שלומית אשר
New member
סיפור של שבת
בהתחלה הם היו במלא צבעים. שבוע אחד אדומים, בשבוע שאחרי צהובים, שבוע אחד ורודים, ובשבוע אחד הוא אפילו מצא פרחים כחולים לשבת. כי הוא ידע שהיא אוהבת כחול. "איך מצאת כאלו?" היא שאלה, ובחיוך קטן כזה, ממזרי ,ענה לה: "כשרוצים, מוצאים". יכול להיות שכאן בעצם מתחילה הבעיה. הם כנראה הפסיקו לרצות. בהתחלה שולחן שבת היה מלא וגדוש. צלחות מיוחדות שנועדו רק לשבת, סכ"ום מהחתונה שהשתמשו בו רק בשבת, מליון ושתיים סוגי סלטים, שהיתה עומדת להכין בערב שבת לקצוץ, לרסק ולטחון. כי ככה הוא אהב, המון טעמים ,מלא ריחות וצבעים. ובמרכז השולחן, מככבים להם הפרחים. אלה הפרחים שלה. במיוחד בשבילה חיפש לה. כל ערב שבת, צבע אחר. כל ערב שבת פרח מזן אחר. פעם אחת אפילו מצא כחולים, כי כחול היא הכי אוהבת. ואז, עם הזמן ועם השנים, שבוע רודף שבוע, ובסיום כל אחד מהם יש שבת, זה נגמר. הפרחים. בשבת הראשונה שהוא חזר בלי, היא הבחינה שמשהוא חסר לו מתחת לזרוע, בין כל השקיות הצהובות של הסופר. כשהיא שאלה, הוא ענה "אוי, שכחתי", אבל לא בכזו רמה של עצבות, של להסתובב לדלת בחזרה, וללכת לחפש, הרי נותרו עוד שלוש שעות עד כניסת שבת. והיא, שדווקא חשבה, שלא נורא אם יחזור לחנות ויביא, רק אמרה: "לא נורא". ובזה זה נגמר. בשבוע שלאחריו, היא כבר לא שאלה, והוא לא התנצל. וככה הם המשיכו לשבת, ביחד שבת אחרי שבת. סביב השולחן העגול הערוך במפה הלבנה. העיטור המוזהב של הצלחות כבר השתפשף מהסקוצ' של הכלים, (אפילו שהיא תמיד אמרה לו שיעשה בעדינות) וכבר כמה כפיות של מהסכו"ם של שבת היו חסרות. מספר הסלטים כל שבת היה רק בסימן ירידה. הרי ביננו, כמה סלטים כבר אפשר לאכול? אתם יודעים איך זה..מתמלאים עם החלה והחומוס, ולא נשאר מקום לעוף ולאורז... בכלל, היא כבר הבינה, שאין טעם להכין עוגה לשבת. הרי כל שבת הוא יכין לעצמו אחרי האוכל, את הכוס תה עם הנענע, יקח שני בסקוויטים, וישב בחוץ במרפסת. "צריך להתאורר" הוא אומר. והיא, שחלמה על לשבת ביחד לפרוס לשניהם חתיכת עוגה, לשבת ולדבר, נרדמת מול הכתבה המרכזית של המוסף של העיתון. עד אותו שבוע בשישי בבוקר. היא התחילה להריח את ריחות האוכל מהתנור. היא ראתה את השולחן שמונח הפוך על הספה, כדי שהרצפה תתיבש טוב מהספונג'ה.(הוא תמיד הסביר לה שהרגליים של השולחן עושים סימנים שכשעוד רטוב). היא הבחינה בשקית של העיתון של שבת שזרוקה בפינה, ואז ככה פתאום, היא הבינה שצריך לעשות משהוא. אי אפשר להמשיך ככה. חייבים לעשות שינוי. היא לא מוכנה להמשיך ככה. ואם צריך, אז היא זו שתיזום. היא זו שתתחיל . אם קשה לו להתמודד, או להסתכל למצב הקיים בעיניים, היא תעמוד שם במקומו. היא לא מפחדת. היא יודעת. היא אישה חזקה. היא מסוגלת. ביד אחת היא סגרה את התנור, בעוד היד השניה פורמת מאחורי הגב את הקשר של הסינור. היא לקחה בנחרצות את הארנק מהתיק ויצאה מהבית. היא הולכת לקנות פרחים צהובים. כי צהוב הוא הכי אוהב
בהתחלה הם היו במלא צבעים. שבוע אחד אדומים, בשבוע שאחרי צהובים, שבוע אחד ורודים, ובשבוע אחד הוא אפילו מצא פרחים כחולים לשבת. כי הוא ידע שהיא אוהבת כחול. "איך מצאת כאלו?" היא שאלה, ובחיוך קטן כזה, ממזרי ,ענה לה: "כשרוצים, מוצאים". יכול להיות שכאן בעצם מתחילה הבעיה. הם כנראה הפסיקו לרצות. בהתחלה שולחן שבת היה מלא וגדוש. צלחות מיוחדות שנועדו רק לשבת, סכ"ום מהחתונה שהשתמשו בו רק בשבת, מליון ושתיים סוגי סלטים, שהיתה עומדת להכין בערב שבת לקצוץ, לרסק ולטחון. כי ככה הוא אהב, המון טעמים ,מלא ריחות וצבעים. ובמרכז השולחן, מככבים להם הפרחים. אלה הפרחים שלה. במיוחד בשבילה חיפש לה. כל ערב שבת, צבע אחר. כל ערב שבת פרח מזן אחר. פעם אחת אפילו מצא כחולים, כי כחול היא הכי אוהבת. ואז, עם הזמן ועם השנים, שבוע רודף שבוע, ובסיום כל אחד מהם יש שבת, זה נגמר. הפרחים. בשבת הראשונה שהוא חזר בלי, היא הבחינה שמשהוא חסר לו מתחת לזרוע, בין כל השקיות הצהובות של הסופר. כשהיא שאלה, הוא ענה "אוי, שכחתי", אבל לא בכזו רמה של עצבות, של להסתובב לדלת בחזרה, וללכת לחפש, הרי נותרו עוד שלוש שעות עד כניסת שבת. והיא, שדווקא חשבה, שלא נורא אם יחזור לחנות ויביא, רק אמרה: "לא נורא". ובזה זה נגמר. בשבוע שלאחריו, היא כבר לא שאלה, והוא לא התנצל. וככה הם המשיכו לשבת, ביחד שבת אחרי שבת. סביב השולחן העגול הערוך במפה הלבנה. העיטור המוזהב של הצלחות כבר השתפשף מהסקוצ' של הכלים, (אפילו שהיא תמיד אמרה לו שיעשה בעדינות) וכבר כמה כפיות של מהסכו"ם של שבת היו חסרות. מספר הסלטים כל שבת היה רק בסימן ירידה. הרי ביננו, כמה סלטים כבר אפשר לאכול? אתם יודעים איך זה..מתמלאים עם החלה והחומוס, ולא נשאר מקום לעוף ולאורז... בכלל, היא כבר הבינה, שאין טעם להכין עוגה לשבת. הרי כל שבת הוא יכין לעצמו אחרי האוכל, את הכוס תה עם הנענע, יקח שני בסקוויטים, וישב בחוץ במרפסת. "צריך להתאורר" הוא אומר. והיא, שחלמה על לשבת ביחד לפרוס לשניהם חתיכת עוגה, לשבת ולדבר, נרדמת מול הכתבה המרכזית של המוסף של העיתון. עד אותו שבוע בשישי בבוקר. היא התחילה להריח את ריחות האוכל מהתנור. היא ראתה את השולחן שמונח הפוך על הספה, כדי שהרצפה תתיבש טוב מהספונג'ה.(הוא תמיד הסביר לה שהרגליים של השולחן עושים סימנים שכשעוד רטוב). היא הבחינה בשקית של העיתון של שבת שזרוקה בפינה, ואז ככה פתאום, היא הבינה שצריך לעשות משהוא. אי אפשר להמשיך ככה. חייבים לעשות שינוי. היא לא מוכנה להמשיך ככה. ואם צריך, אז היא זו שתיזום. היא זו שתתחיל . אם קשה לו להתמודד, או להסתכל למצב הקיים בעיניים, היא תעמוד שם במקומו. היא לא מפחדת. היא יודעת. היא אישה חזקה. היא מסוגלת. ביד אחת היא סגרה את התנור, בעוד היד השניה פורמת מאחורי הגב את הקשר של הסינור. היא לקחה בנחרצות את הארנק מהתיק ויצאה מהבית. היא הולכת לקנות פרחים צהובים. כי צהוב הוא הכי אוהב