Justin Angel
New member
סיפור של לאקי מרצדס
הקדמה קצרה, לאקי מרצדס היא הסופרת הפאגאנית הטובה ביותר שקיימת. היא כתבה אין-ספור ספרי פנטזיה נהדרים (טוב, אפשר לספור, אבל זה ייקח זמן). היא מוחשבת על-ידי פאגאנים כלל-עולמית כסופרת מדהימה אשר מעבירה בספריה הרבים לא רק אקשן "מאגניב" של קוסמים, אלא גם ערכים חברתיים, מוסריים ואתיים. בארץ אי-אפשר להשיג את הספרים שלה בלי להזמין מחו"ל. הסופרת כמו כן כותבת אין-ספור שירים על ספריה, ולכן היא באמת יוצאת דופן, שהיא לא רק כותבת ספרים מדהימים, היא גם שרה עליהם
החלטתי להתחיל לספר סיפורים בעברית שמבוססים על שיר כלשהו עם הידע שיש לי מקריאת הספרים שלה. טוב, אז בואו נתחיל. והפעם: מבוסס על heralds of valdemar - 1 - arrows of the queen, ועל השיר Demonsbane. ---- בממלכת הארדון הגדולה הנשלטת ע"י המלך האציל פאסטל ניתן לראות חבורת איכרים מפוחדת הנמלטים מרודן עריץ על דרך משובשת ממבצר קארסייט. הדרך קשה וארוכה לאיכרים וברגע שנדמה כי אינם יכולים להמשיך, הם רואים דמות רכובה בזקיפות על סוס. זהו השליח האמיץ ווניול אשר רואה את חבורת האיכרים, נשותיהם וילדיהם, ומבחין בכך שהם במנוסה. הוא שואל אותם "מי רודף אחריכם? מכעסו של מי אתם בורחים? אתם ממלכת הארדון, מה מחפשים אתם בוולדמאר? האם פאסטל אינו יכול לספק לכם הגנה עם כל חייליו האמיצים?" האיכרים עונים "ווניול, ווניול השליח, איננו בורחים על חיינו. הלורד נדראן ישעבד אותנו, את נשינו ואת ילדינו. הוא ייתן את נשמתנו לשדיו ואת גופנו למשרתיו. המלך פאסטל לא הגיב לקריאתנו הנואשת לעזרה היות ואינו יכול." והשליח ווניול מדבר "הגבול לוולדמאר אינו רחוק, אבל אתם מהארדון ואינכם תושבי וולדמאר. אינכם יכולים לקרוא להגנתו של מלך וולדמאר רנדל היות ואינכם תושביו. אבל לעזאזל עמי, אם אתן לכם להישאר כה חסרי-אונים לבדכם!" וכך רוכב השליח ווניול הלאה. הוא מחכה על חומת אבן גדולה העומדת על אם הדרך. אנשיו של נאדרין מתקרבים, והוא קורא בקול גדול מלמעלה "אתם לא תעברו! לורד נאדרין לא אתן לך לעבור!". רק השליח ווניול עומד וחוסם את דרכו של נאדרין. "מיהו הטיפש לכלום שמעז להגיד לי לא?!" שואל לורד נאדרין. ווניול מדבר וקולו כקול של זכוכית שבורה "אני הוא השליח-מאג ווניול, ואינך תעבור כאן!". הנה עומד הלורד נאדרין הגדול עם ארבעים מאחוריו וקוסם לימינו, ומחוויר הוא ומדבר שוב "אז אתה הוא השליח ווניול. המקום הזה אינו אדמתך. הקשיב לדבריי השליח ווניול ואני אשכנעך לשמור ידך לעצמך". וממשיך בדבריו "אם תרצה אתן לך כסף, ואם תרצה זהב, ואני אתן לך תכשיטים יפים שנוצצים בחוזקה, ואני אתן לך פנינים, את כל אוצרות הים. וכל זאת אם תזוז מדרכי ותשאיר את כל הטיפשים האומללים פה לעצמי". ווניול הגיב "למה לי כסף? האם רצועת כסף נעימה לעין? וכל הזהב שאני מוקיר ללבי הוא אור-שמש צלול ובוהק, התכשיטים היחידים שאוהב אני הם כוכבים אשר מנצנצים בליל, ואני מגן על כל חסרי-הישע ולא רק אלו של וולדמאר!". הלורד נאדרין ניסה שנית "אני אתן לך יופי, נשים כעבדים