פילוסוף רוחני33
Well-known member
אביחי היה בחור בן 17, רזה וגבוה עם עיניים ירוקות ושיער ג'ינג'י. הוא עבד כבר שלוש שנים במפעל פלסטיק. אליו התקבל דרך מודעה בעיתון. היו שם הרבה עובדים מגוונים, גם רוסים, ערבים ותימנים, והיו מדברים בהפסקות כמעט על כל הנושאים שבעולם. המפעל היה בניין גבוה מבטון עם שני חלונות גדולים בכל קיר, אחד בכל צד של הקיר. אביחי אהב לעבוד שם בגלל הפעלתנות והיעילות הרבות והעניין הרב שמצא שם, למרות פשטות העבודה והשעמום שהיה במבנה.
אחרי העבודה היה הולך לחוג כתיבה יוצרת. מגיל צעיר מאוד כבר אהב לכתוב לעצמו רישומים שונים. תמיד חלם לפרסם ספר, אבל לא הצליח בכתיבה ארוכה. בחוג היצירה היה נחמד, היו בו אנשים מעניינים שתמיד פטפטו ביחד על כל מיני נושאים מעניינים מחייהם וגם על הבלי היומיום, והמורה היה סימפטי לדעת כל התלמידים ולימד בדרך חקרנית ומרתקת כמו חקירה פסיכואנליטית.
בזמן האחרון התחילו להגיע יותר ויותר צרות בעבודה. לא היה מספיק כסף, והתחילו לדבר בישיבות היומיות על אפשרות צמצומים מתקרבת. העובדים דאגו, והמנהלים דאגו. בהמשך התחילו לפטר יותר ויותר עובדים. אחרי כמה חודשים, פוטר אביחי מהעבודה.
באותו זמן התעניין אביחי בבחורה בשם אביבית שלמדה אתו בחוג כתיבה יוצרת. זו הייתה בחורה חיננית, לבושה שמלה פרחונית תפוחה ויפה ולראשה צמות ארוכות ועבות. היא הייתה כותבת סיפורים ושירים על אהבה, על טבע ועל אמנות. אביחי למד בקורס איך לכתוב יותר ארוך ומפורט. למעשה, כך ידע, קשה מאוד גם לכתוב קצר והרבה פעמים אף יותר מכתיבה ארוכה כי צריך לתמצת רעיון. אביחי היה מקשיב מוקסם ומחויך לכתיבה של אביבית, ותמיד בזמן ההקשבה לה דמיין נופים יפים ושיחות עם אנשים נחמדים. היה מחמיא לה על כתיבתה, והיא הייתה מחייכת בבושה קלה ואומרת לו שגם כתיבתו טובה אבל הוא צריך להתקדם, ותמיד אפשר ורצוי להתקדם עוד. הייתה עוזרת לו בכתיבה לפי השיפורים שהציע המנחה. פעם אחת, הציעה אביבית לאביחי שתבוא לבקרו בביתו.
הם התחילו להיפגש קבוע. אביחי החליט לנסות עוד פעם לכתוב ספר באורך מלא. הצטברו בו המון רעיונות איך לתאר את מאורעות חייו האחרונים: את הפיטורין מהעבודה, את חוג הכתיבה, את אמנות הכתיבה ואת הקשר עם אביבית. היה יושב כל לילה עד מאוחר בחדרו וכותב, מתקן וכותב שוב. הרעיונות שיצר וצבר, התלכדו למבנה יותר ויותר שלם וברור. אחרי חצי שנה, היה לו ספר שלם על חייו, גם על ילדותו ועל עברו הרחוק. הוא החליט לקרוא לספר "חיי". הוא שלח את הספר לבית דפוס, ולהפתעתו תוך יום קיבל תגובה נסערת ונרגשת. כתבו לו שיפרסמו את הספר מיד בלי שום צורך לשלם עבורו. הוא שמח. הספר פורסם וקיבל תפוצה ענקית, ואביחי הרוויח ממנו המון כסף.
אז הוא קיבל צו גיוס. הגיע הזמן, כבר היה בן 18. הוא הלך לתחנת האוטובוס וחיכה לקו. מזג האוויר היה מעורפל. האוטובוס הגיע. בדרך אביחי קצת נמנם, והיה לו חם למרות המיזוג שהופעל מעליו. כשהגיעו ללשכת הגיוס, התנער ויצא. שם היו תחנות עם חיילים מסוגים שונים, חלקם רציניים ומפחידים, חלקם חביבים וחלקם ענייניים. שאלו אותו כל מיני שאלות, והרגיש קצת נחקר. עבר הזמן, והוא התקבל ליחידה קרבית.
בזמן שכבר היה ביחידה, התגבר העימות עם המדינות השכנות. הטלוויזיה והרדיו לא הפסיקו לשדר את החדשות המדכאות על הקורה בגבול. כעבור כמה זמן, הודיעו שפרצה מלחמה אביחי יצא להילחם. הוא עלה על הג'יפ הירוק הקטן ונסע עם שלושה מחבריו לבסיס אל הגבול. בדרך הם שתקו כדגים, כי פחדו מהמלחמה. אחרי כמה שעות כבר נשמעו היריות. התחמושת הייתה מוכנה מעולה אצל אביחי. מנות הקרב היו מוכנות. הקרב החל. אביבית נשארה בבית ודאגה.
אביחי השתמש ברובים, באקדחים, בתותחים וברימונים. הצליח לירות בכמה אויבים, לפצוע אותם ואף להרוג לעתים נדירות, אבל כעבור שלושה חודשים צעק פתאום ונפל פצוע מרימון שנזרק ישירות אליו.
אמבולנס החזיר אותו לאביבית, שוכב פצוע קשה בכל גופו וכמעט חסר הכרה. אביבית בכתה והתחילה מיד לטפל באביחי. היא השכיבה אותו לנוח במיטה ושמה לו רטיות חמות על הפצעים. היא מדדה לו חום כל שעה. הרופא היה בא כל יום ונותן לו תרופות שונות. לא מצאו מה יש לו. בסוף אמר הרופא, שאביחי צריך לשהות כמה זמן בחיק הטבע. אביבית אמרה לרופא שדודה ודודתה גרים במושב, והציעה שאביחי יבוא אתה לנוח במושב של הדודים. הרופא אמר שזה מצוין. היא הרימה על הידיים את אביחי שהרגיש קצת יותר חזק, הכניסה אותו לחיפושית הקטנה שלה, ונסעו.
זו הייתה נסיעה קצרה, והגיעו מהר מאוד. המושב היה יפה. היו בו מדשאות ענקיות ורעננות, עצים גבוהים, מגוונים ושופעים פרי ופרחים בצירופים יפים של הרבה צבעים. אביחי אמר שהמראה הזה נהדר ושובה לב. היא הכניסה אותו לבית הקטן. הדודים קיבלו אותם בשמחה ובאהבה. הם שהו במושב כשנה, ואחרי שאביחי התחזק התחילה אביבית לתת לו לעבוד ביחד אתה בגינה ובמשק.
אביחי הבריא ופתח עיתון לחפש עבודה. אחרי שבועיים הוזמן לראיון לעבודה טובה בבית אבות יוקרתי. אחרי יומיים בראיון, המנהל שלידו היה נחמד ושאל אותו שאלות קצרות וברורות בשפה פשוטה ונוחה, ואביחי ענה בקלות ובכנות. למחרת הטלפון צלצל והודיעו לו שהתקבל. אביבית שמחה והציעה שילכו לטייל במושב. הם החזיקו ידיים והלכו לטייל. אביחי אמר שזה כל כך יפה, כל הטבע. אביבית אמרה שהיא מסכימה עם כל מלה. הם התעייפו והתיישבו על אבן לנוח. אז הגיע כלב גדול, לבן ויפה והתחיל ללקק לאביחי את הרגליים. אביחי ליטף את הכלב ואמר שהוא רוצה לאמץ אותו אליו. הם קמו לחזור הביתה, והכלב הלך אחריהם. אביחי קרא לכלב "בנג'י".
הם גידלו את בנג'י בבית הקטן ואהבו אותו. היו קונים לו אוכל משובח ולוקחים אותו לטיולים ארוכים בחיק הטבע. אביחי אמר לאביבית, שהוא לא יכול בלי בנג'י. היה יושב עם בנג'י במשך שעות כל יום, לפעמים כמעט כל היום. בוקר אחד, קמו והוא לא היה שם. הם יצאו לחפש אותו וקראו בשמו, ואחרי כמה שעות התייאשו. הוא ברח ונעלם. אביבית בכתה, ואביחי שם יד על שכמה להרגיע אותה.
אביחי ואביבית היו ישנים ביחד, מתנשקים ומתגפפים הרבה. ערב אחד כששכבו במיטה, הציעה אביבית שיביאו ילד לעולם. אביחי חייך והסכים. הם התחבקו והתחילו במעשה האהבה, וחזרו עליו כל לילה. אבל היא לא הרתה. הם נסעו לרופא שבקצה המושב, והרופא בדק את אביבית וקבע שהיא עקרה. אביחי התעצב. הם חזרו הביתה. כבר היה מאוחר, והם שכבו לישון.
אביבית קמה ונסעה מחוץ לכפר. היא נכנסה לעיר הסמוכה והתחילה לחפש מנזר. היא הכירה את העיר ולא הצטרכה לשאול הרבה אנשים. העיר הייתה מאובקת ורועשת, ומזג האוויר היה חם ויבש. היא הגיעה למנזר ונכנסה. שם היה שקט כמעט מוחלט וחצי חושך. היא ביקשה לדבר עם אם המנזר. אם המנזר הגיעה, הציגה את עצמה בשם מריה ושאלה לשם האישה ובעייתה. אמרה ששמה אביבית, ושהיא עקרה. אם המנזר שאלה אותה עד כמה היא אוהבת את עצמה. אביבית חשבה ואמרה שמאוד. אם הבית שאלה אותה בזכות מה היא אוהבת את עצמה. אביבית חשבה שוב ואמרה, בזכות הציור. אני מציירת הרבה. אמרה שיש לה בן זוג שכותב הרבה ועכשיו כתב בהשראתה ספר גדול ויפה והתעשר ממנו. אם המנזר חייכה ואמרה שהשראה היא מתנה אלוהית, ושעליה להודות בכל יום לאלוהים על שנתן לה ולבן זוגה את ההשראה. אביבית התחילה לעשות מה שאמרה לה אם המנזר, וכעבור חודש זה הביא אותה לשלמות נפשית. לראשונה הרגישה ממש מאושרת, ואז גם נכנסה להיריון.
היא הייתה הולכת בבית גאה, ואביחי היה גאה בה והעריץ את מראה ההרה. הם חיכו. אלה היו ימים יפים. היא התחילה להרגיש בחילות וכאבים. אביחי היה מחבק אותה ואוהב אותה. אחרי תשעה חודשים, צעקה שייקח אותה מיד לבית החולים כי כואב לה. הם נסעו. בבית החולים חיכה בחוץ והיא שכבה במיטה גדולה עם סדינים לבנים נוצצים מניקיון. אחרי כמה זמן, שמע אביחי יללת תינוק. האחות יצאה וקראה לו. הוא שמח ונכנס, והם חיבקו את התינוק. הם החליטו לקרוא לו ישי.
ישי הלך וגדל. הוא לא היה ילד רגיל. התקשה ללמוד לדבר וללכת. היה מגמגם ומסתגר בצד במקום לבוא להיות עם אמו. כשהגיע לגן, הילדים לעגו לו והיה חוזר הביתה כל יום בפרצוף עצוב. כשעלה לכיתה א', פחד ממה שיקרה ובאמת לא קיבלו אותו יפה, לא המורים ולא התלמידים. לא היו לו חברים, והציונים שלו היו גרועים. אביחי ואביבית עזרו לו כל יום בשיעורי הבית ולקחו אותו לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים. הם האמינו בו. ישי התחיל לקרוא ספרים ולעבוד בכוחות עצמו קשה על שיעורי הבית ועל הלימודים. הוא הצליח יותר ויותר בלימודים וביחסים עם אנשי הכיתה, עד שהפתיע את כולם בהצלחות עצומות והפך לגאון. אביחי ואביבית ערכו חתונה מפוארת באולם חתונות יוקרתי ליד מדשאה גדולה ויפה, ואחר כך חיפשו מקום מגורים והצליחו לקנות לעצמם ולישי בית יפהפה במרכז המושב.
אחרי העבודה היה הולך לחוג כתיבה יוצרת. מגיל צעיר מאוד כבר אהב לכתוב לעצמו רישומים שונים. תמיד חלם לפרסם ספר, אבל לא הצליח בכתיבה ארוכה. בחוג היצירה היה נחמד, היו בו אנשים מעניינים שתמיד פטפטו ביחד על כל מיני נושאים מעניינים מחייהם וגם על הבלי היומיום, והמורה היה סימפטי לדעת כל התלמידים ולימד בדרך חקרנית ומרתקת כמו חקירה פסיכואנליטית.
בזמן האחרון התחילו להגיע יותר ויותר צרות בעבודה. לא היה מספיק כסף, והתחילו לדבר בישיבות היומיות על אפשרות צמצומים מתקרבת. העובדים דאגו, והמנהלים דאגו. בהמשך התחילו לפטר יותר ויותר עובדים. אחרי כמה חודשים, פוטר אביחי מהעבודה.
באותו זמן התעניין אביחי בבחורה בשם אביבית שלמדה אתו בחוג כתיבה יוצרת. זו הייתה בחורה חיננית, לבושה שמלה פרחונית תפוחה ויפה ולראשה צמות ארוכות ועבות. היא הייתה כותבת סיפורים ושירים על אהבה, על טבע ועל אמנות. אביחי למד בקורס איך לכתוב יותר ארוך ומפורט. למעשה, כך ידע, קשה מאוד גם לכתוב קצר והרבה פעמים אף יותר מכתיבה ארוכה כי צריך לתמצת רעיון. אביחי היה מקשיב מוקסם ומחויך לכתיבה של אביבית, ותמיד בזמן ההקשבה לה דמיין נופים יפים ושיחות עם אנשים נחמדים. היה מחמיא לה על כתיבתה, והיא הייתה מחייכת בבושה קלה ואומרת לו שגם כתיבתו טובה אבל הוא צריך להתקדם, ותמיד אפשר ורצוי להתקדם עוד. הייתה עוזרת לו בכתיבה לפי השיפורים שהציע המנחה. פעם אחת, הציעה אביבית לאביחי שתבוא לבקרו בביתו.
הם התחילו להיפגש קבוע. אביחי החליט לנסות עוד פעם לכתוב ספר באורך מלא. הצטברו בו המון רעיונות איך לתאר את מאורעות חייו האחרונים: את הפיטורין מהעבודה, את חוג הכתיבה, את אמנות הכתיבה ואת הקשר עם אביבית. היה יושב כל לילה עד מאוחר בחדרו וכותב, מתקן וכותב שוב. הרעיונות שיצר וצבר, התלכדו למבנה יותר ויותר שלם וברור. אחרי חצי שנה, היה לו ספר שלם על חייו, גם על ילדותו ועל עברו הרחוק. הוא החליט לקרוא לספר "חיי". הוא שלח את הספר לבית דפוס, ולהפתעתו תוך יום קיבל תגובה נסערת ונרגשת. כתבו לו שיפרסמו את הספר מיד בלי שום צורך לשלם עבורו. הוא שמח. הספר פורסם וקיבל תפוצה ענקית, ואביחי הרוויח ממנו המון כסף.
אז הוא קיבל צו גיוס. הגיע הזמן, כבר היה בן 18. הוא הלך לתחנת האוטובוס וחיכה לקו. מזג האוויר היה מעורפל. האוטובוס הגיע. בדרך אביחי קצת נמנם, והיה לו חם למרות המיזוג שהופעל מעליו. כשהגיעו ללשכת הגיוס, התנער ויצא. שם היו תחנות עם חיילים מסוגים שונים, חלקם רציניים ומפחידים, חלקם חביבים וחלקם ענייניים. שאלו אותו כל מיני שאלות, והרגיש קצת נחקר. עבר הזמן, והוא התקבל ליחידה קרבית.
בזמן שכבר היה ביחידה, התגבר העימות עם המדינות השכנות. הטלוויזיה והרדיו לא הפסיקו לשדר את החדשות המדכאות על הקורה בגבול. כעבור כמה זמן, הודיעו שפרצה מלחמה אביחי יצא להילחם. הוא עלה על הג'יפ הירוק הקטן ונסע עם שלושה מחבריו לבסיס אל הגבול. בדרך הם שתקו כדגים, כי פחדו מהמלחמה. אחרי כמה שעות כבר נשמעו היריות. התחמושת הייתה מוכנה מעולה אצל אביחי. מנות הקרב היו מוכנות. הקרב החל. אביבית נשארה בבית ודאגה.
אביחי השתמש ברובים, באקדחים, בתותחים וברימונים. הצליח לירות בכמה אויבים, לפצוע אותם ואף להרוג לעתים נדירות, אבל כעבור שלושה חודשים צעק פתאום ונפל פצוע מרימון שנזרק ישירות אליו.
אמבולנס החזיר אותו לאביבית, שוכב פצוע קשה בכל גופו וכמעט חסר הכרה. אביבית בכתה והתחילה מיד לטפל באביחי. היא השכיבה אותו לנוח במיטה ושמה לו רטיות חמות על הפצעים. היא מדדה לו חום כל שעה. הרופא היה בא כל יום ונותן לו תרופות שונות. לא מצאו מה יש לו. בסוף אמר הרופא, שאביחי צריך לשהות כמה זמן בחיק הטבע. אביבית אמרה לרופא שדודה ודודתה גרים במושב, והציעה שאביחי יבוא אתה לנוח במושב של הדודים. הרופא אמר שזה מצוין. היא הרימה על הידיים את אביחי שהרגיש קצת יותר חזק, הכניסה אותו לחיפושית הקטנה שלה, ונסעו.
זו הייתה נסיעה קצרה, והגיעו מהר מאוד. המושב היה יפה. היו בו מדשאות ענקיות ורעננות, עצים גבוהים, מגוונים ושופעים פרי ופרחים בצירופים יפים של הרבה צבעים. אביחי אמר שהמראה הזה נהדר ושובה לב. היא הכניסה אותו לבית הקטן. הדודים קיבלו אותם בשמחה ובאהבה. הם שהו במושב כשנה, ואחרי שאביחי התחזק התחילה אביבית לתת לו לעבוד ביחד אתה בגינה ובמשק.
אביחי הבריא ופתח עיתון לחפש עבודה. אחרי שבועיים הוזמן לראיון לעבודה טובה בבית אבות יוקרתי. אחרי יומיים בראיון, המנהל שלידו היה נחמד ושאל אותו שאלות קצרות וברורות בשפה פשוטה ונוחה, ואביחי ענה בקלות ובכנות. למחרת הטלפון צלצל והודיעו לו שהתקבל. אביבית שמחה והציעה שילכו לטייל במושב. הם החזיקו ידיים והלכו לטייל. אביחי אמר שזה כל כך יפה, כל הטבע. אביבית אמרה שהיא מסכימה עם כל מלה. הם התעייפו והתיישבו על אבן לנוח. אז הגיע כלב גדול, לבן ויפה והתחיל ללקק לאביחי את הרגליים. אביחי ליטף את הכלב ואמר שהוא רוצה לאמץ אותו אליו. הם קמו לחזור הביתה, והכלב הלך אחריהם. אביחי קרא לכלב "בנג'י".
הם גידלו את בנג'י בבית הקטן ואהבו אותו. היו קונים לו אוכל משובח ולוקחים אותו לטיולים ארוכים בחיק הטבע. אביחי אמר לאביבית, שהוא לא יכול בלי בנג'י. היה יושב עם בנג'י במשך שעות כל יום, לפעמים כמעט כל היום. בוקר אחד, קמו והוא לא היה שם. הם יצאו לחפש אותו וקראו בשמו, ואחרי כמה שעות התייאשו. הוא ברח ונעלם. אביבית בכתה, ואביחי שם יד על שכמה להרגיע אותה.
אביחי ואביבית היו ישנים ביחד, מתנשקים ומתגפפים הרבה. ערב אחד כששכבו במיטה, הציעה אביבית שיביאו ילד לעולם. אביחי חייך והסכים. הם התחבקו והתחילו במעשה האהבה, וחזרו עליו כל לילה. אבל היא לא הרתה. הם נסעו לרופא שבקצה המושב, והרופא בדק את אביבית וקבע שהיא עקרה. אביחי התעצב. הם חזרו הביתה. כבר היה מאוחר, והם שכבו לישון.
אביבית קמה ונסעה מחוץ לכפר. היא נכנסה לעיר הסמוכה והתחילה לחפש מנזר. היא הכירה את העיר ולא הצטרכה לשאול הרבה אנשים. העיר הייתה מאובקת ורועשת, ומזג האוויר היה חם ויבש. היא הגיעה למנזר ונכנסה. שם היה שקט כמעט מוחלט וחצי חושך. היא ביקשה לדבר עם אם המנזר. אם המנזר הגיעה, הציגה את עצמה בשם מריה ושאלה לשם האישה ובעייתה. אמרה ששמה אביבית, ושהיא עקרה. אם המנזר שאלה אותה עד כמה היא אוהבת את עצמה. אביבית חשבה ואמרה שמאוד. אם הבית שאלה אותה בזכות מה היא אוהבת את עצמה. אביבית חשבה שוב ואמרה, בזכות הציור. אני מציירת הרבה. אמרה שיש לה בן זוג שכותב הרבה ועכשיו כתב בהשראתה ספר גדול ויפה והתעשר ממנו. אם המנזר חייכה ואמרה שהשראה היא מתנה אלוהית, ושעליה להודות בכל יום לאלוהים על שנתן לה ולבן זוגה את ההשראה. אביבית התחילה לעשות מה שאמרה לה אם המנזר, וכעבור חודש זה הביא אותה לשלמות נפשית. לראשונה הרגישה ממש מאושרת, ואז גם נכנסה להיריון.
היא הייתה הולכת בבית גאה, ואביחי היה גאה בה והעריץ את מראה ההרה. הם חיכו. אלה היו ימים יפים. היא התחילה להרגיש בחילות וכאבים. אביחי היה מחבק אותה ואוהב אותה. אחרי תשעה חודשים, צעקה שייקח אותה מיד לבית החולים כי כואב לה. הם נסעו. בבית החולים חיכה בחוץ והיא שכבה במיטה גדולה עם סדינים לבנים נוצצים מניקיון. אחרי כמה זמן, שמע אביחי יללת תינוק. האחות יצאה וקראה לו. הוא שמח ונכנס, והם חיבקו את התינוק. הם החליטו לקרוא לו ישי.
ישי הלך וגדל. הוא לא היה ילד רגיל. התקשה ללמוד לדבר וללכת. היה מגמגם ומסתגר בצד במקום לבוא להיות עם אמו. כשהגיע לגן, הילדים לעגו לו והיה חוזר הביתה כל יום בפרצוף עצוב. כשעלה לכיתה א', פחד ממה שיקרה ובאמת לא קיבלו אותו יפה, לא המורים ולא התלמידים. לא היו לו חברים, והציונים שלו היו גרועים. אביחי ואביבית עזרו לו כל יום בשיעורי הבית ולקחו אותו לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים. הם האמינו בו. ישי התחיל לקרוא ספרים ולעבוד בכוחות עצמו קשה על שיעורי הבית ועל הלימודים. הוא הצליח יותר ויותר בלימודים וביחסים עם אנשי הכיתה, עד שהפתיע את כולם בהצלחות עצומות והפך לגאון. אביחי ואביבית ערכו חתונה מפוארת באולם חתונות יוקרתי ליד מדשאה גדולה ויפה, ואחר כך חיפשו מקום מגורים והצליחו לקנות לעצמם ולישי בית יפהפה במרכז המושב.
נערך לאחרונה ב: