סיפור שקיבלתי במייל
כד המים הסדוק לפני שנים רבות חי בהודו, איש זקן שהתפרנס למחייתו משאיבת מים ונשיאתם אל הכפר - אל בתי האנשים. לנושא דליים היה אסל עבה ועליו היו תלויים שני דליים גדולים, אותם נשא משני צידי המוט על כתפיו הזקנות. אחד הדליים היה ישן וסדוק, ובזמן שהדלי השני היה חדש ומושלם ותמיד נשא את כמות המים המלאה מהמעיין עד לבתי הכפר, היה הדלי השני מגיע מלא בחציו ומטפטף.... במשך כל שנות עבודתו של הזקן , היה דלי המים החדש גא בהישגיו, הוא היה מושלם למטרה שלמענה נוצר. בעוד דלי הזקן והסדוק, הרגיש מבויש ונבוך בשל חוסר שלמותו, הוא הרגיש אשם ואומלל בשל אי יכולתו לספק יותר מחצי כמות המים אותה הוא נועד לספק. לאחר שנים של מה שנראה לדלי הסדוק ככישלון מר, הוא דיבר אל נושא הדליים הזקן ואמר לו: "אני בוש בעצמי, ואני רוצה להתנצל בפניך". "למה?" שאל הזקן "במה אתה מתבייש"? "אני מתנצל על שאני מסוגל להעביר רק מחצית מכמות המים שמסוגל שכני לאסל. במשך השנים האחרונות, עקב הסדק שבגופי, טיפטפו המים ודלפו החוצה כל הדרך במעלה השביל מהמעיין עד לבתי הכפר. בגלל הפגם שבי היה עליך לעשות עבודה כפולה, ומעולם לא קיבלת תמורה מלאה עבור מאמציך" ענה הדלי. נושא הדליים הצטער בשביל הדלי הזקן והסדוק, ובחמלה אמר: "מחר כשנלך אל המעיין, אני רוצה שתשים לב לפרחים היפים הפורחים לצד השביל". למחרת, בעודם יורדים במורד הגבעה, הבחין הדלי הזקן והסדוק בשמש המחממת את פרחי הבר המקסימים הפורחים לצד השביל, וזה עודד אותו במעט. אך בסוף היום כשעלו בחזרה אל הכפר שוב הרגיש רע עם עצמו שכן מחצית ממשאו שוב טפטף החוצה, ולכן הוא שב להתנצל בפני נושא הדליים. נושא הדליים אמר לדלי: "האם שמת לב לכל הפרחים הצבעוניים הפורחים בצד הדרך?" "כן" ענה הדלי הסדוק. "הבחנת היכן הם גדלים?" שאל נושא הדליים. הביט הדלי הסדוק לאחור וראה שרק בצד אחד של השביל צומחים פרחים. הצד השני היה חרב ועלוב. "רק בצד שלך פורחים פרחים" אמר נושא הדליים. "צד שלך ולא בצידו של הדלי השני, וזה משום שתמיד ידעתי על הסדק מטפטף וניצלתי זאת. זרעתי זרעים של פרחים בצד שלך, וכל יום, בעודנו פוסעים בדרכנו חזרה מהמעיין, השקיתי את הזרעים בעזרתך, במשך השנים, יכולתי לקטוף את הפרחים הנפלאים הללו ולקשט בהם את ביתי בכפר. אילולא היית כפי שהיית, לא היה ביתי מתברך ביופי הזה". מוסר השכל של הסיפור הוא שכולנו כדים סדוקים. לכל אחד מאיתנו יש חסרונות ופגמים המיוחדים רק לו. אך הסדקים, החסרונות והפגמים הללו הם שהופכים את חיינו למעניינים וכדאיים. במקום לבכות על הפגמים שלא ניתנים לשינוי - עלינו לחפש איך יכול להסדק שבנו לתרום ולפשר את הדברים
כד המים הסדוק לפני שנים רבות חי בהודו, איש זקן שהתפרנס למחייתו משאיבת מים ונשיאתם אל הכפר - אל בתי האנשים. לנושא דליים היה אסל עבה ועליו היו תלויים שני דליים גדולים, אותם נשא משני צידי המוט על כתפיו הזקנות. אחד הדליים היה ישן וסדוק, ובזמן שהדלי השני היה חדש ומושלם ותמיד נשא את כמות המים המלאה מהמעיין עד לבתי הכפר, היה הדלי השני מגיע מלא בחציו ומטפטף.... במשך כל שנות עבודתו של הזקן , היה דלי המים החדש גא בהישגיו, הוא היה מושלם למטרה שלמענה נוצר. בעוד דלי הזקן והסדוק, הרגיש מבויש ונבוך בשל חוסר שלמותו, הוא הרגיש אשם ואומלל בשל אי יכולתו לספק יותר מחצי כמות המים אותה הוא נועד לספק. לאחר שנים של מה שנראה לדלי הסדוק ככישלון מר, הוא דיבר אל נושא הדליים הזקן ואמר לו: "אני בוש בעצמי, ואני רוצה להתנצל בפניך". "למה?" שאל הזקן "במה אתה מתבייש"? "אני מתנצל על שאני מסוגל להעביר רק מחצית מכמות המים שמסוגל שכני לאסל. במשך השנים האחרונות, עקב הסדק שבגופי, טיפטפו המים ודלפו החוצה כל הדרך במעלה השביל מהמעיין עד לבתי הכפר. בגלל הפגם שבי היה עליך לעשות עבודה כפולה, ומעולם לא קיבלת תמורה מלאה עבור מאמציך" ענה הדלי. נושא הדליים הצטער בשביל הדלי הזקן והסדוק, ובחמלה אמר: "מחר כשנלך אל המעיין, אני רוצה שתשים לב לפרחים היפים הפורחים לצד השביל". למחרת, בעודם יורדים במורד הגבעה, הבחין הדלי הזקן והסדוק בשמש המחממת את פרחי הבר המקסימים הפורחים לצד השביל, וזה עודד אותו במעט. אך בסוף היום כשעלו בחזרה אל הכפר שוב הרגיש רע עם עצמו שכן מחצית ממשאו שוב טפטף החוצה, ולכן הוא שב להתנצל בפני נושא הדליים. נושא הדליים אמר לדלי: "האם שמת לב לכל הפרחים הצבעוניים הפורחים בצד הדרך?" "כן" ענה הדלי הסדוק. "הבחנת היכן הם גדלים?" שאל נושא הדליים. הביט הדלי הסדוק לאחור וראה שרק בצד אחד של השביל צומחים פרחים. הצד השני היה חרב ועלוב. "רק בצד שלך פורחים פרחים" אמר נושא הדליים. "צד שלך ולא בצידו של הדלי השני, וזה משום שתמיד ידעתי על הסדק מטפטף וניצלתי זאת. זרעתי זרעים של פרחים בצד שלך, וכל יום, בעודנו פוסעים בדרכנו חזרה מהמעיין, השקיתי את הזרעים בעזרתך, במשך השנים, יכולתי לקטוף את הפרחים הנפלאים הללו ולקשט בהם את ביתי בכפר. אילולא היית כפי שהיית, לא היה ביתי מתברך ביופי הזה". מוסר השכל של הסיפור הוא שכולנו כדים סדוקים. לכל אחד מאיתנו יש חסרונות ופגמים המיוחדים רק לו. אך הסדקים, החסרונות והפגמים הללו הם שהופכים את חיינו למעניינים וכדאיים. במקום לבכות על הפגמים שלא ניתנים לשינוי - עלינו לחפש איך יכול להסדק שבנו לתרום ולפשר את הדברים