סיפור שלי מדיי מזמן
מלא זמן לא הייתי פה ויש לי סיפור שהייתי רוצה שתקראו. אני מקווה שאתם תאהבו את הסיפור אבל אם לא אז תספרו לי למה שאני אדע בפעם הבאה. אין לזה שם. הכפר שלי נמצא למרגלות הר. זה לא הר אמיתי, כמובן. אין כבר כזה דבר, הרים אמיתיים. זה פשוט מקום שבו נפלה כנראה פצצה, ונוצרה שם גבעה גדולה של אדמה ופסולת. אני ואחי מטיילים לשם הרבה, אפילו שאמא שלי לא כל כך מרוצה מזה. אנחנו אוהבים לחפור שם. לפעמים מוצאים דברים מאוד מעניינים, כל מיני מתכות וחפצים קטנים שהצליחו לשרוד. סבא שלי, שעוד היה צעיר בעולם הישן, מסביר לנו לפעמים על מה שמצאנו. אני אוהב לשמוע סיפורים על העולם הישן. אנחנו יושבים כולנו בבקתה שלנו, שעשויה בעיקר מבוץ, מענפים ומעלים. אבא מדליק מדורה כשקריר, וסבא מספר לנו סיפורים כשהאור של המדורה מאיר לו את הפנים. הוא מספר לנו על איך הוא היה ילד, באמריקה, שזו היבשת שבה גם אנחנו חיים. אז קראו לזה "ארצות הברית". היו שם המון מדינות, שמורכבות כל אחת מהמון ערים. סבא אומר שעיר זה כמו הכפר שלנו, רק בענק, עם יותר אנשים, ועם מקומות שמוכרים בהם דברים ומסעדות, שזה מטבחים ענקיים שמכינים בהם אוכל לכל מי שרוצה ויש לו כסף. כסף אני לא ממש מבין. אפילו שסבא הסביר לי המון פעמים. אז הארצות הברית הזה היו המון ארצות כאלה שהתאחדו תחת משטר משותף. אני לא כל כך מבין מה זה משטר, וסבא מסביר לי גם את זה בסבלנות, כל פעם מחדש. הוא מספר לי על הנשיא, וזה תמיד מזכיר לי את איליי, אחד הזקנים בכפר שלנו שאנשים אוהבים להתייעץ איתו. בעולם הישן הוא עבד בזה – בלייעץ לאנשים. זה נראה לי מקצוע מוזר מאוד. סבא אומר ששילמו לו הרבה כסף על זה, והוא למד הרבה שנים. האנשים אצלנו עובדים באדמה. הם מנסים להוציא ממנה מה שאפשר. זה לא כל כך קל, כי היא עדיין ספוגה ברעלים. אבא אומר שייקח עוד הרבה זמן עד שאפשר יהיה שוב להוציא ממנה אוכל כמו שצריך, וסבא נאנח ומספר לנו על עצים ויערות גשם. ועל פרחים. ראיתי פעם פרח דווקא, אז אני מאמין לסבא. אחי הקטן לא. אחרי שסבא גומר לספר לנו ושנינו כבר רדומים על המצעים שלנו, ליד האש, הוא שותה את המשקה החם שאמא מכינה לו, ומדבר עם אמא ואבא. יש שמועות שיש קבוצה במזרח, רחוק מכאן, שרוצה להקים שוב עיר כזאת. הבעיה שאין להם חומרי גלם. האדמה פצועה, והיא לא רוצה להניב כלום. אבא אומר שאין טעם. שאפילו אנחנו, הילדים, לא נזכה לראות את היום שבו כדור הארץ שוב יהיה ירוק ופורח. לא אחרי מה שהיה. הוא אומר שהאדמה ספוגה מדי בדם והיא כועסת. שום דבר טוב לא יוצא מאדמה שספוגה בדם. סבא אומר שאולי באירופה הדברים שונים. אין שום דרך לדעת. בעצם סביר שהם לא, אומרת אמא, כי אם הם היו שונים אז האירופאיים כבר היו מוצאים דרך להגיע אלינו. אם היו להם חומרים לבנות ספינה הם היו באים. אני אוהב להקשיב להם מדברים על דברים כאלה. אמא ואבא שלי היו ילדים קטנים כשהמלחמה הגדולה התחילה, והם עוד זוכרים את העולם הישן. אמא שלי זוכרת את אמא ואבא שלה, ואת הבית שלה שהיה גם בארצות הברית. היא זוכרת שירי ילדים, ומשחקים שהם היו משחקים. היא מנסה ללמד אותנו כל מיני משחקים לפעמים, כשיש לה זמן פנוי. בחצר שלנו אנחנו מגדלים קצת בעלי חיים. לא הרבה שרדו, ואנחנו מסתדרים עם מה שיש. שתי פרות רזות מאוד, וכבשה קטנה. זה לא הרבה, אבל זה יותר משיש לרוב האנשים בכפר. אני והחברים שלי ביחד כל היום. אין לנו מה לעשות, אנחנו עוד קטנים מדי. בשנה הבאה אני כבר אכנס למחזור העבודה ואעזור לאבא בחקלאות. הם מנסים בכל מיני דרכים לגדל ירקות ופירות. זה לא כל כך מצליח להם. אני לא כל כך רוצה לעבוד, אבל אין ברירה. לילדים בגיל שלי אסור להתבטל. אמא תמיד מספרת לי איך בגיל שלי ילדים היו הולכים לבית-ספר. היא לימדה אותי לקרוא ולכתוב, היא היתה משרטטת ציורים באדמה ומלמדת אותי איזה צליל משמיע כל אחד מהסימנים. אני לא מבין למה אני צריך את זה, אבל לה זה מאוד חשוב. היא אומרת שהיא תלמד גם את אחי כשהוא יגדל קצת. היא אומרת שפעם היו חייבים לדעת איך, כדי להסתדר. העולם הישן נשמע לי מאוד מבלבל. אבא סיפר לי שהם ידעו להמציא המון דברים. חשמל, ומכשירים, כל מיני דברים ממתכות. כשאנחנו מוצאים משהו כזה ישר אנחנו רצים לסבא להראות לו. הוא היה עובד במחשבים, שזה עוד משהו כזה שהם בנו. אנשים יכלו אפילו לדבר זה עם זה במחשבים האלה, מכל המקומות בעולם. בימים, אני והחברים שלי מתאמנים במלחמה, עם מקלות ואבנים, ומה שאנחנו יכולים למצוא. אנחנו מדמיינים שהאירופאים באים בספינה, ורוצים להרוג את כולנו ולקחת לנו את הכפר. אני לא יודע איך נראית ספינה, אבל אנחנו משחקים בכאילו, אז זה לא משנה. יום אחד, כששיחקנו ככה, סבא שלי עבר שם בדרך לנקודה שבה הוא אוהב לשבת ולחשוב. הוא נעמד והסתכל בנו משחקים כמה זמן. בערב הוא קרא לי לשבת לידו ושאל אותי מה עשינו. הסברתי לו את המשחק שלנו, במלחמה, עם המקלות והאבנים. הוא חשב על זה הרבה הרבה זמן. הוא מלמל לעצמו משהו, ואז עשה לי תנועה כזו, שאלך לישון. בבוקר, סבא שלי לקח אותי ביד ואמר לי שהוא רוצה ללכת איתי לטייל. אחי רצה לבוא גם, אבל סבא לא הרשה. זה היה חריג, כי בד"כ סבא לא הסכים ללכת רק עם אחד מאיתנו. הקפנו את הכפר שלנו והמשכנו ללכת עד שהגענו למקום שבו סבא שלי אמר שהיה פעם ים. בגלל השינויים באדמה עכשיו היתה שם רק ביצה קטנה ומעופשת, שלא נראתה מזמינה במיוחד. סבא שלי התיישב על אבן ונאנח. "רציתי לספר לך משהו", הוא אמר. "אני חושב שאתה מספיק גדול עכשיו כדי להבין". הנהנתי. "כשאני הייתי ילד, בארצות הברית, היינו לומדים בבתי ספר. היו מלמדים אותנו היסטוריה – שזה כל מה שקרה לאנשים עד היום, וספרות, דברים שאנשים כתבו. אתה כבר לא מכיר את הדברים האלה. ולמדנו על איש אחד, שהיה חכם מאוד והמציא הרבה דברים". "אבל סבא," הייתי חייב להתערב, "מה זה קשור אלי?" סבא חייך, "המשחק הזה שלכם אתמול הזכיר לי משהו ששכחתי. הוא הזכיר לי משהו שהאיש החכם הזה, איינשטיין קראו לו, אמר פעם. הוא אמר שהוא לא יודע עם מה יילחמו במלחמת העולם השלישית – אבל ברביעית יילחמו עם מקלות ואבנים". סבא התחיל לצחוק, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שבעצם הוא בוכה.
