פילוסוף רוחני33
Well-known member
מירי הייתה כמעט בת שש, כשאביה חלה. אלה היו ימים קשים. האב היה גונח במיטתו מכאבים, ובני המשפחה היו באים אליו לנחמו ולתמוך בו. רופאים באו אליו כל הזמן והיו אתו כל היום. הוא היה חיוור ובקושי דיבר. בוקר אחד, מצאה אותו האם במיטה ללא רוח חיים. היא בכתה.
מירי הילדה הייתה צריכה ללכת לכיתה א'. אמה ציידה אותה בתיק ובאוכל ושלחה אותה לדרך, כשהיא מביטה בה הולכת בעד החלון. פתאום נשמעה צעקה, והרבה אנשים התאספו. מירי נדרסה. אמה רצה בשארית כוחותיה וראתה את בתה חצי מעולפת. האמבולנס התעכב, ופחדו שמירי תגסוס עד שיגיע.
במקום לעלות לכיתה א', מירי שכבה בבית החולים כמה חודשים כשהיא מתפתלת מכאבי תופת. שם הכירה ילד נחמד שדיברה אתו. הוא היה ילד קצת מוזר ולא ברור, שמחייך הרבה במסתוריות ושותק. איכשהו השיחות אתו תמיד עודדו אותה. מצב הרגל שלה השתפר. אחרי שהבריאה והשתחררה מבית החולים, החליטה אמה לשלוח אותה לפנימייה. אין לה כסף לגדל אותה.
מירי למדה בפנימייה, ורוב הזמן הייתה בדיכאון והסתגרה עם עצמה מבלי לדבר עם אנשים. הרבה מהאנשים חשבו אותה למנוכרת ושלחו בה מבטים רעים. השנים עברו.
דורה העו"ס בפנימייה עשתה לחניכים ישיבות פעם בשבוע. כך יכלה מירי ללמוד על אופי החיים במקום. בישיבות האחרונות דיברה דורה בדאגה על כך שהתקציב למימון הפנימייה פוחת, והיא לא יודעת מה לעשות בזה. אולי יצטרכו לסגור את המקום. אחרי כמה חודשים, אמרה דורה לחברים בישיבה: "יש לי בשורה רעה. אין כסף, סוגרים את המקום. כל אחד יחזור הביתה".
מירי כבר הייתה בת 12. היא ניסתה לחזור הביתה, אבל אמה הייתה ענייה מרודה ולא יכלה לגדלה. מירי נזרקה לרחוב. הייתה אוספת אוכל בפחים וישנה על ספסלים בפארקים. ילדים זרקו עליה אבנים ולעגו לה. יום אחד מוקדם בבוקר כשישנה על הספסל, העיר אותה קול נמוך ועבה של גבר שאמר לה: "בואי, יש לי עבודה בשבילך". היא התבלבלה ולא הבינה מה שמעה וראתה. לפניה עמד גבר שמן ומשופם עם בגדים בלויים. הוא נראה לה מגעיל. הוא אמר לה: "תעבדי אצלי במכון ליווי ותקבלי כסף טוב".
מאז התחילה מירי לעבוד כזונה. היא קיבלה כסף שבעזרתו הצליחה להמשיך לחיות. היא לא למדה. כל הלילה הגיעו לקוחות. אחרי שנה, כבר הייתה מיומנת בעבודה השפלה. אז הגיעו באמצע הלילה כמה לקוחות שהציעו לה לעשן אתם סמים. היא הסכימה ולקחה את הסיגריה, ומיד הרגישה כאילו טוב לה, אף שבעצם היה לה רע מאוד. היא שמרה במגירה שלה סמים ועישנה אותם כל יום. היא גם התחילה לשתות יין, ואחר כך וודקה.
