סיפור שתירגמתי מובא שוב.. "קייל"
יום אחד, כשהייתי תלמיד בכיתה ט´ בתיכון, ראיתי ילד מהכיתה שלי שהלך הביתה מבית הספר. שמו היה קייל. נראה היה שסחב את כל ספריו. חשבתי לעצמי, "למה שמישהו ייקח את כל ספריו הביתה ביום שישי? הוא בטח חנון רציני." תכננתי לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק פוטבול עם חבריי מחר אחר הצהרים), לכן משכתי כתפיי והמשכתי בדרכי. בזמן שהלכתי, ראיתי קבוצת ילדים מתקדמת לעברו. הם רצו אליו, מפילים את כל ספריו מידיו, והפילו אותו כך שנפל בבוץ. משקפיו עפו, וראיתי אותם נוחתים על הדשא 10 מטר ממנו. הוא הסתכל למעלה וראיתי עצבות איומה בעיניו. לבי שעה לעברו. אז רצתי לעברו, ובעת שזחל מסביב בכדי לחפש את משקפיו, ראיתי דמעה בעינו. כשהגשתי לו את משקפיו, אמרתי, "הבחורים האלה טיפשים. הם צריכים למצוא לעצמם חיים". היא הביט בי ואמר "היי, תודה!" היה שם חיוך גדול על פניו. היה זה אחד החיוכים שהראה הכרת תודה אמיתית. עזרתי לו להרים את כל ספריו, ושאלתי אותו היכן הוא גר. התברר, שהוא גר לידי, ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו אף פעם לפני כן. הוא ענה שלפני כן הוא למד בבית ספר פרטי. לא הייתי מסתובב עם מישהו מבית ספר פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה, וסחבתי לו את הספרים. התברר שהוא דווקא די מגניב. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשחק פוטבול בשבת איתי ועם חבריי. הוא אמר כן. התראינו כל הסופשבוע וככל שהכרתי את קייל יותר, חיבבתי אותו יותר. וחבריי הרגישו כלפיו אותו הדבר כמוני. יום שני הגיע, והנה היה קייל שוב עם חבילה ענקית של ספרים. עצרתי אותו ואמרתי, "לעזאזל ילד, אתה הולך לפתח לעצמך שרירים רציניים עם כזו כמות של ספרים כל יום!" הוא רק צחק, ונתן לי חצי כמות מהספרים. במשך ארבע השנים הבאות, קייל ואני הפכנו להיות חברים הכי טובים. כשהיינו בוגרים, התחלנו לחשוב על אוניברסיטה. קייל החליט על ג´ורג´טאון, ואני התכוונתי ללכת לדוק. ידעתי שתמיד נהיה חברים, שהמרחק לעולם לא יהווה בעיה. הוא תכנן להיות רופא, ואני תכננתי ללמוד מנהל עסקים באמצעות מלגת ספורט בפוטבול. קייל היה המצטיין של הכיתה. הקנטתי אותו כל הזמן על היותו חנון. הוא הכין נאום לסיום הלימודים, ושמחתי שלא אני זה שצריך לעמוד שם ולנאום. ביום סיום הלימודים, ראיתי את קייל. הוא נראה נהדר. היה זה אחד הבחורים שבאמת מצא את עצמו בתיכון. הוא התמלא, ובאמת נראה נהדר עם משקפיים. היה לו יותר דייטים ממני וכל הבחורות אהבו אותו! ואוו, לפעמים ממש קינאתי. היום היה אחד הימים האלה. ראיתי שהוא לחוץ בגלל הנאום. אז טפחתי על גבו ואמרתי "היי, בחור גדול, אתה תהיה נהדר!" הוא הביט בי באחד המבטים האלה (אחד מאסירי התודה האמיתיים) וחייך. "תודה", הוא אמר, והחל את נאומו. הוא כחכח בגרונו, והתחיל. "טקס הסיום הוא הזמן להודות לאלה שעזרו לך בכל השנים. הוריך, מוריך, קרובי המשפחה, אולי המאמן.. אך בעיקר לחבריך. אני כאן בכדי להגיד לכולכם, שלהיות חבר למישהו זו המתנה הכי טובה שאתה יכול לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור." אני רק הסתכלתי בחברי בחוסר אמון כשסיפר את הסיפור של היום הראשון בו הכרנו. הוא תכנן להתאבד בסוף השבוע ההוא. הוא סיפר איך פינה את הלוקר שלו כך שאימו לא תצטרך לעשות זאת אח"כ וסחב את דבריו הביתה. הוא הסתכל ישירות אליי ונתן לי חיוך קטן. "תודה לאל, ניצלתי. חברי הציל אותי מלעשות את הבלתי יאמן." שמעתי את ההתנשפויות בקהל בזמן שהבחור הנאה הזה, הפופולרי, סיפר לכולם על רגע החולשה הגדול ביותר שלו. ראיתי את אימו ואביו מסתכלים לעברי ומחייכים את חיוך אסיר התודה שלהם. רק ברגע זה הבנתי את העומק שלו. לעולם אל תעריכו שלא כראוי את הכוח של מעשיכם. בעזרת מחווה קטנה אחת אתם יכולים לשנות חיים של בן אדם. לטובה או לרעה.
יום אחד, כשהייתי תלמיד בכיתה ט´ בתיכון, ראיתי ילד מהכיתה שלי שהלך הביתה מבית הספר. שמו היה קייל. נראה היה שסחב את כל ספריו. חשבתי לעצמי, "למה שמישהו ייקח את כל ספריו הביתה ביום שישי? הוא בטח חנון רציני." תכננתי לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק פוטבול עם חבריי מחר אחר הצהרים), לכן משכתי כתפיי והמשכתי בדרכי. בזמן שהלכתי, ראיתי קבוצת ילדים מתקדמת לעברו. הם רצו אליו, מפילים את כל ספריו מידיו, והפילו אותו כך שנפל בבוץ. משקפיו עפו, וראיתי אותם נוחתים על הדשא 10 מטר ממנו. הוא הסתכל למעלה וראיתי עצבות איומה בעיניו. לבי שעה לעברו. אז רצתי לעברו, ובעת שזחל מסביב בכדי לחפש את משקפיו, ראיתי דמעה בעינו. כשהגשתי לו את משקפיו, אמרתי, "הבחורים האלה טיפשים. הם צריכים למצוא לעצמם חיים". היא הביט בי ואמר "היי, תודה!" היה שם חיוך גדול על פניו. היה זה אחד החיוכים שהראה הכרת תודה אמיתית. עזרתי לו להרים את כל ספריו, ושאלתי אותו היכן הוא גר. התברר, שהוא גר לידי, ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו אף פעם לפני כן. הוא ענה שלפני כן הוא למד בבית ספר פרטי. לא הייתי מסתובב עם מישהו מבית ספר פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה, וסחבתי לו את הספרים. התברר שהוא דווקא די מגניב. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשחק פוטבול בשבת איתי ועם חבריי. הוא אמר כן. התראינו כל הסופשבוע וככל שהכרתי את קייל יותר, חיבבתי אותו יותר. וחבריי הרגישו כלפיו אותו הדבר כמוני. יום שני הגיע, והנה היה קייל שוב עם חבילה ענקית של ספרים. עצרתי אותו ואמרתי, "לעזאזל ילד, אתה הולך לפתח לעצמך שרירים רציניים עם כזו כמות של ספרים כל יום!" הוא רק צחק, ונתן לי חצי כמות מהספרים. במשך ארבע השנים הבאות, קייל ואני הפכנו להיות חברים הכי טובים. כשהיינו בוגרים, התחלנו לחשוב על אוניברסיטה. קייל החליט על ג´ורג´טאון, ואני התכוונתי ללכת לדוק. ידעתי שתמיד נהיה חברים, שהמרחק לעולם לא יהווה בעיה. הוא תכנן להיות רופא, ואני תכננתי ללמוד מנהל עסקים באמצעות מלגת ספורט בפוטבול. קייל היה המצטיין של הכיתה. הקנטתי אותו כל הזמן על היותו חנון. הוא הכין נאום לסיום הלימודים, ושמחתי שלא אני זה שצריך לעמוד שם ולנאום. ביום סיום הלימודים, ראיתי את קייל. הוא נראה נהדר. היה זה אחד הבחורים שבאמת מצא את עצמו בתיכון. הוא התמלא, ובאמת נראה נהדר עם משקפיים. היה לו יותר דייטים ממני וכל הבחורות אהבו אותו! ואוו, לפעמים ממש קינאתי. היום היה אחד הימים האלה. ראיתי שהוא לחוץ בגלל הנאום. אז טפחתי על גבו ואמרתי "היי, בחור גדול, אתה תהיה נהדר!" הוא הביט בי באחד המבטים האלה (אחד מאסירי התודה האמיתיים) וחייך. "תודה", הוא אמר, והחל את נאומו. הוא כחכח בגרונו, והתחיל. "טקס הסיום הוא הזמן להודות לאלה שעזרו לך בכל השנים. הוריך, מוריך, קרובי המשפחה, אולי המאמן.. אך בעיקר לחבריך. אני כאן בכדי להגיד לכולכם, שלהיות חבר למישהו זו המתנה הכי טובה שאתה יכול לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור." אני רק הסתכלתי בחברי בחוסר אמון כשסיפר את הסיפור של היום הראשון בו הכרנו. הוא תכנן להתאבד בסוף השבוע ההוא. הוא סיפר איך פינה את הלוקר שלו כך שאימו לא תצטרך לעשות זאת אח"כ וסחב את דבריו הביתה. הוא הסתכל ישירות אליי ונתן לי חיוך קטן. "תודה לאל, ניצלתי. חברי הציל אותי מלעשות את הבלתי יאמן." שמעתי את ההתנשפויות בקהל בזמן שהבחור הנאה הזה, הפופולרי, סיפר לכולם על רגע החולשה הגדול ביותר שלו. ראיתי את אימו ואביו מסתכלים לעברי ומחייכים את חיוך אסיר התודה שלהם. רק ברגע זה הבנתי את העומק שלו. לעולם אל תעריכו שלא כראוי את הכוח של מעשיכם. בעזרת מחווה קטנה אחת אתם יכולים לשנות חיים של בן אדם. לטובה או לרעה.
אבל ההודעה שלך אחרי זה היתה מדהימה, היתה אמיתית, על עצמך ומה שיש בתוכך. זהו.