מלא זמן לא הייתי פה ויש לי סיפור שהייתי רוצה שתקראו. אני מקווה שאתם תאהבו את הסיפור אבל אם לא אז תספרו לי למה שאני אדע בפעם הבאה. אין לזה שם. הכפר שלי נמצא למרגלות הר. זה לא הר אמיתי, כמובן. אין כבר כזה דבר, הרים אמיתיים. זה פשוט מקום שבו נפלה כנראה פצצה, ונוצרה שם גבעה גדולה של אדמה ופסולת. אני ואחי מטיילים לשם הרבה, אפילו שאמא שלי לא כל כך מרוצה מזה. אנחנו אוהבים לחפור שם. לפעמים מוצאים דברים מאוד מעניינים, כל מיני מתכות וחפצים קטנים שהצליחו לשרוד. סבא שלי, שעוד היה צעיר בעולם הישן, מסביר לנו לפעמים על מה שמצאנו. אני אוהב לשמוע סיפורים על העולם הישן. אנחנו יושבים כולנו בבקתה שלנו, שעשויה בעיקר מבוץ, מענפים ומעלים. אבא מדליק מדורה כשקריר, וסבא מספר לנו סיפורים כשהאור של המדורה מאיר לו את הפנים. הוא מספר לנו על איך הוא היה ילד, באמריקה, שזו היבשת שבה גם אנחנו חיים. אז קראו לזה "ארצות הברית". היו שם המון מדינות, שמורכבות כל אחת מהמון ערים. סבא אומר שעיר זה כמו הכפר שלנו, רק בענק, עם יותר אנשים, ועם מקומות שמוכרים בהם דברים ומסעדות, שזה מטבחים ענקיים שמכינים בהם אוכל לכל מי שרוצה ויש לו כסף. כסף אני לא ממש מבין. אפילו שסבא הסביר לי המון פעמים. אז הארצות הברית הזה היו המון ארצות כאלה שהתאחדו תחת משטר משותף. אני לא כל כך מבין מה זה משטר, וסבא מסביר לי גם את זה בסבלנות, כל פעם מחדש. הוא מספר לי על הנשיא, וזה תמיד מזכיר לי את איליי, אחד הזקנים בכפר שלנו שאנשים אוהבים להתייעץ איתו. בעולם הישן הוא עבד בזה – בלייעץ לאנשים. זה נראה לי מקצוע מוזר מאוד. סבא אומר ששילמו לו הרבה כסף על זה, והוא למד הרבה שנים. האנשים אצלנו עובדים באדמה. הם מנסים להוציא ממנה מה שאפשר. זה לא כל כך קל, כי היא עדיין ספוגה ברעלים. אבא אומר שייקח עוד הרבה זמן עד שאפשר יהיה שוב להוציא ממנה אוכל כמו שצריך, וסבא נאנח ומספר לנו על עצים ויערות גשם. ועל פרחים. ראיתי פעם פרח דווקא, אז אני מאמין לסבא. אחי הקטן לא. אחרי שסבא גומר לספר לנו ושנינו כבר רדומים על המצעים שלנו, ליד האש, הוא שותה את המשקה החם שאמא מכינה לו, ומדבר עם אמא ואבא. יש שמועות שיש קבוצה במזרח, רחוק מכאן, שרוצה להקים שוב עיר כזאת. הבעיה שאין להם חומרי גלם. האדמה פצועה, והיא לא רוצה להניב כלום. אבא אומר שאין טעם. שאפילו אנחנו, הילדים, לא נזכה לראות את היום שבו כדור הארץ שוב יהיה ירוק ופורח. לא אחרי מה שהיה. הוא אומר שהאדמה ספוגה מדי בדם והיא כועסת. שום דבר טוב לא יוצא מאדמה שספוגה בדם. סבא אומר שאולי באירופה הדברים שונים. אין שום דרך לדעת. בעצם סביר שהם לא, אומרת אמא, כי אם הם היו שונים אז האירופאיים כבר היו מוצאים דרך להגיע אלינו. אם היו להם חומרים לבנות ספינה הם היו באים. אני אוהב להקשיב להם מדברים על דברים כאלה. אמא ואבא שלי היו ילדים קטנים כשהמלחמה הגדולה התחילה, והם עוד זוכרים את העולם הישן. אמא שלי זוכרת את אמא ואבא שלה, ואת הבית שלה שהיה גם בארצות הברית. היא זוכרת שירי ילדים, ומשחקים שהם היו משחקים. היא מנסה ללמד אותנו כל מיני משחקים לפעמים, כשיש לה זמן פנוי. בחצר שלנו אנחנו מגדלים קצת בעלי חיים. לא הרבה שרדו, ואנחנו מסתדרים עם מה שיש. שתי פרות רזות מאוד, וכבשה קטנה. זה לא הרבה, אבל זה יותר משיש לרוב האנשים בכפר. אני והחברים שלי ביחד כל היום. אין לנו מה לעשות, אנחנו עוד קטנים מדי. בשנה הבאה אני כבר אכנס למחזור העבודה ואעזור לאבא בחקלאות. הם מנסים בכל מיני דרכים לגדל ירקות ופירות. זה לא כל כך מצליח להם. אני לא כל כך רוצה לעבוד, אבל אין ברירה. לילדים בגיל שלי אסור להתבטל. אמא תמיד מספרת לי איך בגיל שלי ילדים היו הולכים לבית-ספר. היא לימדה אותי לקרוא ולכתוב, היא היתה משרטטת ציורים באדמה ומלמדת אותי איזה צליל משמיע כל אחד מהסימנים. אני לא מבין למה אני צריך את זה, אבל לה זה מאוד חשוב. היא אומרת שהיא תלמד גם את אחי כשהוא יגדל קצת. היא אומרת שפעם היו חייבים לדעת איך, כדי להסתדר. העולם הישן נשמע לי מאוד מבלבל. אבא סיפר לי שהם ידעו להמציא המון דברים. חשמל, ומכשירים, כל מיני דברים ממתכות. כשאנחנו מוצאים משהו כזה ישר אנחנו רצים לסבא להראות לו. הוא היה עובד במחשבים, שזה עוד משהו כזה שהם בנו. אנשים יכלו אפילו לדבר זה עם זה במחשבים האלה, מכל המקומות בעולם. בימים, אני והחברים שלי מתאמנים במלחמה, עם מקלות ואבנים, ומה שאנחנו יכולים למצוא. אנחנו מדמיינים שהאירופאים באים בספינה, ורוצים להרוג את כולנו ולקחת לנו את הכפר. אני לא יודע איך נראית ספינה, אבל אנחנו משחקים בכאילו, אז זה לא משנה. יום אחד, כששיחקנו ככה, סבא שלי עבר שם בדרך לנקודה שבה הוא אוהב לשבת ולחשוב. הוא נעמד והסתכל בנו משחקים כמה זמן. בערב הוא קרא לי לשבת לידו ושאל אותי מה עשינו. הסברתי לו את המשחק שלנו, במלחמה, עם המקלות והאבנים. הוא חשב על זה הרבה הרבה זמן. הוא מלמל לעצמו משהו, ואז עשה לי תנועה כזו, שאלך לישון. בבוקר, סבא שלי לקח אותי ביד ואמר לי שהוא רוצה ללכת איתי לטייל. אחי רצה לבוא גם, אבל סבא לא הרשה. זה היה חריג, כי בד"כ סבא לא הסכים ללכת רק עם אחד מאיתנו. הקפנו את הכפר שלנו והמשכנו ללכת עד שהגענו למקום שבו סבא שלי אמר שהיה פעם ים. בגלל השינויים באדמה עכשיו היתה שם רק ביצה קטנה ומעופשת, שלא נראתה מזמינה במיוחד. סבא שלי התיישב על אבן ונאנח. "רציתי לספר לך משהו", הוא אמר. "אני חושב שאתה מספיק גדול עכשיו כדי להבין". הנהנתי. "כשאני הייתי ילד, בארצות הברית, היינו לומדים בבתי ספר. היו מלמדים אותנו היסטוריה – שזה כל מה שקרה לאנשים עד היום, וספרות, דברים שאנשים כתבו. אתה כבר לא מכיר את הדברים האלה. ולמדנו על איש אחד, שהיה חכם מאוד והמציא הרבה דברים". "אבל סבא," הייתי חייב להתערב, "מה זה קשור אלי?" סבא חייך, "המשחק הזה שלכם אתמול הזכיר לי משהו ששכחתי. הוא הזכיר לי משהו שהאיש החכם הזה, איינשטיין קראו לו, אמר פעם. הוא אמר שהוא לא יודע עם מה יילחמו במלחמת העולם השלישית – אבל ברביעית יילחמו עם מקלות ואבנים". סבא התחיל לצחוק, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שבעצם הוא בוכה.
- אני מכירה את המשפט של איינשטיין, ואני חוששת שרבים נוספים מכירים אותו גם. הוא סיום פשוט יפה ומתאים לסיפור. הבעיה הייתה, שמכיוון שהיכרתי אותו, היבנתי לאן זה הולך בשלב מאוד מוקדם. היה : "בימים, אני והחברים שלי מתאמנים במלחמה, עם מקלות ואבני...", וחשבתי לעצמי, וואלה, ממש כמו במשפט ההוא, ואז היה:"הסברתי לו את המשחק שלנו, במלחמה, עם המקלות והאבנים", וחשבתי, רגע, חוזרים על זה כבר פעם שניה, משהו נרמז כאן? יש אולי טעם לרמוז בצורה פחות גלויה על הפאנצ'י הקרב, להזכיר את המשחק, למשל בהתחלה, ואז בפעם השניה לקרוא לזה בשם אחר? ושוב, נהנתי לקרוא 
