פילוסוף רוחני33
Well-known member
"יש!!!!!", נשמעה קריאה מהסלון ומילאה את כל קירות הבית. כל בני המשפחה רצו לראות מה קרה. זה היה האבא דן שקיבל בפיס עשרים מיליון דולר. שמחה אדירה מילאה את הבית, עשו מסיבה גדולה ויפה, וקולות שמחתם נשמעו למרחוק והפריעו לכל השכנים.
"מעכשיו לא צריך את הבית הזה", אמר דן כשהוא מסתכל בעלון עם בתים. "זה בית יפה", הצביע על אחד הבתים שראה, "חמישה מיליון דולר". בלי כל היסוס, ניגש לטלפון וחייג את המספר. קול נאה של גבר ענה בצד האחר. "שלום!", קרא, "שמי דן שליו. אני רוצה לקנות את הבית. אני מבין שהוא בחיק הטבע, בכפר, נכון?". "בהחלט", אמר האיש, "אבל יקר מאוד. האם יש ברשותך הכסף?". "כן, יש לי כל שאצטרך", ענה דן כשהוא נעשה יותר ויותר מאושר מרגע לרגע. הם ארזו מזוודות, נכנסו למכונית והתניעו במהירות עצומה. דן הלך רגע לבנק ואחר כך חזר והם המשיכו, כשהם מפטפטים כל הדרך. כשהגיעו, ראו מקום יפהפה ושובה לבבות עם טבע גדול ויפה ובית מפואר ונהדר.
אחרי שגמרו את כל העסקים ונכנסו לראות את הבית, הוכו כולם בסנוורים. זה היה בית מדהים. לבן ונוצץ בכל פינה, וגם גדול ומרווח מאוד. נראה כמעט כארמון. הם שמו את המזוודות על המיטות המוצעות יפה ודן אמר: "מעכשיו אנחנו מאושרים".
מאז הם חיו בבית הגדול והיפה בלי כל הפרעות. הם גידלו גידולים חקלאיים יפים בגן הענקי שהקיף את ביתם ולא חסרו דבר. באותה ארץ שלט מלך. המלך היה אדם טוב לב והוגן, ששלט באופן ליברלי ומתחשב ותמיד אהב את כל נתיניו ועזר להם. יום אחד, הגיע שליח לביתו של דן. "דן, הגיע שליח עם מכתב!", קראה מינה אשתו. הוא יצא ופתח את המכתב. מה זה יכול להיות? משהו עם החתימה היפה של המלך. הוא קרא. המלך שמע על הצלחותיו. המלך בעצמו לא ביקש לעצמו עושר רב אף שתמיד היה עשיר מאוד וחי בארמון יפה תואר, אבל הוא אהב אנשים מצליחים ועשירים. תמיד היה חושב שאנשים שהצליחו בחיים והגיעו לגדולה הרי זה סימן ליכולתם הנפשית. אז המלך הזה הזמין את דן ואת משפחתו לבקרו בארמון המלכותי שלו. הם לא ידעו את עצמם מרוב אושר.
הם נכנסו למכונית מפוארת ויקרה מאוד שקנו כשעברו לבית החדש, ונסעו בגאווה. נסעו ונסעו וחיכו בקוצר רוח להגיע. לדן הייתה מפה שעזרה לו בקלות למצוא את הדרך לארמון. אחרי כמה שעות, ראו את הארמון מרחוק. הוא ניצב יפהפה וגאה. "זה המקום", אמר דן בשקט ועצר את המכונית. הם יצאו זקופים בחזות מורמים והלכו לעבר הארמון. מקום כל כך יפה. המלך קידם אותם כבר בפתח. הם מאוד התרגשו מזה שהמלך חיכה להם בפתח, ומיד השתחוו והציגו את עצמם. המלך חייך ואמר: "אז אתם הם, היכנסו נא". הם נכנסו וצעדו על שטיח אדום ארוך רקום מעשה ידי אמן. אז התיישב המלך בכיסאו המלכותי ואמר: "אז הגעתם לגדולה, הלא כן?". "אמת", אמר דן. "ראיתי במו עיניי את תמונת המקום היפה שבו אתם גרים", אמר המלך, "כמה זמן אתם שוהים בו כבר?". "כעשר שנים", אמר דן. "אם כן, אני ממנה אותך דן ואת אשתך ליורשי העצר שלי. בקרוב אמות כי זקנתי ונחלשתי, ואז תהיו מלכים. בינתיים תוכלו לשהות בארמון".
מאז הם חיו בארמון ונהנו מכל טוב, והמלך אהב אותם והיה מדבר אתם רק טובות ומשתוקק להכירם. המלך הזדקן יותר ויותר ונפל למשכב. לבסוף יצא רופא ואמר: "אדוני המלך מת". כולם נעצבו.
אחרי שנגמרו ימי האבל, הפכו דן ומשפחתו למלכים ושלטו בארץ למשך כל חייהם בצדק.
"מעכשיו לא צריך את הבית הזה", אמר דן כשהוא מסתכל בעלון עם בתים. "זה בית יפה", הצביע על אחד הבתים שראה, "חמישה מיליון דולר". בלי כל היסוס, ניגש לטלפון וחייג את המספר. קול נאה של גבר ענה בצד האחר. "שלום!", קרא, "שמי דן שליו. אני רוצה לקנות את הבית. אני מבין שהוא בחיק הטבע, בכפר, נכון?". "בהחלט", אמר האיש, "אבל יקר מאוד. האם יש ברשותך הכסף?". "כן, יש לי כל שאצטרך", ענה דן כשהוא נעשה יותר ויותר מאושר מרגע לרגע. הם ארזו מזוודות, נכנסו למכונית והתניעו במהירות עצומה. דן הלך רגע לבנק ואחר כך חזר והם המשיכו, כשהם מפטפטים כל הדרך. כשהגיעו, ראו מקום יפהפה ושובה לבבות עם טבע גדול ויפה ובית מפואר ונהדר.
אחרי שגמרו את כל העסקים ונכנסו לראות את הבית, הוכו כולם בסנוורים. זה היה בית מדהים. לבן ונוצץ בכל פינה, וגם גדול ומרווח מאוד. נראה כמעט כארמון. הם שמו את המזוודות על המיטות המוצעות יפה ודן אמר: "מעכשיו אנחנו מאושרים".
מאז הם חיו בבית הגדול והיפה בלי כל הפרעות. הם גידלו גידולים חקלאיים יפים בגן הענקי שהקיף את ביתם ולא חסרו דבר. באותה ארץ שלט מלך. המלך היה אדם טוב לב והוגן, ששלט באופן ליברלי ומתחשב ותמיד אהב את כל נתיניו ועזר להם. יום אחד, הגיע שליח לביתו של דן. "דן, הגיע שליח עם מכתב!", קראה מינה אשתו. הוא יצא ופתח את המכתב. מה זה יכול להיות? משהו עם החתימה היפה של המלך. הוא קרא. המלך שמע על הצלחותיו. המלך בעצמו לא ביקש לעצמו עושר רב אף שתמיד היה עשיר מאוד וחי בארמון יפה תואר, אבל הוא אהב אנשים מצליחים ועשירים. תמיד היה חושב שאנשים שהצליחו בחיים והגיעו לגדולה הרי זה סימן ליכולתם הנפשית. אז המלך הזה הזמין את דן ואת משפחתו לבקרו בארמון המלכותי שלו. הם לא ידעו את עצמם מרוב אושר.
הם נכנסו למכונית מפוארת ויקרה מאוד שקנו כשעברו לבית החדש, ונסעו בגאווה. נסעו ונסעו וחיכו בקוצר רוח להגיע. לדן הייתה מפה שעזרה לו בקלות למצוא את הדרך לארמון. אחרי כמה שעות, ראו את הארמון מרחוק. הוא ניצב יפהפה וגאה. "זה המקום", אמר דן בשקט ועצר את המכונית. הם יצאו זקופים בחזות מורמים והלכו לעבר הארמון. מקום כל כך יפה. המלך קידם אותם כבר בפתח. הם מאוד התרגשו מזה שהמלך חיכה להם בפתח, ומיד השתחוו והציגו את עצמם. המלך חייך ואמר: "אז אתם הם, היכנסו נא". הם נכנסו וצעדו על שטיח אדום ארוך רקום מעשה ידי אמן. אז התיישב המלך בכיסאו המלכותי ואמר: "אז הגעתם לגדולה, הלא כן?". "אמת", אמר דן. "ראיתי במו עיניי את תמונת המקום היפה שבו אתם גרים", אמר המלך, "כמה זמן אתם שוהים בו כבר?". "כעשר שנים", אמר דן. "אם כן, אני ממנה אותך דן ואת אשתך ליורשי העצר שלי. בקרוב אמות כי זקנתי ונחלשתי, ואז תהיו מלכים. בינתיים תוכלו לשהות בארמון".
מאז הם חיו בארמון ונהנו מכל טוב, והמלך אהב אותם והיה מדבר אתם רק טובות ומשתוקק להכירם. המלך הזדקן יותר ויותר ונפל למשכב. לבסוף יצא רופא ואמר: "אדוני המלך מת". כולם נעצבו.
אחרי שנגמרו ימי האבל, הפכו דן ומשפחתו למלכים ושלטו בארץ למשך כל חייהם בצדק.