"סיפור תמונה" חדש ומעודכן!
- פותח הנושא Rivendell
- פורסם בתאריך
מישהי עם ניק מתחכם
New member
הדייט
ורד נפלה באיטיות, ברכות, דרך אינסוף מסתחרר של צבעים זוהרים המבעבעים ונשפכים זה מזה. בזווית העין היא ראתה צנצנת נופלת דרך השום-דבר לידה. היא הפנתה את ראשה כדי לקרוא את התווית: "ריבת דובדבנים". לאחר זמן בלתי מוגדר – אבל בדיוק כאשר התחילה להשתעמם – הנפילה נגמרה והיא נחתה על משהו שהתגמש והתרכך כדי לקלוט אותה, לפני שהתקשח בחזרה. "מורפיאוס?" היא פקחה את עיניה – הן היו עצומות? – ומצאה את עצמה ישובה על כר דשא רך על שפת פלג. לפי השמיים והאור היתה זו שעת שקיעת השמש, אבל השמש עצמה לא נראתה לעין והאור נראה כאילו נבע מכל כיוון באותה מידה. לא היתה רוח, אבל עננים רדפו זה את זה על פני השמיים בקצב מסחרר. "מורפיאוס?" היא קראה שוב. איש לא ענה, רק הרוח כאילו המהמה באוזניה תשובה מרגיעה. היא פשטה את הסינר, השמלה והגרבונים הלבנים וסקרה לרגע את בגד הים הורוד שמצאה על גופה מתחת לבגדים. לאחר מכן היא אחזה בדלי שניצב לידה, ונכנסה לתוך הפלג. היא צעדה בתוכו נגד כיוון הזרם כדי למצוא את מקורו. המים היו חמים כמעט עד רתיחה, והתחושה היתה נעימה מאוד. לאחר שצעדה במשך זמן בלתי מוגדר – אבל בדיוק כאשר התחילה להשתעמם – היא הגיעה לצוק שחסם את דרכה. מראש הצוק נשפך מפל, שמימיו נאספו במעיין קטן לרגלי הצוק והיוו את מקור הפלג שבו צעדה. היא הרימה את ראשה ובחנה את ראש הצוק: המפל, גילתה, לא היה אלא ברז בממדים מפלצתיים. "מורפיאוס," היא קראה, הפעם בעצבנות קלה. "איפה אתה?" הוא הופיע מיד, עומד על ראש הצוק. "אני פה, בדיוק פה, אהובתי," הוא אמר, ולמרות שהיה על ראש הצוק והיא היתה למטה במרחק רב למדי, קולו נשמע כאילו הוא לוחש באוזניה. "מה את חושבת?" "אני חושבת שלזה –" היא הצביעה על גופה שלה, שהיה גוף של ילדה קטנה – "קוראים בימינו פדופיליה." "אני מתנצל," אמר אל החלומות, והצער ניכר בקולו. "הנה, ככה יותר טוב?" היא הביטה למטה וראתה את הגוף בן שבע עשרה השנים שהיתה רגילה לראות. "אפשר לומר." "חשבתי שתהני מזה," המשיך האל. "חזרה לתמימות של הילדות, ליכולת האינסופית כמעט לחוש התפעלות..." "או שאתה תרוויח מזה," השיבה היא. "ילדה יותר קל לשכנע מאשר אשה בוגרת. טוב, אשה כמעט בוגרת." "בבקשה, ורד, ניצן ורדים יקר," הוא הפסיק אותה. הוא נעלם מראש הצוק והופיע באותו הרגע עומד במים, מרחק של צעד אחד ממנה. "כבר דיברנו על זה. כן, אני מנסה להביא אותך לחוש התפעלות – אני עוסק בחלומות והתפעלות זה מה שיש לי להציע. אבל זה לא אומר שאני רוצה שתכבי את השכל שלך או שתאבדי שליטה. אנא, הפסיקי לפחד ממני." "אני פשוט לא מבינה את כל הסיפור הזה," היא אמרה. "אם אתה אל – אם אתה יכול לעשות את כל ה –" היא החוותה בידה על העולם הזר שסביבה. "איך זה שאתה צריך להתמקח? איך זה שאתה בכלל שואל אותי?" "שואל אותך?" הוא נאנח. "אני אוהב אותך. אני רוצה שתבואי איתי כי את רוצה, לא כי אני מכריח אותך או מגיע לזה בכל דרך בלתי כשרה אחרת. אני לא בריון כמו זאוס או אפולו." "אבל כשאני אבוא איתך, כמו שאתה אומר," היא אמרה בקימוט מצח, "אני אהיה ממילא במקום שנשלט על ידיך. זה לא שנהיה שווים." "שווים? ברור שלא. אני אל, ואת בת אדם," הוא אמר. "אבל בת אדם זה לא מעט. לבני אדם יש נפש משלהם, וכוח רצון, ויכולת בחירה. ככה אני אוהב אותך, ואני לא מתכוון לקחת את זה ממך." "אבל אתה כן תיקח," היא אמרה בתסכול. "אני אסתובב במקומות האלה שאתה תכין בשבילי, ואשחק, ואתה בינתיים תהיה זה ש-" היא הצביעה על המפל שמולה – "זה שמסובב את הברזים של המים החמים והקרים במפל." "וזה כל כך רע?" "זה לא צריך להיות ככה בין גבר לאשה, זה כל מה שאני יודעת," היא אמרה, אבל ברגע שאמרה את הדברים, היא הפסיקה להיות משוכנעת בהם. מנגינה רכה ועורגת החלה להישמע, מרחוק, אבל מכל הכיוונים, כאילו נישאת אל אוזניה של ורד על ארבע הרוחות. דמעות החלו לזלוג מעיניה של ורד בניגוד לרצונה. "אני חושבת שאני מכירה את השיר הזה," היא אמרה ועצמה את עיניה בעת שמורפיאוס חיבק את כתפיה. כשפקחה את העיניים היא כבר לא עמדה במעיין; היא ואל החלומות היו בחדר חשוך, מלא עשן, עם אנשים אחרים מסביב – פאב? – והם רקדו, לאט. "אני יודעת שאני מכירה את השיר הזה," אמרה ורד והניחה את ראשה על כתפו של מורפיאוס. "אפולו כתב אותו לדפנה," אמר מורפיאוס. "חשבתי שג'ון כתב אותו ליוקו." האל נד בראשו. "קאוור. במקור זה של אפולו. אבל אני מודה שזה נשמע מאוד שונה על נבל." היא בהתה בו לרגע, ואז ויתרה והניחה את ראשה על כתפו. הם המשיכו להסתובב בריקוד איטי. "אין בזה שמץ של הגיון, במה שאמרת עכשיו," היא מלמלה. "מובן שלא, יקירתי. הגיון רק מפריע במקום שבו אנחנו נמצאים כרגע." "באמת מפריע," היא אמרה. היא היתה שוב באותו החלל הלא ברור, נופלת בין צבעים המבעבעים ונשפכים זה מזה. הפעם, היתה שם גם מיטה. מורפיאוס ישב עליה. "אז את נשארת, הלנה?" הוא שאל. "בינתיים." "בינתיים זה מספיק טוב בשבילי." הוא משך בידה והושיב אותה לצידו. "ומה כשיימאס לך ממני?" היא שאלה לפתע. "מה?!" הוא עצר, נשען על מרפקיו. "בוא נהיה כנים. הרי אני לא, אה, 'בת התמותה' הראשונה שהתאהבת בה, נכון? וסביר להניח שגם לא אהיה האחרונה. אתה אומר שאני אוכל לעזוב ברגע שארצה – אבל מה אם אתה תהיה זה שירצה?" הוא נד בראשו. "אני לא יכול לדמיין את הרגע שבו יימאס לי ממך, כוכב שביט שלי, אבל אם זה יקרה אי פעם, לא יאונה לך כל רע." "אבל אני אבעט חזרה למקום שבאתי ממנו," היא אמרה. "זה לא יהיה טראומטי – אני אסדר שזה לא יהיה, אני מבטיח," הוא אמר, בחוסר סבלנות מסוים. "אז זה יהיה כמו..." הוא חייך ורכן בחזרה אליה. "כן. כמו להתעורר מחלום טוב." צנצנת הריבה המשיכה ליפול, באיטיות, ברכות, לצדם.
ורד נפלה באיטיות, ברכות, דרך אינסוף מסתחרר של צבעים זוהרים המבעבעים ונשפכים זה מזה. בזווית העין היא ראתה צנצנת נופלת דרך השום-דבר לידה. היא הפנתה את ראשה כדי לקרוא את התווית: "ריבת דובדבנים". לאחר זמן בלתי מוגדר – אבל בדיוק כאשר התחילה להשתעמם – הנפילה נגמרה והיא נחתה על משהו שהתגמש והתרכך כדי לקלוט אותה, לפני שהתקשח בחזרה. "מורפיאוס?" היא פקחה את עיניה – הן היו עצומות? – ומצאה את עצמה ישובה על כר דשא רך על שפת פלג. לפי השמיים והאור היתה זו שעת שקיעת השמש, אבל השמש עצמה לא נראתה לעין והאור נראה כאילו נבע מכל כיוון באותה מידה. לא היתה רוח, אבל עננים רדפו זה את זה על פני השמיים בקצב מסחרר. "מורפיאוס?" היא קראה שוב. איש לא ענה, רק הרוח כאילו המהמה באוזניה תשובה מרגיעה. היא פשטה את הסינר, השמלה והגרבונים הלבנים וסקרה לרגע את בגד הים הורוד שמצאה על גופה מתחת לבגדים. לאחר מכן היא אחזה בדלי שניצב לידה, ונכנסה לתוך הפלג. היא צעדה בתוכו נגד כיוון הזרם כדי למצוא את מקורו. המים היו חמים כמעט עד רתיחה, והתחושה היתה נעימה מאוד. לאחר שצעדה במשך זמן בלתי מוגדר – אבל בדיוק כאשר התחילה להשתעמם – היא הגיעה לצוק שחסם את דרכה. מראש הצוק נשפך מפל, שמימיו נאספו במעיין קטן לרגלי הצוק והיוו את מקור הפלג שבו צעדה. היא הרימה את ראשה ובחנה את ראש הצוק: המפל, גילתה, לא היה אלא ברז בממדים מפלצתיים. "מורפיאוס," היא קראה, הפעם בעצבנות קלה. "איפה אתה?" הוא הופיע מיד, עומד על ראש הצוק. "אני פה, בדיוק פה, אהובתי," הוא אמר, ולמרות שהיה על ראש הצוק והיא היתה למטה במרחק רב למדי, קולו נשמע כאילו הוא לוחש באוזניה. "מה את חושבת?" "אני חושבת שלזה –" היא הצביעה על גופה שלה, שהיה גוף של ילדה קטנה – "קוראים בימינו פדופיליה." "אני מתנצל," אמר אל החלומות, והצער ניכר בקולו. "הנה, ככה יותר טוב?" היא הביטה למטה וראתה את הגוף בן שבע עשרה השנים שהיתה רגילה לראות. "אפשר לומר." "חשבתי שתהני מזה," המשיך האל. "חזרה לתמימות של הילדות, ליכולת האינסופית כמעט לחוש התפעלות..." "או שאתה תרוויח מזה," השיבה היא. "ילדה יותר קל לשכנע מאשר אשה בוגרת. טוב, אשה כמעט בוגרת." "בבקשה, ורד, ניצן ורדים יקר," הוא הפסיק אותה. הוא נעלם מראש הצוק והופיע באותו הרגע עומד במים, מרחק של צעד אחד ממנה. "כבר דיברנו על זה. כן, אני מנסה להביא אותך לחוש התפעלות – אני עוסק בחלומות והתפעלות זה מה שיש לי להציע. אבל זה לא אומר שאני רוצה שתכבי את השכל שלך או שתאבדי שליטה. אנא, הפסיקי לפחד ממני." "אני פשוט לא מבינה את כל הסיפור הזה," היא אמרה. "אם אתה אל – אם אתה יכול לעשות את כל ה –" היא החוותה בידה על העולם הזר שסביבה. "איך זה שאתה צריך להתמקח? איך זה שאתה בכלל שואל אותי?" "שואל אותך?" הוא נאנח. "אני אוהב אותך. אני רוצה