פילוסוף רוחני33
Well-known member
דנה גרה בבית קטן וירוק ליד מדשאה גדולה. כל בוקר הייתה קרן אור נכנסת דרך החלון ומחממת בשקט את הבית. אז הייתה דנה יוצאת אל הדשא וקופצת אליו לרוץ ולשחק עליו. היא הייתה רואה פירות ופרחים שונים בצבעים שונים ואף פעם לא הצליחה להבין, למה הזה בצבע הזה ובצורה הזאת ולמה ההוא בצבע ההוא ובצורה ההיא. היא הייתה רצה לאורך הכפר, מהר מאוד, בלי הפסקה. אז הייתה הולכת עם אמה לגן.
דני הסתכל בחלון וראה צלליות אנשים הולכים בנימוס ליד קיר. אחר כך ראה דמויות גרפיטי על הקיר. הוא חשב שהאנשים שעברו כמו דמויות הגרפיטי, כל האנשים והדברים פה בעיר אותו דבר.
דני גם הוא למד בגן הילדים. דני אמר לדנה שהגננת כל הזמן רק פותחת וסוגרת את הפה כמו דג, ומנגנת בתוף מרים, ושיש יותר מדי ילדים בגן ואין מקום להיות. דנה ענתה לו, שיש כל כך הרבה ילדים בגן שהיא לא מצליחה לזכור מיהו מי, ושכל אחד מהאנשים שם נראה לה שונה לגמרי, בבגדים, בפנים ובדברים שהוא עושה ואומר.
בקיץ לקחה אימא של דני את דני לים. שם היה רואה נערים יחפים ושמנים רצים עם ארטיקים בידיים וצוחקים בקול אדיר. הוא חשב על זה שצריך לבקש מהמציל להגיד להם לשתוק, הם מפריעים.
בכפר היה הקיץ עייף וכבד. אימא הייתה אומרת שנמאס לה לחיות. כל אחד הסתגר בפינה שלו, וכמעט לא דיברו. אימא הייתה יושבת ומנפנפת במניפה כל היום. בערב הייתה מכה הרוח החמה בחלון, ומי שעמד באותו זמן ליד החלון הרגיש שפניו בוערים.
אחר כך הגיע הסתיו. בסתיו הלכו דנה והוריה במורד גבעה מלאה עלי שלכת כתומים ויפים, ודנה חשבה על זה שהטבע עצוב כמו שהיא עצובה. לפעמים שמח כמו באביב, ולפעמים עצוב. מצבי רוח משתנים.
אבא של דני הזמין סייד לסייד את הקירות. אז הגיעו המחלות. דני היה יושב במרפסת ורואה איך הסייד עובר על קילופי הקירות, ושומע ברקע את השיעולים הקשים של אביו. התרופות לא עזרו.
בחורף ירד גשם חזק וכיסה את כל השמיים ואת כל הראייה. אימא של דנה לקחה אותה למכונית והסיעה אותה הביתה. בבית דנה אמרה שמשעמם לה ושאלה מה היא תעשה. אימא אמרה לה לצייר ציור. דנה ציירה בצבעי מים את הבית שלהם. אמה אמרה לה שזה ציור נהדר. דנה חשבה, בציורים הכול נראה כל-כך פשוט וברור. כאן צבע כזה, כאן צבע כזה. הלוואי שגם הטבע היה כזה.
דני ישב במרפסת וראה קשת מקושקשת מלהיבה את השמיים. מטוס עבר מהר ונעלם באופק. ילדים העיפו עפיפונים מתחת לבניין. דני חשב על כך שאין לו חברה. הקשת כל כך רבגונית ויפה, ולו יש חיים משעממים. הוא ראה את כל האנשים בחלון שכולם לובשים צבעים דומים והולכים לאט, וחשב שהצבעים מכבידים את האנשים בעיר ולא נותנים להם לרוץ בחופשיות.
האביב התחיל. דנה הלכה לאט בכפר, בכתה ומדי פעם קטפה פרי או פרח. מדי פעם הייתה מתכופפת וממששת את האדמה. היה לאדמה ריח טוב. לאט התחילה לחייך. היא למדה בעל פה את הצמחים שהיו סביבה. פתאום נראה לה כל העולם כמו תמונה גדולה ויפה שמישהו צייר.
דני יצא לטייל עם הוריו ליער, ובדרך ראו מדשאות ארוכות וענקיות וממטרות משפיעות עליהן מים טובים. איזה כיף לדשא, חשב דני, וגם להיות עליו.
למחרת בגן אמרה דנה לדני, שהיא מכירה הרבה ילדים חדשים בגן והם ממש נחמדים. היא גם זוכרת את שמותיהם. דני אמר לדנה, את נראית לי הכי נחמדה, אולי נצא לטייל ביחד בחוץ, מזג האוויר יפה. הם החזיקו יד וטיילו ביחד בגינה.
.
דני הסתכל בחלון וראה צלליות אנשים הולכים בנימוס ליד קיר. אחר כך ראה דמויות גרפיטי על הקיר. הוא חשב שהאנשים שעברו כמו דמויות הגרפיטי, כל האנשים והדברים פה בעיר אותו דבר.
דני גם הוא למד בגן הילדים. דני אמר לדנה שהגננת כל הזמן רק פותחת וסוגרת את הפה כמו דג, ומנגנת בתוף מרים, ושיש יותר מדי ילדים בגן ואין מקום להיות. דנה ענתה לו, שיש כל כך הרבה ילדים בגן שהיא לא מצליחה לזכור מיהו מי, ושכל אחד מהאנשים שם נראה לה שונה לגמרי, בבגדים, בפנים ובדברים שהוא עושה ואומר.
בקיץ לקחה אימא של דני את דני לים. שם היה רואה נערים יחפים ושמנים רצים עם ארטיקים בידיים וצוחקים בקול אדיר. הוא חשב על זה שצריך לבקש מהמציל להגיד להם לשתוק, הם מפריעים.
בכפר היה הקיץ עייף וכבד. אימא הייתה אומרת שנמאס לה לחיות. כל אחד הסתגר בפינה שלו, וכמעט לא דיברו. אימא הייתה יושבת ומנפנפת במניפה כל היום. בערב הייתה מכה הרוח החמה בחלון, ומי שעמד באותו זמן ליד החלון הרגיש שפניו בוערים.
אחר כך הגיע הסתיו. בסתיו הלכו דנה והוריה במורד גבעה מלאה עלי שלכת כתומים ויפים, ודנה חשבה על זה שהטבע עצוב כמו שהיא עצובה. לפעמים שמח כמו באביב, ולפעמים עצוב. מצבי רוח משתנים.
אבא של דני הזמין סייד לסייד את הקירות. אז הגיעו המחלות. דני היה יושב במרפסת ורואה איך הסייד עובר על קילופי הקירות, ושומע ברקע את השיעולים הקשים של אביו. התרופות לא עזרו.
בחורף ירד גשם חזק וכיסה את כל השמיים ואת כל הראייה. אימא של דנה לקחה אותה למכונית והסיעה אותה הביתה. בבית דנה אמרה שמשעמם לה ושאלה מה היא תעשה. אימא אמרה לה לצייר ציור. דנה ציירה בצבעי מים את הבית שלהם. אמה אמרה לה שזה ציור נהדר. דנה חשבה, בציורים הכול נראה כל-כך פשוט וברור. כאן צבע כזה, כאן צבע כזה. הלוואי שגם הטבע היה כזה.
דני ישב במרפסת וראה קשת מקושקשת מלהיבה את השמיים. מטוס עבר מהר ונעלם באופק. ילדים העיפו עפיפונים מתחת לבניין. דני חשב על כך שאין לו חברה. הקשת כל כך רבגונית ויפה, ולו יש חיים משעממים. הוא ראה את כל האנשים בחלון שכולם לובשים צבעים דומים והולכים לאט, וחשב שהצבעים מכבידים את האנשים בעיר ולא נותנים להם לרוץ בחופשיות.
האביב התחיל. דנה הלכה לאט בכפר, בכתה ומדי פעם קטפה פרי או פרח. מדי פעם הייתה מתכופפת וממששת את האדמה. היה לאדמה ריח טוב. לאט התחילה לחייך. היא למדה בעל פה את הצמחים שהיו סביבה. פתאום נראה לה כל העולם כמו תמונה גדולה ויפה שמישהו צייר.
דני יצא לטייל עם הוריו ליער, ובדרך ראו מדשאות ארוכות וענקיות וממטרות משפיעות עליהן מים טובים. איזה כיף לדשא, חשב דני, וגם להיות עליו.
למחרת בגן אמרה דנה לדני, שהיא מכירה הרבה ילדים חדשים בגן והם ממש נחמדים. היא גם זוכרת את שמותיהם. דני אמר לדנה, את נראית לי הכי נחמדה, אולי נצא לטייל ביחד בחוץ, מזג האוויר יפה. הם החזיקו יד וטיילו ביחד בגינה.
.
נערך לאחרונה ב:
