היי קרן אור חשוכה
היה לי קצת קשה לתת ביקורת על קטע שהוא לא סיפורי. הרגשתי שזה יותר רקע לסיפור מאשר סיפור. משהו שכותבים לפני שמתחילים לכתוב את הסיפור. אני חושב שבגלל זה גם היה לי קשה לקרוא את הקטע עד הסוף.
בכל מקרה, אהבתי כמה דברים:
- אהבתי את הדמות של דניאל, ואת היחסים עם אמא שלה.
- אהבתי שיש בקטע המון רגש (למרות שבזה גם טמונה הבעייתיות הגדולה שלו - אני ארחיב בהמשך).
- אהבתי את הפסקה הראשונה.
- אהבתי את התחושה שאת מכירה את העולם ואת הדמויות מאד טוב.
מה שהכי הפריע לי הוא הניגוד בין העובדה שהקטע מכיל סיטואציות עם המון רגש (אמא בוכה, אבא מת, ילדה בת 9 שמנסה שדואגת לכולם) לבין התחושה שהוא לא באמת מרגש. הוא אפילו קצת מעצבן לפעמים בניסיון שלו לעשות את זה. וזה נובע מכמה סיבות:
א. קלישאות - הגבול בין קלישאות הוא לפעמים דק מאד. אלו משפטים שהרגישו לי קלישאתיים, דביקים מדי, לא אמינים:
- זה גורם לה לאטום חזק את עצמה ולהתקפל לכדור קטן-קטן
- או שהיא פשוט בורחת מהבית המבודד, הספוג בעצב כבר כ"כ הרבה זמן
- מתמוטטת על הרצפה ובוכה את נשמתה
- אפילו הקירות מתייפחים בדמעות של מלט
- אבל היא תמיד צריכה להתחיל לדבר על כל הדברים שמפחידים את דניאל ועושים לה הרגשה של כדור בבטן
המשפטים האלה יוצרים רושם שאת מנסה "בכוח" לרגש את הקורא. נורא דרמטי וקיטצ'י. האפקט שנוצר הוא - בדיוק ההיפך. זה מרחיק את הקורא במקום לרגש אותו. את מספרת לי שהבית "ספוג עצב", שדניאל "מתמוטטת", "בוכה את נשמתה", וכאילו אומרת לי - תראה איזה עצוב זה!
אני ממליץ לך למתן את הרגש (המאולץ) במשפטים האלה. לדעתי, במקרים כאלה, כשהסיטואציות עצמן חזקות, ככל שתהיי יותר מרומזת ומעודנת, זה ייצא מרגש יותר.
ב. חוסר ספציפיות - יש לך משפטים עמומים, כלליים, שמספרים במקום להראות ולא יוצרים תחושה מדויקת:
- אבל היא תמיד צריכה להתחיל לדבר על כל הדברים שמפחידים את דניאל. (מה מפחיד? תני דוגמה)
- שהיא פשוט בורחת מהבית המבודד, הספוג בעצב כבר כ"כ הרבה זמן. והיא רצה ורצה, ומנסה למצוא משהו להיאחז, אבל זה לא עוזר כשבסוף היא מתמוטטת על הרצפה ובוכה את נשמתה - אני לא מצליח לדמיין את זה. לאן היא רצה? במה היא מנסה להיאחז? (משהו פיזי, כמו עץ? או משהו פנימי?), ואיך היא בסוף מתמוטטת על הרצפה אם היא ברחה הרגע מהבית?
- היא יודעת שאמא שלה מנסה לחסום את זה, אבל תמיד הם מגיעים לרגעים האלו שבהם אמא שלה נשברת, והפחד מתחיל לזרום החוצה - משפט שלא אומר כלום, לא יוצר שום תמונה בראש של הקורא.
- היא לא מצליחה להבין איך מישהו יכול לתפוס את אמא שלה שיודעת כשהיא עושה משהו לא טוב- אפילו אם זה קורה כשהיא בעבודה, ולא מבינה למה אמא שלה אומרת שהיא הייתה "רק ילדה קטנה" - לא הבנתי את המשפט הזה.
- אריאל תמיד ידעה דברים, וכששאלו אותה משהו שהיא לא ידעה, היא יכלה פשוט לעצום את העיניים ולראות מה יענו. לא תמיד זה עבד, אבל בדרך כלל כן. כשדניאל ניסתה פעם לעשות את זה, אמא מיד ידעה שהיא מנסה לעשות כמו אריאל ונזפה בה - שוב, אני לא מבין על מה את מדברת. מה זה אומר שהיא יכולה "לראות מה יענו?" תני לי דוגמה. תראי לי. תצבעי את הסצנה בצבעים.
אבל היא לא שואלת את זה. היא אפילו לא חושבת את זה, כשהיא מצליחה. כי לאמא יש מספיק דברים על הראש, והיא לא צריכה גם את הפחדים של דניאל. אז דניאל מנסה לעזור לה כמה שהיא יכולה, ותמיד מנסה לשמור על מחשבות שמחות כשהיא מצליחה. - פסקה מאד מאד כללית, שלא יוצרת שום תחושה.
רוב הקטע הרגשתי כאילו אני מסתכל על דניאל מלמעלה, ממבט ציפור. את מבינה למה אני מתכוון?
זאת הבעיה של הקטע בגדול.
יש עוד כמה בעיות טכניות קטנות: פיסוק בעייתי (מכירה את ההבדל בין מקף ארוך לקצר?), שימוש יתר באותן מילים, שימוש בראשי תיבות (כ"כ) וכו'.
נראה לי שיש לקטע הזה הרבה פוטנציאל. אני ממליץ לך לשכתב. בהצלחה
