פילוסוף רוחני33
Well-known member
אימא של אלברט הייתה ציירת ומשוררת. הייתה שרה לו כל ערב שירים יפים שכתבה במיוחד בשבילו, ומציירת אותו ברצינות כמו מודל אמתי. הייתה קונה לו אוכל משובח ממסעדות יקרות ובגדים מעוטרים בדוגמאות ועיטורים מעשה ידי אמנים דגולים.
יום אחד, אלברט יצא לטייל ולא חזר עד מאוחר בערב. היה קר בחוץ, והאימא לא הספיקה למצוא מעיל. היא יצאה ורצה לחפש אותו. אחר כך חלתה בדלקת ריאות. מצבה החמיר מיום ליום. אלברט היה יושב לידה כל היום ובוכה. בסוף מתה, וקברו אותה בקבורה מכובדת.
אבא של בני היה מלח בים. היה חוזר הביתה בערב מההפלגה, מושיב את בני על ברכיו ומספר לו סיפורים מופלאים מהרפתקאות הימים הגדולים. ערב אחד לא חזר הביתה, ובני דאג וחיכה לו עד מאוחר בלילה, הרבה יותר ממה שילד בגילו אמור לחכות ער. בבוקר הגיע הדוור עם מכתב. דני הוציא את המכתב מהתיבה וקרא בו. היה כתוב בו, שאביו טבע בים.
הילדים לא יכלו להסתדר בלי הורים, ואף אחד לא הצליח לטפל בהם. הוחלט לשלוח אותם לבית יתומים. בבית היתומים צעקו עליהם כל הזמן שהם מפגרים, מגעילים ובני זונות, הרעיבו אותם, הלקו אותם עד זוב דם, סיממו אותם וחשמלו אותם.
יום אחד כשהיתומים ישבו ביחד אחרי האוכל העלוב בחדר בית היתומים המלוכלך והמסריח, הם דיברו ביניהם. "כמה זמן נסבול עוד את המקום הנורא הזה?", שאל אחד. "מתייחסים אלינו כמו לכלבים!", קרא אחר. הם דיברו במשך שעה שעתיים עד שהחליטו לברוח ביחד מבית היתומים. אולי יגיעו לכמה בתים שבהם אנשים טובים יאמצו אותם. למחרת בלילה בלילה, הם קמו ביחד מהמיטות ויצאו ביחד בשקט בשקט.
אחרי כמה דקות הגיעו ליער גדול ולא מצאו את דרך היציאה ממנו. הם תעו ביער. ילד אחד הלך לאגם שהיה מאחורה, וחשב לקפוץ אליו כדי להתאבד. אבל אז הופיעה במים דמות אישה יפהפייה עם שערות שחורות ארוכות ואמרה לו: "לא כדאי להתאבד. אני התאבדתי בטביעה באגם הזה כשהודיעו לי שצלבו את ידידי הטוב ישו, ומאז קשה לי נורא ואני כל הזמן בוכה ומתייפחת ומקווה להצלה". הוא קם וחזר לחפש את חבריו.
גשם חזק פרץ. הילדים התחבאו מאחורי אחת קבוצות העצים והדליקו נר. כשהנר דעך, בדיוק נפסק הגשם. הילד שהלך לאגם, מצא אותם והצטרף אליהם. הם המשיכו ללכת ביחד ובכל זאת זמן ממושך לא הצליחו למצוא את היציאה מהיער הענקי. הם היו עייפים מאוד והחליטו להישאר לישון ביער. הם הקימו מדורה ענקית, ישבו סביבה ונרדמו לידה. למחרת שמעו את צעקת אחד מהם קורא שיש לידם דוב. הדוב עמד ושאג וכולם רעדו מפחד ומקור, כי המדורה כבר כבתה. סטף, החזק והמהיר שבחבורה, לקח אבן גדולה וזרק על הדוב. האבן פגעה בראש הדוב, והוא נפל מת ומדמם במצחו. הם פשטו את עור הדוב ותפרו ממנו אוהל. בימים הבאים המשיכו לצוד חיות, לאכול אותן ולהכין מעורן אוהלים ושמיכות לעצמם.
יום אחד אמר אחד מהם: "אם אנחנו מצליחים להסתדר פה כל כך יפה בטבע, למה בכלל צריך הורים? בואו נישאר פה!". ההצעה הזו השתיקה לרגע ממושך את כולם, אבל מיד אחר כך כולם קראו בהתלהבות הסכמה. הם נשארו לגור ביער למשך כמה שנים.
הם היו מטיילים כל יום ביער. יום אחד הלכו כל כך רחוק, שהגיעו פתאום למדשאה ענקית שגם את סופה לא ראו בשום מקום. הם הלכו על המדשאה ודיברו על יחסי אנוש. דברי חוכמה מופלאים יצאו מפיהם. אז הגיעו למעיין מים נובע בטעם יין, שהשותה ממנו מחכים. הם שתו מהמעיין בשקיקה, והמון בועות חוכמה הופיעו פתאום באוויר מעליה. הם רצו וקפצו לתפוס את הבועות, וכל בועה החכימה אותם עוד יותר. בסוף כשהיו מאוד חכמים, המציאו ביחד שיר ארוך מאוד. האוויר למד מהם את השיר. השיר היה כל כך ארוך, שהאוויר המשיך לשיר אותו בשקט ולא גמר אותו עד אחרית הימים, שאז ינשוף גדול וחכם ישב על העץ ולימד ילדים דברי תורה.