וגם גברים. ואני אתן לך כוח שלא תראה מעולם שכמותו שוב, ואני אתן לך אחוזות ואני אתן לך אדמה. וכל זאת אם תזוז מדרכי ותשמור את ידך לעצמך". ווניול הגיב "יופי שמוחזק בשבי הוא יופי שמופסד, ואדמה ואדמות ועבדים באות במחיר גבוה מדי, כוח כבר יש לי עכשיו, כל כוח הוא אבן-חן, אז חזור אחורה לורד נאדרין אם אתה מפחד ממני!". הלורד נאדרין מסיט את סייחו לאחור ומסמן לקוסמו לפעול. הקוסם מדבר "הכן עצמך וון ווניול, לבטח אתה תמות!". הקוסם קורא לשדיו עליהם הוא מפקד, כאשר השליח ווניול עומד חשוף ידיים נגד הקוסם. הקוסם מפקד על שדיו. השמיים מצבע כחול עמוק הופכים לאפור כהה ומבשר רעות. השדים מכים בווניול, ופוגעים בו בכאב. ווניול במעשה של התרסה מעז לחיות ולהרים את ידיו שוב. השמיים עצמם נופלים על החומה עליה עומד ווניול, ומסתירים מהצופה את הקרב הנורא. הקוסם צוהל שניצח, אבל עשה זאת מוקדם מדי. ווניול קורא לברק למטה על הקוסם ומשמידו על האדמה. ענני השחור נסוגים, וניתן לראות על אדמה צחיחה את השליח ווניול חבול אך מנצח. השדים כפותים על האדמה. ווניול מביט על הלורד נאדרין ועינו קרה, ואומר הוא "אתן לך נאדרין את כל הכוח שאתה מחפש!". ווניול משחרר על נאדרין את השדים, ונאדרין צורח מפחד. השליח ווניול משחרר את השדים על הרודן, ועל אדמתו של הרודן, והם בהחלט אינם שומרים את ידיהם לעצמם. ווניול קורא לאיכרים "הפיצו את הבשורה לקרוב ורחוק, כך יקרה לרודן אשר יקרא תגר על כוחה של ממלכת וולדמאר. כך משרת השליח את אויבו, וכך מציל השליח את ידידיו".
הקדמה קצרה, לאקי מרצדס היא הסופרת הפאגאנית הטובה ביותר שקיימת. היא כתבה אין-ספור ספרי פנטזיה נהדרים (טוב, אפשר לספור, אבל זה ייקח זמן). היא מוחשבת על-ידי פאגאנים כלל-עולמית כסופרת מדהימה אשר מעבירה בספריה הרבים לא רק אקשן "מאגניב" של קוסמים, אלא גם ערכים חברתיים, מוסריים ואתיים. בארץ אי-אפשר להשיג את הספרים שלה בלי להזמין מחו"ל. הסופרת כמו כן כותבת אין-ספור שירים על ספריה, ולכן היא באמת יוצאת דופן, שהיא לא רק כותבת ספרים מדהימים, היא גם שרה עליהם
החלטתי להתחיל לספר סיפורים בעברית שמבוססים על שיר כלשהו עם הידע שיש לי מקריאת הספרים שלה. טוב, אז בואו נתחיל. והפעם: מבוסס על heralds of valdemar - 1 - arrows of the queen, ועל השיר Demonsbane. ---- בממלכת הארדון הגדולה הנשלטת ע"י המלך האציל פאסטל ניתן לראות חבורת איכרים מפוחדת הנמלטים מרודן עריץ על דרך משובשת ממבצר קארסייט. הדרך קשה וארוכה לאיכרים וברגע שנדמה כי אינם יכולים להמשיך, הם רואים דמות רכובה בזקיפות על סוס. זהו השליח האמיץ ווניול אשר רואה את חבורת האיכרים, נשותיהם וילדיהם, ומבחין בכך שהם במנוסה. הוא שואל אותם "מי רודף אחריכם? מכעסו של מי אתם בורחים? אתם ממלכת הארדון, מה מחפשים אתם בוולדמאר? האם פאסטל אינו יכול לספק לכם הגנה עם כל חייליו האמיצים?" האיכרים עונים "ווניול, ווניול השליח, איננו בורחים על חיינו. הלורד נדראן ישעבד אותנו, את נשינו ואת ילדינו. הוא ייתן את נשמתנו לשדיו ואת גופנו למשרתיו. המלך פאסטל לא הגיב לקריאתנו הנואשת לעזרה היות ואינו יכול." והשליח ווניול מדבר "הגבול לוולדמאר אינו רחוק, אבל אתם מהארדון ואינכם תושבי וולדמאר. אינכם יכולים לקרוא להגנתו של מלך וולדמאר רנדל היות ואינכם תושביו. אבל לעזאזל עמי, אם אתן לכם להישאר כה חסרי-אונים לבדכם!" וכך רוכב השליח ווניול הלאה. הוא מחכה על חומת אבן גדולה העומדת על אם הדרך. אנשיו של נאדרין מתקרבים, והוא קורא בקול גדול מלמעלה "אתם לא תעברו! לורד נאדרין לא אתן לך לעבור!". רק השליח ווניול עומד וחוסם את דרכו של נאדרין. "מיהו הטיפש לכלום שמעז להגיד לי לא?!" שואל לורד נאדרין. ווניול מדבר וקולו כקול של זכוכית שבורה "אני הוא השליח-מאג ווניול, ואינך תעבור כאן!". הנה עומד הלורד נאדרין הגדול עם ארבעים מאחוריו וקוסם לימינו, ומחוויר הוא ומדבר שוב "אז אתה הוא השליח ווניול. המקום הזה אינו אדמתך. הקשיב לדבריי השליח ווניול ואני אשכנעך לשמור ידך לעצמך". וממשיך בדבריו "אם תרצה אתן לך כסף, ואם תרצה זהב, ואני אתן לך תכשיטים יפים שנוצצים בחוזקה, ואני אתן לך פנינים, את כל אוצרות הים. וכל זאת אם תזוז מדרכי ותשאיר את כל הטיפשים האומללים פה לעצמי". ווניול הגיב "למה לי כסף? האם רצועת כסף נעימה לעין? וכל הזהב שאני מוקיר ללבי הוא אור-שמש צלול ובוהק, התכשיטים היחידים שאוהב אני הם כוכבים אשר מנצנצים בליל, ואני מגן על כל חסרי-הישע ולא רק אלו של וולדמאר!". הלורד נאדרין ניסה שנית "אני אתן לך יופי, נשים כעבדים וגם גברים. ואני אתן לך כוח שלא תראה מעולם שכמותו שוב, ואני אתן לך אחוזות ואני אתן לך אדמה. וכל זאת אם תזוז מדרכי ותשמור את ידך לעצמך". ווניול הגיב "יופי שמוחזק בשבי הוא יופי שמופסד, ואדמה ואדמות ועבדים באות במחיר גבוה מדי, כוח כבר יש לי עכשיו, כל כוח הוא אבן-חן, אז חזור אחורה לורד נאדרין אם אתה מפחד ממני!". הלורד נאדרין מסיט את סייחו לאחור ומסמן לקוסמו לפעול. הקוסם מדבר "הכן עצמך וון ווניול, לבטח אתה תמות!". הקוסם קורא לשדיו עליהם הוא מפקד, כאשר השליח ווניול עומד חשוף ידיים נגד הקוסם. הקוסם מפקד על שדיו. השמיים מצבע כחול עמוק הופכים לאפור כהה ומבשר רעות. השדים מכים בווניול, ופוגעים בו בכאב. ווניול במעשה של התרסה מעז לחיות ולהרים את ידיו שוב. השמיים עצמם נופלים על החומה עליה עומד ווניול, ומסתירים מהצופה את הקרב הנורא. הקוסם צוהל שניצח, אבל עשה זאת מוקדם מדי. ווניול קורא לברק למטה על הקוסם ומשמידו על האדמה. ענני השחור נסוגים, וניתן לראות על אדמה צחיחה את השליח ווניול חבול אך מנצח. השדים כפותים על האדמה. ווניול מביט על הלורד נאדרין ועינו קרה, ואומר הוא "אתן לך נאדרין את כל הכוח שאתה מחפש!". ווניול משחרר על נאדרין את השדים, ונאדרין צורח מפחד. השליח ווניול משחרר את השדים על הרודן, ועל אדמתו של הרודן, והם בהחלט אינם שומרים את ידיהם לעצמם. ווניול קורא לאיכרים "הפיצו את הבשורה לקרוב ורחוק, כך יקרה לרודן אשר יקרא תגר על כוחה של ממלכת וולדמאר. כך משרת השליח את אויבו, וכך מציל השליח את ידידיו".