מירי ישבה לבד בחדרה במכון ובכתה. היא לקחה את הסכין שהייתה על השידה וניסתה לחתוך לעצמה את הוורידים. אז נכנס הגבר, שהיה בעל הבית. הוא ראה את מירי מנסה להתאבד, רץ אליה ואמר לה: "לא! מה קרה לך? בואי אתי". הוא הכניס אותה למכונית והסיע אותה. בדרך אמר לה: "אני אקח אותך למכון גמילה מסמים ואלכוהול. תראי איך את נראית". הם הגיעו, ומירי ראתה לפניה בניין גדול. בעל הבית אמר לה: "תסתדרי עד לשם לבד", ונסע.
מירי פחדה אבל עשתה את דרכה עד המקום ואחר כך במדרגות. שם קיבלו אותה יפה ושאלו לשלומה ולשמה. מאז הייתה מטופלת במקום באשפוז מלא במשך הרבה ימים ולילות, ישנה שם ואוכלת שם. בהתחלה הרגישה נורא ורצתה לברוח, אבל אחר כך לאט התרגלה לאהבה במקום והרגישה יותר ויותר טוב. אור חדש זרח בפניה ובנפשה, והרגישה הקלה מחייה הקשים.
כשנגמלה, יצאה לחפש עבודה. היא עברה בין החנויות בעיר, ואחרי כחצי שעה בלבד מצאה עבודה טובה במפעל. היא נכנסה למפעל ודיברה עם המנהל, שהיה אדם נחמד. אז התחילה לעבוד במפעל. שם הכירה הרבה עובדים חדשים נחמדים ומעניינים, דיברה אתם בהתחלה על ענייני היומיום, אחר כך על אהבה ויחסי אנוש, ואחר כך למדה מהם על דברים ברומו של עולם כמו אמנות ומדע. עם גבר אחד בשם איתי התיידדה במיוחד, כי היה תמיד מביא סיפורים מרתקים. איתי היה ימאי בזמנו הפנוי, והיו לו סיפורים מרתקים מעולם הים, שתמיד השרו אווירה טובה על העובדים במפעל. אחרי חמש שנים, מירי ועוד כמה עובדים עברו למקום חדש, עסק יוקרתי. איתי ניגש למירי והציע לה נישואין. היא שמחה וקפצה עליו בנשיקות סוערות. מאז הם חיים כזוג נשוי עם ילדים, והם מאושרים.
מירי הילדה הייתה צריכה ללכת לכיתה א'. אמה ציידה אותה בתיק ובאוכל ושלחה אותה לדרך, כשהיא מביטה בה הולכת בעד החלון. פתאום נשמעה צעקה, והרבה אנשים התאספו. מירי נדרסה. אמה רצה בשארית כוחותיה וראתה את בתה חצי מעולפת. האמבולנס התעכב, ופחדו שמירי תגסוס עד שיגיע.
במקום לעלות לכיתה א', מירי שכבה בבית החולים כמה חודשים כשהיא מתפתלת מכאבי תופת. שם הכירה ילד נחמד שדיברה אתו. הוא היה ילד קצת מוזר ולא ברור, שמחייך הרבה במסתוריות ושותק. איכשהו השיחות אתו תמיד עודדו אותה. מצב הרגל שלה השתפר. אחרי שהבריאה והשתחררה מבית החולים, החליטה אמה לשלוח אותה לפנימייה. אין לה כסף לגדל אותה.
מירי למדה בפנימייה, ורוב הזמן הייתה בדיכאון והסתגרה עם עצמה מבלי לדבר עם אנשים. הרבה מהאנשים חשבו אותה למנוכרת ושלחו בה מבטים רעים. השנים עברו.
דורה העו"ס בפנימייה עשתה לחניכים ישיבות פעם בשבוע. כך יכלה מירי ללמוד על אופי החיים במקום. בישיבות האחרונות דיברה דורה בדאגה על כך שהתקציב למימון הפנימייה פוחת, והיא לא יודעת מה לעשות בזה. אולי יצטרכו לסגור את המקום. אחרי כמה חודשים, אמרה דורה לחברים בישיבה: "יש לי בשורה רעה. אין כסף, סוגרים את המקום. כל אחד יחזור הביתה".
