פילוסוף רוחני33
Well-known member
אביב היה גבר בן כשלושים, לבוש יפה בחליפה ועניבה, והיה נוסע כל בוקר בשש בדיוק לעבודה. הוא עבד בחברת מחשבים. כמה רצה להיות מתכנת. בינתיים היה בתפקיד סביר, עם משכורת טובה למדי.
בעבודה היה יושב ועובד במרץ, כשהוא חושב בריכוז על כל הפרטים הקטנים שבונים את חיי העבודה של אדם ממוצע. מעולם לא עשה שום טעות בעבודה, תמיד דייק כמו מחשב. בזמן קצר הצליח להרוויח יותר ויותר כסף, וחסך אותו בתכניות טובות בבנק. עם הזמן הפך למתכנת, למנהל חברה וצבר עוד ועוד תפקידים. "איזה כיף להצליח", חשב, "תמיד אשאף להתקדם".
לאט הופיעו בו סימני עייפות, טשטוש כללי וחולשה. בימים הבאים היה נתקף יותר ויותר סחרחורות ונופל לישון. המרדף אחרי כסף עייף אותו. הוא חלה ונאלץ לעזוב את הקריירה. "מה יהיה עם העבודה", חשב. העסק היה תלוי בו וכיוון שחלה נאלץ להחליף אותו אדם זוטר שלא כל כך הצליח, ואביב איבד הרבה רווחים.
סתיו, בחור כבן עשרים, היה יושב בביתו במשך רוב שעות היום ורושם רישומים. מעולם לא ניסה לטעון שהוא אמן או בעל יכולות מיוחדות. פשוט אהב לאייר לו כדי להעביר את הזמן.
כשאביב היה חולה, היה סתיו בא לבקר אותו ולעזור לו להרגיש טוב. "היה לי עסק כל כך טוב", אמר אביב שוב ושוב. אבל סתיו היה מזכיר לו תמיד שהכסף לא כל כך חשוב, אלא העיקר לאהוב את מה שיש לך. במשך הזמן, היה אביב פחות מזכיר את הקריירה שלו, מחייך יותר ויותר ואחרי כמה חודשים היה קם ומתהלך חופשי בחדר. לא היה לו הרבה כסף, אבל גם חשב שלא צריך אלא יותר חשוב לעבוד במה שמעניין.
אור כבר שנים מחפש חברה קבועה. בכל פעם שיביא בחורה חדשה הביתה, מיד הוא אומר לכולם דברים כמו: "תראו איזו בחורה יפה וחתיכה מצאתי, נכון שיש לי טעם נהדר? תקנאו". הוא לא הבחין שבמשך היום הבחורה הפחיתה לדבר אתו, אבל היה מודע לכך שבסוף היום בערב תמיד אמרה לו הבחורה "מקווה שתמצא מישהי אחרת מתאימה לך".
יריב תמיד חשב שאין אף אדם שהוא ממש נחמד, כולם אותו דבר ולכן לא דיבר הרבה עם אף אחד. בכל פעם שאור הביא בחורה חדשה, ובערב אמרה לו הבחורה שהיא עוזבת אותו, היה אור אומר לחברים: "איזה עם טיפשי זה בחורות, כל הזמן עוזבות", ויריב היה מחייך וחושב: "מגיע לו, שימשיך ככה. אף אחד לא מספיק ראוי לבחורה טובה. לא אכפת לי שלא תהיה לו חברה קבועה אף פעם".
בני היה מנסה להבין מה אנשים מסביב מנסים להשיג. אולי רוצים כסף, אולי רוצים אהבה. בני ידע שחשוב לאהוב. בחייו כמעט לא היו לו אהבות יפות, ולא היו אנשים שהבינו אותו ואת נפשו. הוא עבד במשרד קטן בעבודה שקיבל במשרד שיקום.
עמית היה עוזר לאנשים בכל דבר שהפנו אליו. בדרך כלל היו לו עצות טובות, וכשלא ידע לייעץ פשוט הקשיב. היה מסוגל להקשיב במשך שעות לאדם במצוקה. לקבצנים ברחוב תמיד נתן נדבות גדולות. לחבריו ולאנשים שהכיר אמר מלים יפות, מחמאות אמתיות, ולא יכלו שלא לחייך למשמע דבריו הטובים.
עמית החליט שהוא מוכרח לעשות משהו. הוא ישב וחשב, אולי יבנה איזשהן מסגרות. הוא החליט לבנות מסגרות לאנשים מוגבלים, אבל מצד שני רצה לבנות מסגרות שכל אחד יוכל להשתתף בהן. אז היה לו רעיון מעניין: החליט לבנות מסגרות שגם מוגבלים ישתתפו וייעזרו בהן, אבל גם אנשים רגילים יוכלו להשתתף. הפרויקט לקח כשנה. זה הצליח. הרבה אנשים באו והשתתפו בשיחות במועדונים, ותמיד חזרו הביתה בהרגשה טובה.
אור אמר לעצמו שהוא כבר משתגע מזה שהוא לא מוצא חברה לחיים, והחליט שהוא מוכן אף להשתתף במסגרת עם מוגבלים כדי למצוא חברה קבועה. הוא הצטרף למסגרת שעמית הקים, וגם בני.
כן, היו שם בחורות מאד נחמדות ויפות. במשך הזמן סקרנה אותו במיוחד בחורה בשם לורה שאהבה תמיד להגיד מה היא מרגישה, מה היא אוהבת, והיא אהבה המון דברים ותמיד הייתה מספרת על הפרחים שראתה ואהבה, על השקיעות היפות שראתה בימים האחרונים, ועמית היה עונה לה בתוך השיחה שהדברים שהיא אוהבת נשמעים ממש יפים. היא הייתה אומרת לו שהיא מודה לו וכמה זה מחמיא לה, והוא נמשך אחרי סיפוריה ואמר שהם מרתקים. לאט היה פחות מעיר הערות ופחות מדבר על עצמו ורוב הזמן היה מקשיב לה, ומדי פעם אומר שהוא מודה לה על הדברים היפים שהיא מלמדת אותו ואת הקבוצה. אנשי הקבוצה ראו שהוא כבר לא מפריע בשיחות ופחות מדבר על עצמו, ולכן דיברו אתו יותר ויותר וניסו להכיר אותו. עמית ולורה התחילו לצאת לעיר, ומהר מאד הגיעו הנשיקות והליטופים. מאז הם היו ביחד.
יריב חשב: "מה? איך הוא מעז להתחבר לעלובה הזאת?", והיה בא כל יום ומספר שקרים לו ולה בנפרד על מה שכביכול כל אחד עשה לאחר כדי שייפרדו, אבל הם לא האמינו לו ולעגו לו, עד שהיה יותר ויותר כעוס ועצבני, בימים שאחר כך היה משתולל וצועק ואחר כך כמעט לא דיבר ולא אכל. החברים לא חשבו שזה ממש שינוי, כי תמיד היה נמנע מלדבר ולהגיד מה הוא חושב ומרגיש. אבל הם דאגו לו וניסו לעזור לו. הם אמרו לו שלורה החברה של עמית נחמדה, ושלא יהיה עצוב שהם ביחד.
בני היה מנסה לדבר לפעמים עם עמית ועם לורה חברתו החדשה. עמית נראה לו יותר נחמד מתמיד, ולורה הייתה נהדרת. להפתעתו היה מוצא יותר ויותר מהר נושאים מעניינים לדבר אתם, והשיחות קלחו. עמית ולורה התחתנו. כל החברים הוזמנו לחתונה, גם יריב. יריב הבחין מיד שלורה נהדרת, ומאז הרגיש מצוין.
בעבודה היה יושב ועובד במרץ, כשהוא חושב בריכוז על כל הפרטים הקטנים שבונים את חיי העבודה של אדם ממוצע. מעולם לא עשה שום טעות בעבודה, תמיד דייק כמו מחשב. בזמן קצר הצליח להרוויח יותר ויותר כסף, וחסך אותו בתכניות טובות בבנק. עם הזמן הפך למתכנת, למנהל חברה וצבר עוד ועוד תפקידים. "איזה כיף להצליח", חשב, "תמיד אשאף להתקדם".
לאט הופיעו בו סימני עייפות, טשטוש כללי וחולשה. בימים הבאים היה נתקף יותר ויותר סחרחורות ונופל לישון. המרדף אחרי כסף עייף אותו. הוא חלה ונאלץ לעזוב את הקריירה. "מה יהיה עם העבודה", חשב. העסק היה תלוי בו וכיוון שחלה נאלץ להחליף אותו אדם זוטר שלא כל כך הצליח, ואביב איבד הרבה רווחים.
סתיו, בחור כבן עשרים, היה יושב בביתו במשך רוב שעות היום ורושם רישומים. מעולם לא ניסה לטעון שהוא אמן או בעל יכולות מיוחדות. פשוט אהב לאייר לו כדי להעביר את הזמן.
כשאביב היה חולה, היה סתיו בא לבקר אותו ולעזור לו להרגיש טוב. "היה לי עסק כל כך טוב", אמר אביב שוב ושוב. אבל סתיו היה מזכיר לו תמיד שהכסף לא כל כך חשוב, אלא העיקר לאהוב את מה שיש לך. במשך הזמן, היה אביב פחות מזכיר את הקריירה שלו, מחייך יותר ויותר ואחרי כמה חודשים היה קם ומתהלך חופשי בחדר. לא היה לו הרבה כסף, אבל גם חשב שלא צריך אלא יותר חשוב לעבוד במה שמעניין.
אור כבר שנים מחפש חברה קבועה. בכל פעם שיביא בחורה חדשה הביתה, מיד הוא אומר לכולם דברים כמו: "תראו איזו בחורה יפה וחתיכה מצאתי, נכון שיש לי טעם נהדר? תקנאו". הוא לא הבחין שבמשך היום הבחורה הפחיתה לדבר אתו, אבל היה מודע לכך שבסוף היום בערב תמיד אמרה לו הבחורה "מקווה שתמצא מישהי אחרת מתאימה לך".
יריב תמיד חשב שאין אף אדם שהוא ממש נחמד, כולם אותו דבר ולכן לא דיבר הרבה עם אף אחד. בכל פעם שאור הביא בחורה חדשה, ובערב אמרה לו הבחורה שהיא עוזבת אותו, היה אור אומר לחברים: "איזה עם טיפשי זה בחורות, כל הזמן עוזבות", ויריב היה מחייך וחושב: "מגיע לו, שימשיך ככה. אף אחד לא מספיק ראוי לבחורה טובה. לא אכפת לי שלא תהיה לו חברה קבועה אף פעם".
בני היה מנסה להבין מה אנשים מסביב מנסים להשיג. אולי רוצים כסף, אולי רוצים אהבה. בני ידע שחשוב לאהוב. בחייו כמעט לא היו לו אהבות יפות, ולא היו אנשים שהבינו אותו ואת נפשו. הוא עבד במשרד קטן בעבודה שקיבל במשרד שיקום.
עמית היה עוזר לאנשים בכל דבר שהפנו אליו. בדרך כלל היו לו עצות טובות, וכשלא ידע לייעץ פשוט הקשיב. היה מסוגל להקשיב במשך שעות לאדם במצוקה. לקבצנים ברחוב תמיד נתן נדבות גדולות. לחבריו ולאנשים שהכיר אמר מלים יפות, מחמאות אמתיות, ולא יכלו שלא לחייך למשמע דבריו הטובים.
עמית החליט שהוא מוכרח לעשות משהו. הוא ישב וחשב, אולי יבנה איזשהן מסגרות. הוא החליט לבנות מסגרות לאנשים מוגבלים, אבל מצד שני רצה לבנות מסגרות שכל אחד יוכל להשתתף בהן. אז היה לו רעיון מעניין: החליט לבנות מסגרות שגם מוגבלים ישתתפו וייעזרו בהן, אבל גם אנשים רגילים יוכלו להשתתף. הפרויקט לקח כשנה. זה הצליח. הרבה אנשים באו והשתתפו בשיחות במועדונים, ותמיד חזרו הביתה בהרגשה טובה.
אור אמר לעצמו שהוא כבר משתגע מזה שהוא לא מוצא חברה לחיים, והחליט שהוא מוכן אף להשתתף במסגרת עם מוגבלים כדי למצוא חברה קבועה. הוא הצטרף למסגרת שעמית הקים, וגם בני.
כן, היו שם בחורות מאד נחמדות ויפות. במשך הזמן סקרנה אותו במיוחד בחורה בשם לורה שאהבה תמיד להגיד מה היא מרגישה, מה היא אוהבת, והיא אהבה המון דברים ותמיד הייתה מספרת על הפרחים שראתה ואהבה, על השקיעות היפות שראתה בימים האחרונים, ועמית היה עונה לה בתוך השיחה שהדברים שהיא אוהבת נשמעים ממש יפים. היא הייתה אומרת לו שהיא מודה לו וכמה זה מחמיא לה, והוא נמשך אחרי סיפוריה ואמר שהם מרתקים. לאט היה פחות מעיר הערות ופחות מדבר על עצמו ורוב הזמן היה מקשיב לה, ומדי פעם אומר שהוא מודה לה על הדברים היפים שהיא מלמדת אותו ואת הקבוצה. אנשי הקבוצה ראו שהוא כבר לא מפריע בשיחות ופחות מדבר על עצמו, ולכן דיברו אתו יותר ויותר וניסו להכיר אותו. עמית ולורה התחילו לצאת לעיר, ומהר מאד הגיעו הנשיקות והליטופים. מאז הם היו ביחד.
יריב חשב: "מה? איך הוא מעז להתחבר לעלובה הזאת?", והיה בא כל יום ומספר שקרים לו ולה בנפרד על מה שכביכול כל אחד עשה לאחר כדי שייפרדו, אבל הם לא האמינו לו ולעגו לו, עד שהיה יותר ויותר כעוס ועצבני, בימים שאחר כך היה משתולל וצועק ואחר כך כמעט לא דיבר ולא אכל. החברים לא חשבו שזה ממש שינוי, כי תמיד היה נמנע מלדבר ולהגיד מה הוא חושב ומרגיש. אבל הם דאגו לו וניסו לעזור לו. הם אמרו לו שלורה החברה של עמית נחמדה, ושלא יהיה עצוב שהם ביחד.
בני היה מנסה לדבר לפעמים עם עמית ועם לורה חברתו החדשה. עמית נראה לו יותר נחמד מתמיד, ולורה הייתה נהדרת. להפתעתו היה מוצא יותר ויותר מהר נושאים מעניינים לדבר אתם, והשיחות קלחו. עמית ולורה התחתנו. כל החברים הוזמנו לחתונה, גם יריב. יריב הבחין מיד שלורה נהדרת, ומאז הרגיש מצוין.
