. הוא לא יסלח לי על כך. הוא יצטרך להחזיק את עצמו לגמרי לבדו, אין מי שידאג לו. סגרתי את המגירה וחזרתי באי רצון לחדרי, חיוורת ומפוחדת. דמעות החלו לזלוג על הכר. המקרה הזה הזכיר לי עוד הרבה מקרים בהם נחפזתי למצוא מקום טוב יותר לחיות בו. אך לא יכולתי לעשות זאת. אמא תמיד היתה מעין חולת נפש. היתה צועקת סתם כך, בלי סיבה. אני זוכרת לילה ארור נוסף. עברתי ליד חדר המטבח ושמעתי מישהו קורא בשמי. היתה זאת אימי. ביקשה ממני שאבוא לראות מה היא עושה. מבוהלת, ראיתי שהיא החזיקה דבר מה בידה. התקרבתי וזיהיתי את הדבר. היא עמדה שם, מחייכת, מחזיקה סכין בידה וכיוונה אותו אל ליבה. ביקשתי ממנה שתפסיק את ההתנהגות הזאת. אחרי כמה הפצרות נראה כאילו החזרתי אותה למציאות. הניחה את הסכין ואמרה לי שזה היה בצחוק. אבל המקרה הזה לא יצא מזיכרוני עד כה. שמעתי את הנשימות של אחי, וזה החזיר אותי למציאות. מי יודע כמה זמן נחיה כאן, בבית היתומים, עד שימצאו לנו משפחה אומנת. מי יודע לאן נתגלגל ומה נעשה בעתיד, האם חיינו יהיו טובים כמו חייהם של העשירים? האם נקבל את אותם הפינוקים שכל ילד נורמלי מקבל? באותו רגע רציתי רק חיבוק. חיבוק חם ממישהו שאוהב אותי באמת. לדבר כזה רק ייחלתי כל חיי. דמעותיי פרצו סכר וזרמו ללא מעצורים. מחיתי אותם ללא הפסק אך הם כאילו היו חזקים ממני. אף אחד לא יכל לראות את פחדיי. תמיד דאגתי להסתיר אותם, שמא ילעגו לי. רציתי תמיד להראות החזקה, הבלתי שבירה. חלומותיי אף הם הציקו לי. רדפו אותי ללא הפסק. לא פעם אחת חלמתי שדמויות משונות רודפות אחריי ומאיימות להרגני. למדתי להתמודד איתן. אחזתי בכרית וניסיתי להירדם. מחר יקום יום חדש, ואמשיך לחיות בפחדיי שלי, אדאג לאחי שיקבל חיים טובים ומושלמים כפי שתמיד הגיע לו. יכולתי לרקום את חלומותיי לסרט ארוך. יכולתי להרגיש התרגשות כשמחשבותיי נדדו לעתידנו. לא אעזוב את אחי לעולמים, נדרתי. המשכתי להביט באחי זמן ממושך ולפתע נשימותיו פסקו. חשבתי שעודני חולמת. קמתי ממיטתי לבנה כסיד, רכנתי אליו, ובדקתי את הדופק. לא היה דופק. צרחתי בכל כוחי, בכיתי ללא ערף, רציתי שמישהו יעיר אותי מהחלום הסיוטי הזה שנמשך כנצח. הכל קרה כל כך מהר, אמבולנסים, צעקות, לחשושים, אורות שבאים משום מקום, המולה גועשת. אחי, או אחי. התקווה האחרונה שנותרה לי. "הוא מת מוות קליני, אי אפשר היה לעצור את זה". המשפט האחרון ששמעתי עוד לפני שראיתי את המשאית הגדולה מתקרבת אליי. לא הפרתי את נדרי. הסיפור לא אמיתי, אבל הוצאתי בו המון רגשות... קשה לי לפרסם אותו... אני מקווה שתקראו.
