סיפור שלי...לתחרות...או לא. חלק א,
שלום לכולם...דבר ראשון אני מתנצל אם הסיפור יכיל כמה הערות מובהקות של עשה ואל תעשה...מעולם לא היה לי העונג להיכנס לפורום הזה ולחקור אותו לעומק ולקרוא הודעות קודמות... "לעולם לא עובד מצטיין" תשדורת מס' 00987 סוכן מכירות מס' 6997243 שבב תודעה מגלה התנגדות לפעולות מוניטריות . שבב תודעה מגלה התנגדות לפעולות קינטיות. שבב תודעה מגלה התנגדות לפעולות רגשיות. סוף תשדורת. גב' דאבלין קיבלה את ההודעה במשרדה , התיישבה ליד מחשבה והחלה כותבת מכתב. אחד מעובדיה התקרב אליה הביט בצג ושאל "אינך חושבת שהמכתב ישדר את אות השיבוש גברת נעלה? " ורכן בעדינות מעוררת רחמים לצידה. " אין זה מתפקידך לחשוב, האוביקט נמצא בטיפולי וובטוחה אני שיעשה את הבחירה הנכונה" השיבה בקרירות ופטרה את עוזרה בהינף יד. בחלומותיו,הוא ניצב גבוה,משקיף על ממלכתו האדירה,מתפעל מיופיה הפראי,מרחשיה הקסומים הלוכדים כל נפש ברישתה. אך למרות העושר הסובב את נפשו, חש הוא בצביטה מסוימת בליבו,בהתעוררות המצפה לו מעבר לפינה,ביקיצה האכזרית אשר תגרור אותו בחזרה אל תוך עולמו המציאותי שממנו הוא כל כך סולד. רוי קרוגר,סוכן מכירות בחברת תכשירי קוסמטיקה ולעולם לא עובד מצטיין,השתדל מאד לא לאחר לעבודתו בבוקר יום שני,מסיבה לא ברורה הנעוצה כקוץ טורדני בממברנה המדגישה את חשיבות הגעתו המוקדמת לעבודה,או לפחות בזמן. הוא סידר בידו הימנית את מזוודתו והניח את דגימות הבשמים והסבונים,ואת החוזים לרכשית מנויים שמר בתחתית,מכיוון ששוב היתה לו תחושה שלא יבצע מכירה שתזכה אותו בכבוד מחבריו הסוכנים או מהבוס ממוצא נקבה שלו שהתאמצה מאד להבהיר לרוי עד כמה יכולותיו כסוכן מזעריות ביותר. כמו בכל בוקר הכין ארוחת בוקר לשניים,אך כמו תמיד נאלץ לשתות את הקפה ולאכול את הטוסט לבדו,כיוון שחברתו עדיין ישנה ולמרות כל מאמציו להרעיש ולהפיל חפצים מרעישים היא עדיין נחרה בכבדות מעצבנת,שקועה בחלומותיה הפרטיים והמסוגרים על כסף ואושר הרחק מרוי העלוב והמסכן קוטל החלומות. רוי טרק את דלת ביתו בחוזקה בתקווה שחברתו תתעורר,והוא נדהם מעצם המחשבה שנוכחותה מציקה לו יותר בשנתה באשר בעירותה,ונדמה שרחשי ליבה צועקים באוזניו ללא מילים ומזכירים לו את האימפוטנטיות של חייו,ללא עיכובים מיותרים ירד במדרגות, מקפץ כל מדרגה שלישית ויצא מן הבניין. שום דבר לא נראה שונה בעיניו באותו בוקר, פרט לתשוקה הבוערת בקרבו שמיקדה את עיניו לפרטי פרטים שלא חשב שיסבו את תשומת ליבו ממטרתו העילאית להגיע לעבודה,הכבישים שברחוב החמישי סאנו כהרגלם,מפוייחים מאגזוזי הרכבים,עד שאפשרי היה לעקוב בעיניים מאומצות אחרי ענני הפיח הנוסקים בעצלתיים לשמיים הכחולים,רוי קיווה בליבו שענני הפיח יתגבשו לטיטאן ענק ומפויח שיכסה את העיר בגופו ויטיל עלטה בליבם של האנשים כדי שלא ירגיש בודד במצוקתו המוקדמת. רוי שם את מבטו לכיוון תחנת הרחפת כאשר האחרון עצר בתחנה ופתח בריצה מטורפת לעבר התחנה כאשר הוא מאותת לאנשים היורדים לעכב את הנהג לשניות ספורות,אך רוי כמעט ולא התפלא כאשר הרחפת שמה פעמיה באיטיות מרגיזה לעבר הרחוב הבא,בתוכו לא הופתע לנוכח העבודה שאיש לא שעה לקריאתו כאילו שקיומו נראה בעיניהם כמיותר, וכל רצונם או מטרת קיומם היה להגיע לעבודתם למען הסדר הקיומי ,ללא אכזבה או חרטה החל רוי לצעוד למקום עבודתו. ככל שהתמיד בפסיעותיו הרגיש רוי כיצד אוטומטיות מכנית משתלטת על גופו ומונעת ממנו לחוש כל רגש כלפי בוקר מרענן זה אלא רק ציניות ומרה שחורה שנדמה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהוויתו מאז אותו בוקר. רוי שפט כל דבר קיים,הוא שפט את הרחובות שבהם התהלך,עם הבניני המתכת האפורים הניצבים במקביליות מעצבנת,מלאי טחב וסדקים,עם סיבי הכביסה המשתלשלים מחלון לחלון,מציגים לראווה הלבשה תחתונה מכל הסוגים. הוא שפט את הצמחייה שלעיתים רחוקות לבשה גוונים ירוקים,וניסתה בכל יכולתה להראות זקופה ואיתנה,אך קרסה ונבלה תחת ענני הפיח או שתן הכלבים להוטי הכיבוש והטריטוריה. יותר מכל שפט רוי אנשים,את צורתם,לבושם,מבטם,את הדרך שבה קראו למונית,הוא שנא שמאליים כי נדמה שניחנו בכישרון אשר ייחד אותם מכולם ויכלו להרכיב את שעונם על יד ימין,הוא שנא מוכרים אשר התמחו בהערמת מבצעים והנחות על לקוח תמים ומאמין,הוא שנא נהגים,אותם מלכי הכביש,שמנסים במכוון לפגוע ולהניס הולך רגל אשר ניסה לחצות את כבישם, סליחה, ממלכתם שלא באיזור הראוי. הוא הגיע לסמטה צדדית ופסע לתוכה,ולא נעצר עד אשר ראה את הקירות החוסמים אותו,מחזה שנטע בליבו רוגע זמני ושלווה בעוד הוא ממשש את הקירות וחש בקרירותם "משונה איך מצוקתי נעלמת כשאר אני מוקף בחומות,מקום שהיה רק מגביר את מצוקתם של אנשים אחרים , משונה איך רוצה אני לאחר לעבודתי , ולהשאר בין חומות בצורות אלו המרגיעות את נפשי" חשב לעצמו רוי אך נגיסה חשמלית לא ברורה הזכירה לו את מטלתו ולכן יצא מהסמטה והמשיך בדרכו. לבסוף לאחר צעידה ממושכת והתעסקות ללא הרף בעונשו הקרב ובא מידי הבוסית שלו,רעיון אשר השחיז את להט הביקורת שלו כלפיה "אין גרוע יותר מבוס ממוצא נקבה,לראות אישה עומדת מעליך,מצווה פוקדת ומשפילה אותך אך עדיין משפיעה בצורה חסרת פשרות על האיבר השני בחשיבותו בגופך,דבר נורא ואיום" הרהר רוי בליבו "עכשיו אני מבין כמה נענשתי בגין זכרותי הטיפשית" מלמל לעצמו בשקט בעת שהגיע לבניין המיועד. כאשר ניגש לפתוח הכניסה עצר אותו שומר הדלת בידו השמאלית וללא קושי הדף אותו לאחור כשעל פניו נסוך חיוך מתנשא. "תן להיכנס אני עובד פה,תבדוק שמי רוי קרוגר" ביקש רוי מהשומר שנראה שלא שם לב בכלל לדבריו אלא הוציא מכיס חולצתו הצמודה מעטפה כחולה והגיש אותה לרוי. "מה המעטפה הזו? אני חייב להיכנס אני כבר מאחר" צעק רוי. השומר הציץ בשעונו "אני יודע מי אתה,קרוגר,קיבלתי הוראה לא להכניס אותך אחרי השעה שמונה ועכשיו כבר שמונה וחצי,המכתב הוא מגברת דאבלין,שיהיה לך יום טוב" אמר לרוי וטרק את הדלת בפרצופו.
