סיפור שקראתי../images/Emo140.gif
ביפן העתיקה נהוג היה שנזיר הרוצה להתארח במנזר זן אפילו לזמן קצר, חייב היה להבחן ב"משחק שח" מילולי של שאלות זן. תמיד יש חדר אורחים נקי ומוכן במנזרי הזן, אבל חוקי המנזר הם נוקשים ואם האורח היה מפסיד במבחן, הוא היה מקבל תה חיוור ובנימוס מתבקש להמשיך בדרכו. מקובל היה שאת המהלך הפותח האורח היה צריך לעשות עם שאלה שהוא הכין מראש, מה שגרם לנזירים הנודדים לחשוב כל הדרך על שאלות זן ועל תשובות אפשריות. במנזר ישן בצפון האי גרו ביחד שני אחים זקנים. האח הגדול היה מלומד וחכם יותר, ואחיו הצעיר היה גם טיפש וגם הייתה לו רק עין אחת. יום אחד הופיע נזיר נודד וביקש להתארח אצלם למספר ימים. האח הגדול שמח שיהיה אורח לשוחח עמו, ולכן שלח את אחיו הצעיר לבחון אותו בתקווה שהאורח יישאר ואחיו אולי ילמד משהו חדש. "תענה לו בכמה שפחות מילים", הוא לחש לאחיו בתוך האוזן ואיחל לשניהם בהצלחה. האח הצעיר והזר הלכו אל חדר המדיטציה הישן שעל הגבעה ולאחר שהדליקו נרות וקטורת התיישבו אחד מול השני לצורך המבחן הרשמי. האורח התחיל ראשון והרים אצבע אחת באוויר. זמן קצר אחר כך קם לפתע האורח ורץ החוצה. הוא פגש שם את האח הגדול וקד לפניו בחיפזון: "אחיך הצעיר הביס אותי קשות, הוא נתן לי שיעור חשוב. תודה רבה לכם, אבל עכשיו לצערי אני נאלץ לעזוב." "ספר לי, מה היה?" שאל אותו הבכור בהפתעה. "ובכן, התחלתי אני והנפתי אצבע אחת שמייצגת את הדרך האחת של הבודהא. אחיך הניף בתשובה שתי אצבעות שמרמזות לי שיש את הבודהא אבל גם אותי מה שאומר שלא הבנתי את התורה ולכן אני והוא עדיין לא אחד. בתשובה הנפתי שלוש אצבעות, לסמן את הבודהא, התלמידים והתורה שהם שלושת העמודים של הבודהיזם ואז הוא הניף אגרוף קפוץ מול פני להזכיר לי שהדברים כולם נובעים מחוויה אחת ובכך נוצחתי בפעם הראשונה מזה שנים רבות." הוא קד, אמר שוב תודה ועזב. "היכן הוא האיש הזה?" שאל האח הצעיר שהופיע ונראה עצבני. "הוא אמר לי שניצחת אותו עם תשובות מצוינות". "איזה ניצחתי? איפה הוא אני רוצה להרביץ לו." "מדוע? ספר לי מה קרה בדיוק" אמר האח הגדול. "ברגע שהתיישבנו הוא הרים אצבע אחת, צוחק עלי שיש לי רק עין אחת. מאחר והוא זר התגברתי על העלבון והרמתי שתי אצבעות לברך אותו שיש לו שתי עיניים טובות, אבל הוא הרים שלוש אצבעות והמשיך ללגלג עלי, שלי ולו ביחד יש רק שלוש. אחרי זה כבר לא יכולתי להיות מנומס והרמתי אגרוף להרביץ לו אבל הוא קם וברח." במנזרי הזן לא לומדים מספרים וסיפור זה הוא דוגמא לשיטת הלימוד של מבחני הזן, שנעשית בשלושה מישורים של מציאות. המישור הראשון הוא הסיפור עצמו, בו יש תמיד רק מציאות אחת אבל פרשנויות רבות כמספר האנשים. לכל אחד יש את האופי שלו שהוא משקפי השמש הפרטיים שלו, שדרכם הוא רואה את העולם, וברוב המקרים זה יהיה כתוספת למציאות. במישור השני, המורה מספר לך את הסיפור הזה ושואל אותך מי משניהם לדעתך ניצח בדו-קרב. בשלב זה כבר נדרשת מעורבות אישית, העניין מפסיק להיות משעשע, אתה מתבקש להיות מעורב בסיפור וצריך לבוא עם תשובה טובה. קשה לצאת מהמלכוד הזה. רוב התלמידים נשאבים לתוך הסיפור ומנסים להבין את הדמויות, או שהם מנסים להגיד איזה משהו עיוני ופילוסופי. במבחני הזן, כל תשובה מתוחכמת שתנסו לתת תפסל מיד. המורה יגיד: "הכלב רודף אחרי העצם," והכוונה היא שהוא רק זרק שאלה אחת מוזרה והראש שלכם רדף אחריה עד יפן. תשובה זנית חייבת לבוא מהמישור השלישי שהוא כאן ועכשיו כל הזמן. המישור השלישי הוא המציאות היחידה שישנה, והמציאות של מבחן זן היא שתלמיד ומורה יושבים יחד והאחד מנסה לזרוק את ה- MIND של השני רחוק, במקרה זה למנזר בצפון יפן של לפני כמה מאות שנים שבו חיו שני אחים שלאחד מהם הייתה רק עין אחת. אם תזדמנו למבחן שכזה תצטרכו לתת תשובה. התשובה צריכה להתייחס באופן מסוים לסיפור, אך מבלי לאבד את המורה שנמצא במישור השלישי, ויחד איתו לאבד את המציאות האמיתית היחידה – זו שמתרחשת כאן ועכשיו. לתת לו לזרוק את העצם הכי רחוק שהוא יכול, אבל לא לרוץ אחריה לשום מקום. האורח והאח עם העין האחת, מי משניהם טעה ומי משניהם צדק? לשאלה הזו יש הרבה תשובות, אבל יש רק תשובת זן אחת.
ביפן העתיקה נהוג היה שנזיר הרוצה להתארח במנזר זן אפילו לזמן קצר, חייב היה להבחן ב"משחק שח" מילולי של שאלות זן. תמיד יש חדר אורחים נקי ומוכן במנזרי הזן, אבל חוקי המנזר הם נוקשים ואם האורח היה מפסיד במבחן, הוא היה מקבל תה חיוור ובנימוס מתבקש להמשיך בדרכו. מקובל היה שאת המהלך הפותח האורח היה צריך לעשות עם שאלה שהוא הכין מראש, מה שגרם לנזירים הנודדים לחשוב כל הדרך על שאלות זן ועל תשובות אפשריות. במנזר ישן בצפון האי גרו ביחד שני אחים זקנים. האח הגדול היה מלומד וחכם יותר, ואחיו הצעיר היה גם טיפש וגם הייתה לו רק עין אחת. יום אחד הופיע נזיר נודד וביקש להתארח אצלם למספר ימים. האח הגדול שמח שיהיה אורח לשוחח עמו, ולכן שלח את אחיו הצעיר לבחון אותו בתקווה שהאורח יישאר ואחיו אולי ילמד משהו חדש. "תענה לו בכמה שפחות מילים", הוא לחש לאחיו בתוך האוזן ואיחל לשניהם בהצלחה. האח הצעיר והזר הלכו אל חדר המדיטציה הישן שעל הגבעה ולאחר שהדליקו נרות וקטורת התיישבו אחד מול השני לצורך המבחן הרשמי. האורח התחיל ראשון והרים אצבע אחת באוויר. זמן קצר אחר כך קם לפתע האורח ורץ החוצה. הוא פגש שם את האח הגדול וקד לפניו בחיפזון: "אחיך הצעיר הביס אותי קשות, הוא נתן לי שיעור חשוב. תודה רבה לכם, אבל עכשיו לצערי אני נאלץ לעזוב." "ספר לי, מה היה?" שאל אותו הבכור בהפתעה. "ובכן, התחלתי אני והנפתי אצבע אחת שמייצגת את הדרך האחת של הבודהא. אחיך הניף בתשובה שתי אצבעות שמרמזות לי שיש את הבודהא אבל גם אותי מה שאומר שלא הבנתי את התורה ולכן אני והוא עדיין לא אחד. בתשובה הנפתי שלוש אצבעות, לסמן את הבודהא, התלמידים והתורה שהם שלושת העמודים של הבודהיזם ואז הוא הניף אגרוף קפוץ מול פני להזכיר לי שהדברים כולם נובעים מחוויה אחת ובכך נוצחתי בפעם הראשונה מזה שנים רבות." הוא קד, אמר שוב תודה ועזב. "היכן הוא האיש הזה?" שאל האח הצעיר שהופיע ונראה עצבני. "הוא אמר לי שניצחת אותו עם תשובות מצוינות". "איזה ניצחתי? איפה הוא אני רוצה להרביץ לו." "מדוע? ספר לי מה קרה בדיוק" אמר האח הגדול. "ברגע שהתיישבנו הוא הרים אצבע אחת, צוחק עלי שיש לי רק עין אחת. מאחר והוא זר התגברתי על העלבון והרמתי שתי אצבעות לברך אותו שיש לו שתי עיניים טובות, אבל הוא הרים שלוש אצבעות והמשיך ללגלג עלי, שלי ולו ביחד יש רק שלוש. אחרי זה כבר לא יכולתי להיות מנומס והרמתי אגרוף להרביץ לו אבל הוא קם וברח." במנזרי הזן לא לומדים מספרים וסיפור זה הוא דוגמא לשיטת הלימוד של מבחני הזן, שנעשית בשלושה מישורים של מציאות. המישור הראשון הוא הסיפור עצמו, בו יש תמיד רק מציאות אחת אבל פרשנויות רבות כמספר האנשים. לכל אחד יש את האופי שלו שהוא משקפי השמש הפרטיים שלו, שדרכם הוא רואה את העולם, וברוב המקרים זה יהיה כתוספת למציאות. במישור השני, המורה מספר לך את הסיפור הזה ושואל אותך מי משניהם לדעתך ניצח בדו-קרב. בשלב זה כבר נדרשת מעורבות אישית, העניין מפסיק להיות משעשע, אתה מתבקש להיות מעורב בסיפור וצריך לבוא עם תשובה טובה. קשה לצאת מהמלכוד הזה. רוב התלמידים נשאבים לתוך הסיפור ומנסים להבין את הדמויות, או שהם מנסים להגיד איזה משהו עיוני ופילוסופי. במבחני הזן, כל תשובה מתוחכמת שתנסו לתת תפסל מיד. המורה יגיד: "הכלב רודף אחרי העצם," והכוונה היא שהוא רק זרק שאלה אחת מוזרה והראש שלכם רדף אחריה עד יפן. תשובה זנית חייבת לבוא מהמישור השלישי שהוא כאן ועכשיו כל הזמן. המישור השלישי הוא המציאות היחידה שישנה, והמציאות של מבחן זן היא שתלמיד ומורה יושבים יחד והאחד מנסה לזרוק את ה- MIND של השני רחוק, במקרה זה למנזר בצפון יפן של לפני כמה מאות שנים שבו חיו שני אחים שלאחד מהם הייתה רק עין אחת. אם תזדמנו למבחן שכזה תצטרכו לתת תשובה. התשובה צריכה להתייחס באופן מסוים לסיפור, אך מבלי לאבד את המורה שנמצא במישור השלישי, ויחד איתו לאבד את המציאות האמיתית היחידה – זו שמתרחשת כאן ועכשיו. לתת לו לזרוק את העצם הכי רחוק שהוא יכול, אבל לא לרוץ אחריה לשום מקום. האורח והאח עם העין האחת, מי משניהם טעה ומי משניהם צדק? לשאלה הזו יש הרבה תשובות, אבל יש רק תשובת זן אחת.