שתבואי איתי כי את רוצה, לא כי אני מכריח אותך או מגיע לזה בכל דרך בלתי כשרה אחרת. אני לא בריון כמו זאוס או אפולו." "אבל כשאני אבוא איתך, כמו שאתה אומר," היא אמרה בקימוט מצח, "אני אהיה ממילא במקום שנשלט על ידיך. זה לא שנהיה שווים." "שווים? ברור שלא. אני אל, ואת בת אדם," הוא אמר. "אבל בת אדם זה לא מעט. לבני אדם יש נפש משלהם, וכוח רצון, ויכולת בחירה. ככה אני אוהב אותך, ואני לא מתכוון לקחת את זה ממך." "אבל אתה כן תיקח," היא אמרה בתסכול. "אני אסתובב במקומות האלה שאתה תכין בשבילי, ואשחק, ואתה בינתיים תהיה זה ש-" היא הצביעה על המפל שמולה – "זה שמסובב את הברזים של המים החמים והקרים במפל." "וזה כל כך רע?" "זה לא צריך להיות ככה בין גבר לאשה, זה כל מה שאני יודעת," היא אמרה, אבל ברגע שאמרה את הדברים, היא הפסיקה להיות משוכנעת בהם. מנגינה רכה ועורגת החלה להישמע, מרחוק, אבל מכל הכיוונים, כאילו נישאת אל אוזניה של ורד על ארבע הרוחות. דמעות החלו לזלוג מעיניה של ורד בניגוד לרצונה. "אני חושבת שאני מכירה את השיר הזה," היא אמרה ועצמה את עיניה בעת שמורפיאוס חיבק את כתפיה. כשפקחה את העיניים היא כבר לא עמדה במעיין; היא ואל החלומות היו בחדר חשוך, מלא עשן, עם אנשים אחרים מסביב – פאב? – והם רקדו, לאט. "אני יודעת שאני מכירה את השיר הזה," אמרה ורד והניחה את ראשה על כתפו של מורפיאוס. "אפולו כתב אותו לדפנה," אמר מורפיאוס. "חשבתי שג'ון כתב אותו ליוקו." האל נד בראשו. "קאוור. במקור זה של אפולו. אבל אני מודה שזה נשמע מאוד שונה על נבל." היא בהתה בו לרגע, ואז ויתרה והניחה את ראשה על כתפו. הם המשיכו להסתובב בריקוד איטי. "אין בזה שמץ של הגיון, במה שאמרת עכשיו," היא מלמלה. "מובן שלא, יקירתי. הגיון רק מפריע במקום שבו אנחנו נמצאים כרגע." "באמת מפריע," היא אמרה. היא היתה שוב באותו החלל הלא ברור, נופלת בין צבעים המבעבעים ונשפכים זה מזה. הפעם, היתה שם גם מיטה. מורפיאוס ישב עליה. "אז את נשארת, הלנה?" הוא שאל. "בינתיים." "בינתיים זה מספיק טוב בשבילי." הוא משך בידה והושיב אותה לצידו. "ומה כשיימאס לך ממני?" היא שאלה לפתע. "מה?!" הוא עצר, נשען על מרפקיו. "בוא נהיה כנים. הרי אני לא, אה, 'בת התמותה' הראשונה שהתאהבת בה, נכון? וסביר להניח שגם לא אהיה האחרונה. אתה אומר שאני אוכל לעזוב ברגע שארצה – אבל מה אם אתה תהיה זה שירצה?" הוא נד בראשו. "אני לא יכול לדמיין את הרגע שבו יימאס לי ממך, כוכב שביט שלי, אבל אם זה יקרה אי פעם, לא יאונה לך כל רע." "אבל אני אבעט חזרה למקום שבאתי ממנו," היא אמרה. "זה לא יהיה טראומטי – אני אסדר שזה לא יהיה, אני מבטיח," הוא אמר, בחוסר סבלנות מסוים. "אז זה יהיה כמו..." הוא חייך ורכן בחזרה אליה. "כן. כמו להתעורר מחלום טוב." צנצנת הריבה המשיכה ליפול, באיטיות, ברכות, לצדם.
חמוד
הדיאולוגים קצת מבלבלים, לא ממש מובן על מה הדיון, במיוחד באמצא הסיפור. לא הבנתי את העניין של "הלנה", אם הוא כבר לקח לו אישה אחרת, אז זה לר ברור, נירא יותר כאילו שיש כאן בילבול בשם. <"אז את נשארת, הלנה?"> ועוד משהו, הסיפור עצמו חביב, אבל הפאנצ'לא ברור. הוא לקח מישהי אחרת, או לא? מאיפה בידיוק הוא הוציא אותה, כי זה נירא חשוב, בכל מקרא לה (אבל אני אבעט חזרה למקום שבאתי ממנו," היא אמרה.) מה חשיבות השיר? לא מובן למה היא מגיבה כל כך קשה.
הדיאולוגים קצת מבלבלים, לא ממש מובן על מה הדיון, במיוחד באמצא הסיפור. לא הבנתי את העניין של "הלנה", אם הוא כבר לקח לו אישה אחרת, אז זה לר ברור, נירא יותר כאילו שיש כאן בילבול בשם. <"אז את נשארת, הלנה?"> ועוד משהו, הסיפור עצמו חביב, אבל הפאנצ'לא ברור. הוא לקח מישהי אחרת, או לא? מאיפה בידיוק הוא הוציא אותה, כי זה נירא חשוב, בכל מקרא לה (אבל אני אבעט חזרה למקום שבאתי ממנו," היא אמרה.) מה חשיבות השיר? לא מובן למה היא מגיבה כל כך קשה.
מישהי עם ניק מתחכם
New member
המממ.
ה"הלנה" היה אמור להיות שם חיבה שהוא המציא לה (זה מה שקורה כשמפרסמים טיוטה ראשונה!), הוא לא לקח מישהי אחרת, לא משנה מאיפה הוא הוציא אותה, ואין פאנץ'. תודה על ההערות, לקחתי לתשומת לבי ואני אנסה לתקן את מה שהיה אמור להיות ברור ולא יצא ברור.
ה"הלנה" היה אמור להיות שם חיבה שהוא המציא לה (זה מה שקורה כשמפרסמים טיוטה ראשונה!), הוא לא לקח מישהי אחרת, לא משנה מאיפה הוא הוציא אותה, ואין פאנץ'. תודה על ההערות, לקחתי לתשומת לבי ואני אנסה לתקן את מה שהיה אמור להיות ברור ולא יצא ברור.
מישהי עם ניק מתחכם
New member
../images/Emo9.gif טודה טודה. אני מסכימה בהחלט
שדרוש חיזוק ברגים, וגם לא נעים לי שפרסמתי טיוטה (אני לא עושה את זה בדרך כלל), פשוט הרגשתי שאו שאני מפרסמת את זה עכשיו, או שזה יישאר במגירה לנצח. אני שמחה שבכל זאת לא הכל היה לא ברור.
שדרוש חיזוק ברגים, וגם לא נעים לי שפרסמתי טיוטה (אני לא עושה את זה בדרך כלל), פשוט הרגשתי שאו שאני מפרסמת את זה עכשיו, או שזה יישאר במגירה לנצח. אני שמחה שבכל זאת לא הכל היה לא ברור.
נסיון ראשון, גלו רחמים....
גאיה לא הבינה מדוע אביה שלח אותה לשם. היא זכרה את בקשתו, רק תבדקי שהמים פושרים. היא התעקשה ללכת לבד, אביה מתחזק את המפל הקדוש מזה 30 שנה, היא הלכה איתו אינספור פעמים, היא יודעת מה לעשות. היא נידנדה את הדלי הקטן שבידה, זה שקיבלה ליום הולדתה השמיני מרופוס, שומר המפל הקודם. המים היו קרים, קרים מדי. זה לא סימן טוב. היא הביטה בידיות העצומות המשוקעות בצוק והחליטה. בצעדים קלים היא טיפסה לראש המפל, רופוס היה גאה בי אם היה רואה אותי עכשיו מטפסת ככה ללא פחד. היא נזכרה בטיול האחרון שלהם לגלינה עילית, איך היא פחדה מהגובה הנורא, היא התביישה כעת בפחדנותה מאז. הידית הייתה כעת במטווחי בוהן. היא הושיטה את רגלה הקטנה וחשה את הידית, היא הייתה חמימה, חיוך קטן של שביעות רצון עלה על שפתיה, קלעתי לידית הנכונה. עכשיו נותר רק לסובב, היא צחקה בלבה על חששותיה מהבוקר. הידית לעומת זאת סירבה לזוז, בתסכולה היא נעמדה על הידית וקיפצה, מה אני עושה, לעזאזל? חשבה לעצמה כשהיא מביטה מטה אל תחתית הצוק. בקרב בני הגלן נפוצו אגדות רבות על המפל הקסום, סיפרו שהוא נבנה על ידי אבותיהם של הגלנים אחרי המלחמה הגדולה. אבל זה היה מזמן. רופוס מינגלן היה היחיד שידע באמת למה הוא נבנה, אבל רופוס היה זקן ורחוק ולא סיפר לאף אחד, גם לה לא סיפר, כששאלה אותו הוא התחמק ומלמל משהו על מים קרים ומלחמות, היא לא הבינה למה הוא התכוון, אבל היא לא שאלה יותר. גאיה לא ראתה אותו מאז יום הולדתה העשירי אז הביא לה את האבן הקטנה, האבן, היא פתחה את ידה הימנית והביטה בה. האבן הבריקה וכאילו חייכה אליה. ידה שהיתה קפוצה זמן רב עקצצה. והיא קפצה אותה שוב. רופוס סיפר לאביה שהוא נוסע למגבסי, מזג האויר שם טוב לעצמות שלו ואחרי כמעט 50 שנה, מגיעה לו חופשה. אחר כך הם נכנסו לחדר ודיברו בניהם. שרופוס עזב היא בכתה, היא אהבה את הסיפורים שלו ואת קולו הצרוד ויותר מכל אהבה את הטיולים איתו, את הפרחים המוזרים שמצא, את הספלינות הקטנות שזהרו תחת אצבעותיו הגרומות בטרם שחרר אותן חזרה. אבל עכשיו היא כאן לבדה, עומדת על ידית ענקית שמסרבת להסתובב, דמעה חמה גלשה במורד לחייה. אני לא אבכה צעקה להרים הרחוקים, ההד לעג לה מהגבעות הסמוכות. היא רקעה ברגלה, והידית זזה. הבהלה הרגעית גרמה לה לאבד את שווי משקלה והיא מצאה עצמה תלויה בין מים ושמיים. הידית שקודם התעקשה להשאר סגורה נכנעה עכשיו, ואט אט הסתובבה, "תזמון זה הכל בחיים", נזכרה באמרתו הקבועה של רופוס, והבינה אותה בפעם הראשונה בחייה.
גאיה לא הבינה מדוע אביה שלח אותה לשם. היא זכרה את בקשתו, רק תבדקי שהמים פושרים. היא התעקשה ללכת לבד, אביה מתחזק את המפל הקדוש מזה 30 שנה, היא הלכה איתו אינספור פעמים, היא יודעת מה לעשות. היא נידנדה את הדלי הקטן שבידה, זה שקיבלה ליום הולדתה השמיני מרופוס, שומר המפל הקודם. המים היו קרים, קרים מדי. זה לא סימן טוב. היא הביטה בידיות העצומות המשוקעות בצוק והחליטה. בצעדים קלים היא טיפסה לראש המפל, רופוס היה גאה בי אם היה רואה אותי עכשיו מטפסת ככה ללא פחד. היא נזכרה בטיול האחרון שלהם לגלינה עילית, איך היא פחדה מהגובה הנורא, היא התביישה כעת בפחדנותה מאז. הידית הייתה כעת במטווחי בוהן. היא הושיטה את רגלה הקטנה וחשה את הידית, היא הייתה חמימה, חיוך קטן של שביעות רצון עלה על שפתיה, קלעתי לידית הנכונה. עכשיו נותר רק לסובב, היא צחקה בלבה על חששותיה מהבוקר. הידית לעומת זאת סירבה לזוז, בתסכולה היא נעמדה על הידית וקיפצה, מה אני עושה, לעזאזל? חשבה לעצמה כשהיא מביטה מטה אל תחתית הצוק. בקרב בני הגלן נפוצו אגדות רבות על המפל הקסום, סיפרו שהוא נבנה על ידי אבותיהם של הגלנים אחרי המלחמה הגדולה. אבל זה היה מזמן. רופוס מינגלן היה היחיד שידע באמת למה הוא נבנה, אבל רופוס היה זקן ורחוק ולא סיפר לאף אחד, גם לה לא סיפר, כששאלה אותו הוא התחמק ומלמל משהו על מים קרים ומלחמות, היא לא הבינה למה הוא התכוון, אבל היא לא שאלה יותר. גאיה לא ראתה אותו מאז יום הולדתה העשירי אז הביא לה את האבן הקטנה, האבן, היא פתחה את ידה הימנית והביטה בה. האבן הבריקה וכאילו חייכה אליה. ידה שהיתה קפוצה זמן רב עקצצה. והיא קפצה אותה שוב. רופוס סיפר לאביה שהוא נוסע למגבסי, מזג האויר שם טוב לעצמות שלו ואחרי כמעט 50 שנה, מגיעה לו חופשה. אחר כך הם נכנסו לחדר ודיברו בניהם. שרופוס עזב היא בכתה, היא אהבה את הסיפורים שלו ואת קולו הצרוד ויותר מכל אהבה את הטיולים איתו, את הפרחים המוזרים שמצא, את הספלינות הקטנות שזהרו תחת אצבעותיו הגרומות בטרם שחרר אותן חזרה. אבל עכשיו היא כאן לבדה, עומדת על ידית ענקית שמסרבת להסתובב, דמעה חמה גלשה במורד לחייה. אני לא אבכה צעקה להרים הרחוקים, ההד לעג לה מהגבעות הסמוכות. היא רקעה ברגלה, והידית זזה. הבהלה הרגעית גרמה לה לאבד את שווי משקלה והיא מצאה עצמה תלויה בין מים ושמיים. הידית שקודם התעקשה להשאר סגורה נכנעה עכשיו, ואט אט הסתובבה, "תזמון זה הכל בחיים", נזכרה באמרתו הקבועה של רופוס, והבינה אותה בפעם הראשונה בחייה.
או-קי... ביקורת בונה.
אררר, בסך הכל, לא הבנתי. כלומר, הבנתי באופן כללי, אבל לא את הכוונה של הסיפור. מה, בעצם, רצית להעביר? קונספט של שינוי? (רופוס עזב, הידית זזה, כל זה). אני חושב שצריך מיקוד, בשני מובנים: גם של הדבר שהתכוונת להעביר, וגם של הטקסט עצמו. החלוקה לפסקאות בעייתית משהו (כל פסקה ראשונה יכלה להתחלק לשלוש לפחות), והפסקה השניה מכילה יותר פסיקים מ... ממשהו שיש בו הרבה פסיקים. גם לא ברור לי מה הרעיון עם האבן שגאיה קיבלה ליום ההולדת, זה חוט שפתחת ולא סגרת (או, אולי זה רק אני). בסך הכל מצא חן בעיני, ואהבתי את הכיוון הכללי. תמשיכי לכתוב לנו, בסדר?
אררר, בסך הכל, לא הבנתי. כלומר, הבנתי באופן כללי, אבל לא את הכוונה של הסיפור. מה, בעצם, רצית להעביר? קונספט של שינוי? (רופוס עזב, הידית זזה, כל זה). אני חושב שצריך מיקוד, בשני מובנים: גם של הדבר שהתכוונת להעביר, וגם של הטקסט עצמו. החלוקה לפסקאות בעייתית משהו (כל פסקה ראשונה יכלה להתחלק לשלוש לפחות), והפסקה השניה מכילה יותר פסיקים מ... ממשהו שיש בו הרבה פסיקים. גם לא ברור לי מה הרעיון עם האבן שגאיה קיבלה ליום ההולדת, זה חוט שפתחת ולא סגרת (או, אולי זה רק אני). בסך הכל מצא חן בעיני, ואהבתי את הכיוון הכללי. תמשיכי לכתוב לנו, בסדר?
MadonnaFan
New member
שאלה...
מאיזה אתר הציורים היפהפיים האלה?
מאיזה אתר הציורים היפהפיים האלה?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.