שלום לכולם...דבר ראשון אני מתנצל אם הסיפור יכיל כמה הערות מובהקות של עשה ואל תעשה...מעולם לא היה לי העונג להיכנס לפורום הזה ולחקור אותו לעומק ולקרוא הודעות קודמות... "לעולם לא עובד מצטיין" תשדורת מס' 00987 סוכן מכירות מס' 6997243 שבב תודעה מגלה התנגדות לפעולות מוניטריות . שבב תודעה מגלה התנגדות לפעולות קינטיות. שבב תודעה מגלה התנגדות לפעולות רגשיות. סוף תשדורת. גב' דאבלין קיבלה את ההודעה במשרדה , התיישבה ליד מחשבה והחלה כותבת מכתב. אחד מעובדיה התקרב אליה הביט בצג ושאל "אינך חושבת שהמכתב ישדר את אות השיבוש גברת נעלה? " ורכן בעדינות מעוררת רחמים לצידה. " אין זה מתפקידך לחשוב, האוביקט נמצא בטיפולי וובטוחה אני שיעשה את הבחירה הנכונה" השיבה בקרירות ופטרה את עוזרה בהינף יד. בחלומותיו,הוא ניצב גבוה,משקיף על ממלכתו האדירה,מתפעל מיופיה הפראי,מרחשיה הקסומים הלוכדים כל נפש ברישתה. אך למרות העושר הסובב את נפשו, חש הוא בצביטה מסוימת בליבו,בהתעוררות המצפה לו מעבר לפינה,ביקיצה האכזרית אשר תגרור אותו בחזרה אל תוך עולמו המציאותי שממנו הוא כל כך סולד. רוי קרוגר,סוכן מכירות בחברת תכשירי קוסמטיקה ולעולם לא עובד מצטיין,השתדל מאד לא לאחר לעבודתו בבוקר יום שני,מסיבה לא ברורה הנעוצה כקוץ טורדני בממברנה המדגישה את חשיבות הגעתו המוקדמת לעבודה,או לפחות בזמן. הוא סידר בידו הימנית את מזוודתו והניח את דגימות הבשמים והסבונים,ואת החוזים לרכשית מנויים שמר בתחתית,מכיוון ששוב היתה לו תחושה שלא יבצע מכירה שתזכה אותו בכבוד מחבריו הסוכנים או מהבוס ממוצא נקבה שלו שהתאמצה מאד להבהיר לרוי עד כמה יכולותיו כסוכן מזעריות ביותר. כמו בכל בוקר הכין ארוחת בוקר לשניים,אך כמו תמיד נאלץ לשתות את הקפה ולאכול את הטוסט לבדו,כיוון שחברתו עדיין ישנה ולמרות כל מאמציו להרעיש ולהפיל חפצים מרעישים היא עדיין נחרה בכבדות מעצבנת,שקועה בחלומותיה הפרטיים והמסוגרים על כסף ואושר הרחק מרוי העלוב והמסכן קוטל החלומות. רוי טרק את דלת ביתו בחוזקה בתקווה שחברתו תתעורר,והוא נדהם מעצם המחשבה שנוכחותה מציקה לו יותר בשנתה באשר בעירותה,ונדמה שרחשי ליבה צועקים באוזניו ללא מילים ומזכירים לו את האימפוטנטיות של חייו,ללא עיכובים מיותרים ירד במדרגות, מקפץ כל מדרגה שלישית ויצא מן הבניין. שום דבר לא נראה שונה בעיניו באותו בוקר, פרט לתשוקה הבוערת בקרבו שמיקדה את עיניו לפרטי פרטים שלא חשב שיסבו את תשומת ליבו ממטרתו העילאית להגיע לעבודה,הכבישים שברחוב החמישי סאנו כהרגלם,מפוייחים מאגזוזי הרכבים,עד שאפשרי היה לעקוב בעיניים מאומצות אחרי ענני הפיח הנוסקים בעצלתיים לשמיים הכחולים,רוי קיווה בליבו שענני הפיח יתגבשו לטיטאן ענק ומפויח שיכסה את העיר בגופו ויטיל עלטה בליבם של האנשים כדי שלא ירגיש בודד במצוקתו המוקדמת. רוי שם את מבטו לכיוון תחנת הרחפת כאשר האחרון עצר בתחנה ופתח בריצה מטורפת לעבר התחנה כאשר הוא מאותת לאנשים היורדים לעכב את הנהג לשניות ספורות,אך רוי כמעט ולא התפלא כאשר הרחפת שמה פעמיה באיטיות מרגיזה לעבר הרחוב הבא,בתוכו לא הופתע לנוכח העבודה שאיש לא שעה לקריאתו כאילו שקיומו נראה בעיניהם כמיותר, וכל רצונם או מטרת קיומם היה להגיע לעבודתם למען הסדר הקיומי ,ללא אכזבה או חרטה החל רוי לצעוד למקום עבודתו. ככל שהתמיד בפסיעותיו הרגיש רוי כיצד אוטומטיות מכנית משתלטת על גופו ומונעת ממנו לחוש כל רגש כלפי בוקר מרענן זה אלא רק ציניות ומרה שחורה שנדמה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהוויתו מאז אותו בוקר. רוי שפט כל דבר קיים,הוא שפט את הרחובות שבהם התהלך,עם הבניני המתכת האפורים הניצבים במקביליות מעצבנת,מלאי טחב וסדקים,עם סיבי הכביסה המשתלשלים מחלון לחלון,מציגים לראווה הלבשה תחתונה מכל הסוגים. הוא שפט את הצמחייה שלעיתים רחוקות לבשה גוונים ירוקים,וניסתה בכל יכולתה להראות זקופה ואיתנה,אך קרסה ונבלה תחת ענני הפיח או שתן הכלבים להוטי הכיבוש והטריטוריה. יותר מכל שפט רוי אנשים,את צורתם,לבושם,מבטם,את הדרך שבה קראו למונית,הוא שנא שמאליים כי נדמה שניחנו בכישרון אשר ייחד אותם מכולם ויכלו להרכיב את שעונם על יד ימין,הוא שנא מוכרים אשר התמחו בהערמת מבצעים והנחות על לקוח תמים ומאמין,הוא שנא נהגים,אותם מלכי הכביש,שמנסים במכוון לפגוע ולהניס הולך רגל אשר ניסה לחצות את כבישם, סליחה, ממלכתם שלא באיזור הראוי. הוא הגיע לסמטה צדדית ופסע לתוכה,ולא נעצר עד אשר ראה את הקירות החוסמים אותו,מחזה שנטע בליבו רוגע זמני ושלווה בעוד הוא ממשש את הקירות וחש בקרירותם "משונה איך מצוקתי נעלמת כשאר אני מוקף בחומות,מקום שהיה רק מגביר את מצוקתם של אנשים אחרים , משונה איך רוצה אני לאחר לעבודתי , ולהשאר בין חומות בצורות אלו המרגיעות את נפשי" חשב לעצמו רוי אך נגיסה חשמלית לא ברורה הזכירה לו את מטלתו ולכן יצא מהסמטה והמשיך בדרכו. לבסוף לאחר צעידה ממושכת והתעסקות ללא הרף בעונשו הקרב ובא מידי הבוסית שלו,רעיון אשר השחיז את להט הביקורת שלו כלפיה "אין גרוע יותר מבוס ממוצא נקבה,לראות אישה עומדת מעליך,מצווה פוקדת ומשפילה אותך אך עדיין משפיעה בצורה חסרת פשרות על האיבר השני בחשיבותו בגופך,דבר נורא ואיום" הרהר רוי בליבו "עכשיו אני מבין כמה נענשתי בגין זכרותי הטיפשית" מלמל לעצמו בשקט בעת שהגיע לבניין המיועד. כאשר ניגש לפתוח הכניסה עצר אותו שומר הדלת בידו השמאלית וללא קושי הדף אותו לאחור כשעל פניו נסוך חיוך מתנשא. "תן להיכנס אני עובד פה,תבדוק שמי רוי קרוגר" ביקש רוי מהשומר שנראה שלא שם לב בכלל לדבריו אלא הוציא מכיס חולצתו הצמודה מעטפה כחולה והגיש אותה לרוי. "מה המעטפה הזו? אני חייב להיכנס אני כבר מאחר" צעק רוי. השומר הציץ בשעונו "אני יודע מי אתה,קרוגר,קיבלתי הוראה לא להכניס אותך אחרי השעה שמונה ועכשיו כבר שמונה וחצי,המכתב הוא מגברת דאבלין,שיהיה לך יום טוב" אמר לרוי וטרק את הדלת בפרצופו.