מירי כבר הייתה בת 12. היא ניסתה לחזור הביתה, אבל אמה הייתה ענייה מרודה ולא יכלה לגדלה. מירי נזרקה לרחוב. הייתה אוספת אוכל בפחים וישנה על ספסלים בפארקים. ילדים זרקו עליה אבנים ולעגו לה. יום אחד מוקדם בבוקר כשישנה על הספסל, העיר אותה קול נמוך ועבה של גבר שאמר לה: "בואי, יש לי עבודה בשבילך". היא התבלבלה ולא הבינה מה שמעה וראתה. לפניה עמד גבר שמן ומשופם עם בגדים בלויים. הוא נראה לה מגעיל. הוא אמר לה: "תעבדי אצלי במכון ליווי ותקבלי כסף טוב".
מאז התחילה מירי לעבוד כזונה. היא קיבלה כסף שבעזרתו הצליחה להמשיך לחיות. היא לא למדה. כל הלילה הגיעו לקוחות. אחרי שנה, כבר הייתה מיומנת בעבודה השפלה. אז הגיעו באמצע הלילה כמה לקוחות שהציעו לה לעשן אתם סמים. היא הסכימה ולקחה את הסיגריה, ומיד הרגישה כאילו טוב לה, אף שבעצם היה לה רע מאוד. היא שמרה במגירה שלה סמים ועישנה אותם כל יום. היא גם התחילה לשתות יין, ואחר כך וודקה.
מירי ישבה לבד בחדרה במכון ובכתה. היא לקחה את הסכין שהייתה על השידה וניסתה לחתוך לעצמה את הוורידים. אז נכנס הגבר, שהיה בעל הבית. הוא ראה את מירי מנסה להתאבד, רץ אליה ואמר לה: "לא! מה קרה לך? בואי אתי". הוא הכניס אותה למכונית והסיע אותה. בדרך אמר לה: "אני אקח אותך למכון גמילה מסמים ואלכוהול. תראי איך את נראית". הם הגיעו, ומירי ראתה לפניה בניין גדול. בעל הבית אמר לה: "תסתדרי עד לשם לבד", ונסע.
מירי פחדה אבל עשתה את דרכה עד המקום ואחר כך במדרגות. שם קיבלו אותה יפה ושאלו לשלומה ולשמה. מאז הייתה מטופלת במקום באשפוז מלא במשך הרבה ימים ולילות, ישנה שם ואוכלת שם. בהתחלה הרגישה נורא ורצתה לברוח, אבל אחר כך לאט התרגלה לאהבה במקום והרגישה יותר ויותר טוב. אור חדש זרח בפניה ובנפשה, והרגישה הקלה מחייה הקשים.
כשנגמלה, יצאה לחפש עבודה. היא עברה בין החנויות בעיר, ואחרי כחצי שעה בלבד מצאה עבודה טובה במפעל. היא נכנסה למפעל ודיברה עם המנהל, שהיה אדם נחמד. אז התחילה לעבוד במפעל. שם הכירה הרבה עובדים חדשים נחמדים ומעניינים, דיברה אתם בהתחלה על ענייני היומיום, אחר כך על אהבה ויחסי אנוש, ואחר כך למדה מהם על דברים ברומו של עולם כמו אמנות ומדע. עם גבר אחד בשם איתי התיידדה במיוחד, כי היה תמיד מביא סיפורים מרתקים. איתי היה ימאי בזמנו הפנוי, והיו לו סיפורים מרתקים מעולם הים, שתמיד השרו אווירה טובה על העובדים במפעל. אחרי חמש שנים, מירי ועוד כמה עובדים עברו למקום חדש, עסק יוקרתי. איתי ניגש למירי והציע לה נישואין. היא שמחה וקפצה עליו בנשיקות סוערות. מאז הם חיים כזוג נשוי עם ילדים, והם מאושרים.
נערך לאחרונה ב: