סיפור שלי.[=
סיפור שנכתב די מזמן..חודשיים בערך.. Scratched הגשם יורד בחוץ, מתנגש בחלון, עושה קולות, מרטיב את העולם, מטהר אותו. הדמעות שלה יורדות על לחיה, עולות מגרונה, מליבה, מכאבה מזעקתה. היא נזכרת באתמול, היא יושבת ליד החלון מחבקת את עצמה, רק היא יכולה לגעת בה! רק היא! לא אף אחד אחר, לא הוא... היא בוכה כמו ילדה בת חמש שהרגע לקחו לה את הבובה שלה, את הבובה שהיא הכי אוהבת. יושבת ונזכרת. הדמעות כמו הגשם רק יורדות ויורדות, לא מפסיקות, לא רוצות להפסיק. הטלפון מצלצל, היא נשארת מחובקת, לא שמה לב לצלצול, ואז היא שומעת את הקול שלו משאיר הודעה מהצד השני של הקו "אני לא יודע מה קרה לי, אני מצטער, אני אוהב אותך! תביני!!!" היא מרגישה את השריטה על הלחי, השריטה שצורמת במגע עם הדמעות המלוחות, היא מרגישה שהשריטה נהיית יותר ויותר אדומה, יותר ויותר כואבת. היא מחכה שהדמעות שלה יטהרו אותה אך הן לא מצליחות, היא נכנסת להתקלח, המים קרים, היא קופאת, נעמדת ולא זזה, בדיוק כמו אתמול, קפואה ולא משה ממקומה, נשטפת במים הקרים, מצפה שהם יטהרו אותה, לוקחת את הסבון, מנקה את עצמה, מלמעלה למטה...מלמטה למעלה. מביטה הצידה, לוקחת את השמפו עם ריח האביב, שופכת על ידה כמות של נוזל ורוד ומתחילה לקרצף את שיערה, מקרצפת בעדינות, לאט לאט, מגבירה את המהירות, מגבירה את הכוח, יותר חזק ויותר חזק, מהר ומהר, היא נעמדת מתחת למים הקרים, מחכה שהם ישטפו את השמפו, עם המים הדמעות יורדות, עוברות את פניה, משתלבות עם גופה, עברה שעה, היא עדיין מנסה לטהר את עצמה, עדיין מתחת למים, הסבון קצת ירד, המים קפאו עוד יותר, והיא עומדת ובוכה, כבר שעה. הטלפון שוב מצלצל, ושוב פעם היא שומעת את קולו מדבר עם המזכירה "תעני לי! אני יודע שאת שם! אני חייב לדבר איתך...אני עוד חצי שעה אצלך...אוהב...המון..." היא בוכה יותר חזק, יוצאת מהמקלחת, מתלבשת מהר, לא מסתרקת, חושבת לאן ללכת, מפחדת, יושבת במיטה ומחבקת את עצמה, בוכה מפחד, מכסה את עצמה בשמיכה, מכסה את כולה בתקווה שהוא יתעלם מזה, מתחבאת בשמיכה. מכוסה בשמיכה, בתוך מיטתה, יושבת, בוכה, רועדת כולה, שיערותיה סומרות, עור נהפך לעור ברווז. וליבה...ליבה קר ורועד. יושבת ומחכה, מחכה לגרוע, מחכה לו, מחכה לנקום בו, מחכה להרגיש איך דמו נשפך. דפיקה קלה בדלת, היא לא זזה, היא קופאת, כאילו שפכו עליה דלי מלא במים קרים. שוב דפיקה בדלת, ושוב ושוב ושוב. הדלת נפתחת לבד. היא שומעת את צעדיו וחושבת למה לעזעזל לא נעלה את הדלת. הוא מחפש אותה בסלון, במטבח, עובר למקלחת, והיא יושבת בשקט, מכוסה, מקופלת, מפוחדת. מקווה שהוא יבין שהיא לא נמצאת ויעזוב, יטרוק את הדלת, ישכח אותה וילך ממנה. היא שומעת אותו מתקרב ומתקרב, היא מנסה לעצור את עצמה מלבכות , ואז היא משמיעה יבבה של ילדה קטנה מצורפת במשיכת אף קלה, הוא מתקרב אליה מבין שהיא מתחת לשמיכה, הוא שם ידו על השמיכה, והיא מרגישה אותה, עכשיו יותר מתמיד שיערותיה סומרות, ליבה דופק חזק, עורה ברווז מתמיד. הוא מוריד את השמיכה מעליה ומחבק אותה, מתחיל לדבר ולדבר ולדבר, והיא בכלל לא מקשיבה, היא רק רוצה שזה יגמר, שהוא ילך, שהיא תיטהר ממנו. הוא מתחיל ללטף אותה בידה, לאט לאט, חוקר את ידה כאילו הוא מגלה משהו חדש. עובר ליד השנייה, והיא מאתמול כבר מבינה שאין לה מנוס, אין לה מה לעשות חוץ מלהמשיך איתו, לזרום איתו. הוא משכיב אותה לאט לאט, לא פוגע בה, היא עוצמת עיניה ויודעת מה הולך לקרות, יודעת שכאן החיים שלה נגמרים והם לא יכולים להתחיל מחדש. הוא מוריד את חולצתה בעדינות, פותח את החזייה שלה, היא פוקחת עיניים, רואה את עיניו, את פרצופו המבחיל, את הסימן הכחול מסביב לעין השמאלית שלו שהשאירה לו אותו מאתמול. עוצמת את עיניה שוב ומקווה שבפעם הבאה שהיא תפקח אותן הכול יגמר. הוא מתענג על גופה העליון, מלטף אותו, ממשש אותו, חוקר אותו כאילו הוא כבש אותו, כאילו הוא שלו! הגוף שלה, כבר לא שלה, הוא שלו... היא מרגישה כול נגיעה שלו בגופה, רוצה שזה ייגמר, היא מרגישה את הכאב בליבה. את הדמעות עולות ורוצות לצאת, עיניה כבר אדומות. והוא ממשיך ללטף אותה, מפשיל את מכנסיה, לאט לאט, רק שלא יכאב לה, רק שלא תבכה. דמעה אחת מצליחה לצאת מעינה השמאלית. היא מושיטה יד אל מתחת למזרון, לאט לאט, בשקט בשקט, הוא עסוק בגוף שלה...שלו. היא מוצאת את מה שחיפשה, מרימה את ידה, מכניסה את הסכין בגבו, חזק חזק, מוציאה ומכניסה, מוציאה ומכניסה. מעיפה את גופתו מעליה, מחזיקה את הסכין בשתי ידיה מול ליבה, סופרת עד שלוש בלחישות חנוקות ומכניסה את הסכין עמוק עמוק בתוכה. הם שוכבים שם כבר יותר משעה, מדממים למוות, חברתה הטובה נכנסת לחדר, רואה ונחרדת, מתקשרת לעזרה מזמינה אמבולנס, מנסה להציל אותה. שניהם מגיעים לאמבולנס, הוא לבית החולים והיא לבית הקברות. היא פקחה את עיניה וגילתה שזה נגמר, היא חופשיה, משוחררת, מאושרת.
סיפור שנכתב די מזמן..חודשיים בערך.. Scratched הגשם יורד בחוץ, מתנגש בחלון, עושה קולות, מרטיב את העולם, מטהר אותו. הדמעות שלה יורדות על לחיה, עולות מגרונה, מליבה, מכאבה מזעקתה. היא נזכרת באתמול, היא יושבת ליד החלון מחבקת את עצמה, רק היא יכולה לגעת בה! רק היא! לא אף אחד אחר, לא הוא... היא בוכה כמו ילדה בת חמש שהרגע לקחו לה את הבובה שלה, את הבובה שהיא הכי אוהבת. יושבת ונזכרת. הדמעות כמו הגשם רק יורדות ויורדות, לא מפסיקות, לא רוצות להפסיק. הטלפון מצלצל, היא נשארת מחובקת, לא שמה לב לצלצול, ואז היא שומעת את הקול שלו משאיר הודעה מהצד השני של הקו "אני לא יודע מה קרה לי, אני מצטער, אני אוהב אותך! תביני!!!" היא מרגישה את השריטה על הלחי, השריטה שצורמת במגע עם הדמעות המלוחות, היא מרגישה שהשריטה נהיית יותר ויותר אדומה, יותר ויותר כואבת. היא מחכה שהדמעות שלה יטהרו אותה אך הן לא מצליחות, היא נכנסת להתקלח, המים קרים, היא קופאת, נעמדת ולא זזה, בדיוק כמו אתמול, קפואה ולא משה ממקומה, נשטפת במים הקרים, מצפה שהם יטהרו אותה, לוקחת את הסבון, מנקה את עצמה, מלמעלה למטה...מלמטה למעלה. מביטה הצידה, לוקחת את השמפו עם ריח האביב, שופכת על ידה כמות של נוזל ורוד ומתחילה לקרצף את שיערה, מקרצפת בעדינות, לאט לאט, מגבירה את המהירות, מגבירה את הכוח, יותר חזק ויותר חזק, מהר ומהר, היא נעמדת מתחת למים הקרים, מחכה שהם ישטפו את השמפו, עם המים הדמעות יורדות, עוברות את פניה, משתלבות עם גופה, עברה שעה, היא עדיין מנסה לטהר את עצמה, עדיין מתחת למים, הסבון קצת ירד, המים קפאו עוד יותר, והיא עומדת ובוכה, כבר שעה. הטלפון שוב מצלצל, ושוב פעם היא שומעת את קולו מדבר עם המזכירה "תעני לי! אני יודע שאת שם! אני חייב לדבר איתך...אני עוד חצי שעה אצלך...אוהב...המון..." היא בוכה יותר חזק, יוצאת מהמקלחת, מתלבשת מהר, לא מסתרקת, חושבת לאן ללכת, מפחדת, יושבת במיטה ומחבקת את עצמה, בוכה מפחד, מכסה את עצמה בשמיכה, מכסה את כולה בתקווה שהוא יתעלם מזה, מתחבאת בשמיכה. מכוסה בשמיכה, בתוך מיטתה, יושבת, בוכה, רועדת כולה, שיערותיה סומרות, עור נהפך לעור ברווז. וליבה...ליבה קר ורועד. יושבת ומחכה, מחכה לגרוע, מחכה לו, מחכה לנקום בו, מחכה להרגיש איך דמו נשפך. דפיקה קלה בדלת, היא לא זזה, היא קופאת, כאילו שפכו עליה דלי מלא במים קרים. שוב דפיקה בדלת, ושוב ושוב ושוב. הדלת נפתחת לבד. היא שומעת את צעדיו וחושבת למה לעזעזל לא נעלה את הדלת. הוא מחפש אותה בסלון, במטבח, עובר למקלחת, והיא יושבת בשקט, מכוסה, מקופלת, מפוחדת. מקווה שהוא יבין שהיא לא נמצאת ויעזוב, יטרוק את הדלת, ישכח אותה וילך ממנה. היא שומעת אותו מתקרב ומתקרב, היא מנסה לעצור את עצמה מלבכות , ואז היא משמיעה יבבה של ילדה קטנה מצורפת במשיכת אף קלה, הוא מתקרב אליה מבין שהיא מתחת לשמיכה, הוא שם ידו על השמיכה, והיא מרגישה אותה, עכשיו יותר מתמיד שיערותיה סומרות, ליבה דופק חזק, עורה ברווז מתמיד. הוא מוריד את השמיכה מעליה ומחבק אותה, מתחיל לדבר ולדבר ולדבר, והיא בכלל לא מקשיבה, היא רק רוצה שזה יגמר, שהוא ילך, שהיא תיטהר ממנו. הוא מתחיל ללטף אותה בידה, לאט לאט, חוקר את ידה כאילו הוא מגלה משהו חדש. עובר ליד השנייה, והיא מאתמול כבר מבינה שאין לה מנוס, אין לה מה לעשות חוץ מלהמשיך איתו, לזרום איתו. הוא משכיב אותה לאט לאט, לא פוגע בה, היא עוצמת עיניה ויודעת מה הולך לקרות, יודעת שכאן החיים שלה נגמרים והם לא יכולים להתחיל מחדש. הוא מוריד את חולצתה בעדינות, פותח את החזייה שלה, היא פוקחת עיניים, רואה את עיניו, את פרצופו המבחיל, את הסימן הכחול מסביב לעין השמאלית שלו שהשאירה לו אותו מאתמול. עוצמת את עיניה שוב ומקווה שבפעם הבאה שהיא תפקח אותן הכול יגמר. הוא מתענג על גופה העליון, מלטף אותו, ממשש אותו, חוקר אותו כאילו הוא כבש אותו, כאילו הוא שלו! הגוף שלה, כבר לא שלה, הוא שלו... היא מרגישה כול נגיעה שלו בגופה, רוצה שזה ייגמר, היא מרגישה את הכאב בליבה. את הדמעות עולות ורוצות לצאת, עיניה כבר אדומות. והוא ממשיך ללטף אותה, מפשיל את מכנסיה, לאט לאט, רק שלא יכאב לה, רק שלא תבכה. דמעה אחת מצליחה לצאת מעינה השמאלית. היא מושיטה יד אל מתחת למזרון, לאט לאט, בשקט בשקט, הוא עסוק בגוף שלה...שלו. היא מוצאת את מה שחיפשה, מרימה את ידה, מכניסה את הסכין בגבו, חזק חזק, מוציאה ומכניסה, מוציאה ומכניסה. מעיפה את גופתו מעליה, מחזיקה את הסכין בשתי ידיה מול ליבה, סופרת עד שלוש בלחישות חנוקות ומכניסה את הסכין עמוק עמוק בתוכה. הם שוכבים שם כבר יותר משעה, מדממים למוות, חברתה הטובה נכנסת לחדר, רואה ונחרדת, מתקשרת לעזרה מזמינה אמבולנס, מנסה להציל אותה. שניהם מגיעים לאמבולנס, הוא לבית החולים והיא לבית הקברות. היא פקחה את עיניה וגילתה שזה נגמר, היא חופשיה, משוחררת, מאושרת.