סיפור של הצלחה

[רונן שפירא1]

סיפור של הצלחה

בגן שפתי שהגננת טוענת שהוא מפגר....הוא לא מדבר כמעט, מפתח בעיית אלימות....מביאים פסיכולוגית שמאבחנת אוטיזם. ההורים מצליחים להעביר את הילד במהלך השנה לגן תקשורתי, ותוך שלושה חודשים כבר מרגישים בהבדל...הילד רגוע, מתחיל לדבר - כמעט מתגעגעים לתקופה שבה לא דיבר - בהמשך הילד עובר לכיתת תקשורת ומשולב ככל הניתן בכיתת האם...
והשנה הילד עובר לכיתה "רגילה" עם שילוב....
והכל בהרבה עבודה ובהרבה השקעה ובהרבה ריצות של ההורים...
הילד עצמו אגב פורח....
אז כן, יש תמורה למאמץ ולא הכל נתון לידי הגורל. נכון שלא תמיד, ונכון שזה לא קל. ונכון שזה מצריך המון מאמץ ארגוני ונפשי וכספי ולא מעט טיפולים....
ולחשוב שהילד הזה היה מגיע לכיתת מפגרים - לא שיש לי משהו נגדם.... אבל זה ממש לא המקום שלו.....

 

[yonitbrk]

יפה מאוד

אבל מצטטת משפט מהפוסט שלך רונן :"והכל בהרבה עבודה ובהרבה השקעה ובהרבה ריצות של ההורים...".

מה היה קורה אם להורים של אותו ילד לא היו את המשאבים האלה שעזרו להם ונתנו להם את האפשרות להשקיע ולרוץ?האם היה מגיע לאותו מקום שבו הוא נמצא היום?

אצלנו לא היו משאבים כספיים לדוגמא, לא היתה תמיכה מההורים, בעלי תמיד עבד בתעשיה, ולא היי טק, אלא תעשיה שחורה מה שנקרא, וכך גם הרוויח בהתאם : ( , דבר שפגם ביכולת שלנו במידת ההשקעה בילדים, ולכן כדי שאוכל לרוץ, ישבתי עשר שנים בבית, כדי שאוכל להיות פנויה לכל הנושא, היות והיו שנים שרצתי עם שלושת הילדים במקביל, אך תמיד נאלצנו להסתפק במה שקיבלנו מקופות החולים / מסגרות החינוך.

 

[רונן שפירא1]

מסכים איתך לגמרי ואני יכול להוסיף

שמזל שההורים גרים במרכז ויכלו לבחור בין הטיפולים השונים מה מתאים להם ומזל שאחד ההורים במקרה זה האמא - הצליחה לקחת את הנושא לידיים ולברר מי הכי מתאים להם.... ומזל שההורים יודעים להתארגן עם כל הריצות - כי יש להם עוד ילד בספקטרום....

 

[רונן שפירא1]

ועוד משהו, הורים לא צריכים להרגיש אשמים כי לא היו להם משאבים

ואפשרויות לריצות ולטיפולים.....

 

[yonitbrk]

הלוואי וזה היה ככה רונן

יסורי מצפון אלה דברים שילוו את ההורים כל חייהם, תמיד נחשוב שיכולנו אולי לעשות יותר ולא עשינו מספיק, ואם מה שעשינו לא היה בסדר. אותי יסורי המצפון מלווים וילוו כל החיים.

אבל כל מה שעשיתי עשיתי במסגרת המוגבלויות שהיו לנו אז, תוך מחשבה על כל המשפחה ולא התמקדות בילד אחד בלבד, סך הכל היו לי שלושה בעלי לקויות, שלושה שהייתי צריכה לרוץ איתם, ואי אפשר היה להעניק לאחד יותר מאשר ליתר, מה גם שנאלצתי לעשות הכל תוך חישוב כלכלי , ולעבוד בצורה כזו שלא תמוטט אותנו כלכלית , או לפחות להשתדל לעשות זאת בצורה כזו.

 

[רונן שפירא1]

אני אמנם לא הורה אבל בהחלט מבין את ההרגשה הזאת

אבל לדעתי כל עוד הורה מרגיש שמה שעשה היה מתוך אילוצים אמיתיים שעימם התמודד ובמסגרתם עשה כמיטב יכולתו, הוא לא צריך להאשים את עצמו - לא שדעתי תעזור....
בגלל זה חשוב שלא רק הילד האוטיסט יקבל עזרה, כל המשפחה צריכה לקבל עזרה....