יום אחד, אלברט יצא לטייל ולא חזר עד מאוחר בערב. היה קר בחוץ, והאימא לא הספיקה למצוא מעיל. היא יצאה ורצה לחפש אותו. אחר כך חלתה בדלקת ריאות. מצבה החמיר מיום ליום. אלברט היה יושב לידה כל היום ובוכה. בסוף מתה, וקברו אותה בקבורה מכובדת.
אבא של בני היה מלח בים. היה חוזר הביתה בערב מההפלגה, מושיב את בני על ברכיו ומספר לו סיפורים מופלאים מהרפתקאות הימים הגדולים. ערב אחד לא חזר הביתה, ובני דאג וחיכה לו עד מאוחר בלילה, הרבה יותר ממה שילד בגילו אמור לחכות ער. בבוקר הגיע הדוור עם מכתב. דני הוציא את המכתב מהתיבה וקרא בו. היה כתוב בו, שאביו טבע בים.
הילדים לא יכלו להסתדר בלי הורים, ואף אחד לא הצליח לטפל בהם. הוחלט לשלוח אותם לבית יתומים. בבית היתומים צעקו עליהם כל הזמן שהם מפגרים, מגעילים ובני זונות, הרעיבו אותם, הלקו אותם עד זוב דם, סיממו אותם וחשמלו אותם.
יום אחד כשהיתומים ישבו ביחד אחרי האוכל העלוב בחדר בית היתומים המלוכלך והמסריח, הם דיברו ביניהם. "כמה זמן נסבול עוד את המקום הנורא הזה?", שאל אחד. "מתייחסים אלינו כמו לכלבים!", קרא אחר. הם דיברו במשך שעה שעתיים עד שהחליטו לברוח ביחד מבית היתומים. אולי יגיעו לכמה בתים שבהם אנשים טובים יאמצו אותם. למחרת בלילה בלילה, הם קמו ביחד מהמיטות ויצאו ביחד בשקט בשקט.
אחרי כמה דקות הגיעו ליער גדול ולא מצאו את דרך היציאה ממנו. הם תעו ביער. ילד אחד הלך לאגם שהיה מאחורה, וחשב לקפוץ אליו כדי להתאבד. אבל אז הופיעה במים דמות אישה יפהפייה עם שערות שחורות ארוכות ואמרה לו: "לא כדאי להתאבד. אני התאבדתי בטביעה באגם הזה כשהודיעו לי שצלבו את ידידי הטוב ישו, ומאז קשה לי נורא ואני כל הזמן בוכה ומתייפחת ומקווה להצלה". הוא קם וחזר לחפש את חבריו.
גשם חזק פרץ. הילדים התחבאו מאחורי אחת קבוצות העצים והדליקו נר. כשהנר דעך, בדיוק נפסק הגשם. הילד שהלך לאגם, מצא אותם והצטרף אליהם. הם המשיכו ללכת ביחד ובכל זאת זמן ממושך לא הצליחו למצוא את היציאה מהיער הענקי. הם היו עייפים מאוד והחליטו להישאר לישון ביער. הם הקימו מדורה ענקית, ישבו סביבה ונרדמו לידה. למחרת שמעו את צעקת אחד מהם קורא שיש לידם דוב. הדוב עמד ושאג וכולם רעדו מפחד ומקור, כי המדורה כבר כבתה. סטף, החזק והמהיר שבחבורה, לקח אבן גדולה וזרק על הדוב. האבן פגעה בראש הדוב, והוא נפל מת ומדמם במצחו. הם פשטו את עור הדוב ותפרו ממנו אוהל. בימים הבאים המשיכו לצוד חיות, לאכול אותן ולהכין מעורן אוהלים ושמיכות לעצמם.
יום אחד אמר אחד מהם: "אם אנחנו מצליחים להסתדר פה כל כך יפה בטבע, למה בכלל צריך הורים? בואו נישאר פה!". ההצעה הזו השתיקה לרגע ממושך את כולם, אבל מיד אחר כך כולם קראו בהתלהבות הסכמה. הם נשארו לגור ביער למשך כמה שנים.
הם היו מטיילים כל יום ביער. יום אחד הלכו כל כך רחוק, שהגיעו פתאום למדשאה ענקית שגם את סופה לא ראו בשום מקום. הם הלכו על המדשאה ודיברו על יחסי אנוש. דברי חוכמה מופלאים יצאו מפיהם. אז הגיעו למעיין מים נובע בטעם יין, שהשותה ממנו מחכים. הם שתו מהמעיין בשקיקה, והמון בועות חוכמה הופיעו פתאום באוויר מעליה. הם רצו וקפצו לתפוס את הבועות, וכל בועה החכימה אותם עוד יותר. בסוף כשהיו מאוד חכמים, המציאו ביחד שיר ארוך מאוד. האוויר למד מהם את השיר. השיר היה כל כך ארוך, שהאוויר המשיך לשיר אותו בשקט ולא גמר אותו עד אחרית הימים, שאז ינשוף גדול וחכם ישב על העץ ולימד ילדים דברי תורה.
נערך לאחרונה ב: