פילוסוף רוחני33
Well-known member
דן וייצמן התעורר בשש בבוקר בדיוק, מטרטורו המעצבן והלא נפסק של השעון המעורר. הוא קם והכין לעצמו כוס אספרסו במכונה. בזמן שישב ושתה אותו, פתח את העיתון במודעות הדרושים וחיפש עבודה טובה. עינו רפרפה מהר על המודעות הקטנות השחורות, והדברים נראו לו די שגרתיים. הוא הסתכל החוצה דרך החלון וראה שיש ערפל. תמיד שנא מזג אוויר מגעיל כזה. הוא חשב על כך שכבר חודשים הוא מובטל ומקבל קצבה מביטוח לאומי, קבור בבית ומרגיש משועמם. לרגע תפסה את עינו מודעה גדולה יחסית על עבודה שנראית רווחית ומשתלמת במשרד בחברת ביטוח. הוא קם כשהעיתון מתנפנף בידו הימנית, ניגש לטלפון ותקתק במעשיות את המספר.
ענה קול יפה של גבר צעיר, שדיבר בחביבות. דן הציג עצמו בקצרה ובאופן מכובד. השיחה הייתה נעימה. דן הוזמן לראיון בסוף השבוע. הוא הודה למנהל בנימוס, סגר את הטלפון בשלווה, פתח את הפאווצ' הגזעי שעליו הוציא פנקס קטן. אחרי שדפדף בו מהר רגע קט, הגיע ליום חמישי וראה שהוא פנוי. למזלו, לא יצטרך לפנות שום דבר בשביל הריאיון. פתאום הרגיש קצת רעב צובט ומקרקר בבטנו, כמנסה לאכול אותו בתאווה. הוא קם, ניגש למקרר והוציא ממנו את שאריות עוגת הגבינה שקנה שבוע לפני כן וכמעט חיסל במשך אותו שבוע. אז לקח מזלג קטן ליד הכיור, ניגש בשמחה חגיגית לשולחן והתחיל לאכול. העוגה הייתה טעימה מאוד, עד כדי כך שהרגיש כאילו הוא דמות באיזה סרט הוליוודי יפה. בלי לשים לב, גמר מהר את כל העוגה. אז הלך לחדרו, לקח ספר עבה וקפץ על המיטה לקרוא.
לדן היו הרבה ספרים מעניינים מאוד בכל מיני תחומים, גם ספרות של מיטב הסופרים והמשוררים בעולם וגם ספרי תעודה בנושאים מדעיים, פילוסופיים והיסטוריים שונים. דרכם למד להכיר קשת רחבה של הוגי דעות. זה היה ספק מרתק ללא ספק. סופר בו על מלחמת וייטנאם. בעצמו לא הבין למה עכשיו בבוקר הוא קורא על נושא כה קשה וכבד. בכל זאת, השתקע בספר וחש כגומע ממנו עוד ועוד עובדות אל תוך מוחו.
הוא סגר את הספר וקם לעשות התעמלות אירובית ליד הבית. לפעמים בבקרים היה עושה ריצה סביב הבית כמה פעמים, ולפעמים אהב ללכת בשכונה למטרה ספורטיבית או סתם להנאה. כשיצא, הרגיש שמש חמימה וראה שמזג האוויר הרבה יותר טוב, גם היה בהיר בפתאומיות.
הוא היה מוכן בבגדי ספורט לבנים, קצרים ונוחים. הוא הסתכל בשעון היד הכחול-זהוב היפה והקטנטן שלו והפעיל את הסטופר. אז התחיל לקפץ ולעשות תרגילים מהנים. ציפור התחילה לצייץ ולשיר על העץ שלידו. הטבע כל כך יפה.
הגיעה שעת הצהריים. הוא ניגש למטבח, פתח את המקרר והפעיל את הכירה החשמלית. הכין לעצמו ביצה מקושקשת עם נקניק, דג מלוח וכמה לחמניות בחמאת בוטנים. בזמן שישב ולעס את הלחמניות, חשב על הריאיון שמחכה לו. דמיין מה ישאל אותו המראיין, ותכנן תשובות מקוריות לכל שאלה אפשרית שצצה במחשבתו.
אחרי הצהריים הלך לחוג פנטומימה. התחום הקסים אותו, היכולת לחקות את המציאות בעזרת הגוף, כאילו היינו מראה של העולם. הוא התניע את החיפושית האדומה הנוצצת והקטנה שלו, ונסע. בדרך היו שורות ארוכות של עצים גבוהים ודקים שמתנפנפים ברוח. דן נהנה מהרוח שנכנסה אליו דרך החלון, אבל כשהתחזקה הרגיש אי נוחות קלה וסגר אותו חלקית. שרק לעצמו שירים קלילים. בסוף ראה את הבניין המרובע והנוצץ מלובן סיוד חדש, קם ויצא. בריצה קלה הגיע לבניין ונכנס.
"דן!"'', נשמע הקול העמוק והרגוע אבל תקיף של המורה הזקנה, "טוב שבאת, אבל למה איחרת?". בעצמו לא ידע להשיב. קשה לו עכשיו עם המצב. מה יספר לה, שאין לו עבודה והוא נרקב בביתו? בשתיקה ניגש ועמד בין אנשי הקבוצה, שאת חלקם חיבב מאוד ואת חלקם פחות הכיר ונראו לו זרים ולא ברורים. נהג לדבר עם המקורבים אליו יותר שם על ספורט ועל פוליטיקה. כל ערב שמע חדשות והיה מעודכן. כולם חיקו ביחד כמו מכונה את המורה ועשו תרגילים, ודן שקע בהם ושכח מהכול. שקט גמור שרר בחדר, עד שיכולת להתחיל לפחד.
כל בוקר, דן סימן איקס על עוד יום בלוח השנה שבחדרו וציפה בקוצר רוח לראיון. היה לו קשר אישי עם לוח השנה שלו, אינטימיות מוזרה. לחכות יכול להוציא אדם מדעתו. בסוף הגיע יום חמישי. הוא התגנדר כשעה מול המראה עם אפטרשייב משובח, חליפה שחורה יפה ועניבה מסודרת ומכובדת, ויצא בצעדים גאים אל מכוניתו. הוא נסע מהר אבל בביטחון עצמי. בדרך ראה ילדים זורקים אבני חצץ.
אחרי כחצי שעה זיהה את המקום לפי השלט. זה היה בניין גדול ויפה מאוד. את פניו קיבל המנהל אוריה, שהיה אדם חביב מאוד עם שפם חום בהיר מסודר יפה ועיניים גדולות ירוקות זוהרות בעדינות. המנהל הציע לו כיסא מרופד ונוח ומזג לו כוס קפה, שכשדן שתה אותו הרגיש מיד באיכותו המיוחדת במינה. המנהל התחיל בכמה שאלות נימוס והתעניינות כלליות לשחרר את האווירה ואת המתח. דן הרגיש מאוד נוח, נכנס בקלות לתוך השיחה וענה בחופשיות ובקלילות עד שכמעט לא הרגיש בשיחה ובזמן העובר. המנהל חייך כל הזמן חיוך קסום ומסתורי. בסוף אמר לו: "התקבלת" ולחץ את ידו בנדיבות. דן שמח, חייך בתודה ויצא.
בבית הרים את השפופרת וחייג להוריו המבוגרים. אביו ענה, ודן שאל אותו למצבם. התברר לו שאמו לא מרגישה טוב. כבר כמה ימים הוא שוכבת במיטה ומקבלת תה חם עם לימון מאביו. הרופא חושב שיש לה שפעת קשה מאוד. דן הבין שעליו לנסוע מיד לבקר את אמו. יחסיו אתה היו חזקים במיוחד. הם ידעו כמעט הכול זה על זה. היה קשור אליה כמו בעבותות. הייתה אישה שמנמנה ועדינה עם חיוך רחב אבל נוגה בשיניים שנראות שבורות מעט.
הוא נסע. השמיים למעלה נראו לו חזקים ומאיימים בזעם אלוהים, כעומדים כל רגע להתמוטט עליו. יהיה גשם הלילה, חשב. בדרך עצר לקנות פרחים לאמו. הפרחים שבחר היו מרובי צבעים וניחוח ויפהפיים. תמיד אהבה פרחים. דן נזכר בילדותו הרחוקה, איך אמו הייתה מושיבה על אותו על הברכיים ושרה לו שירי ילדים באנגלית בקול זך וצלול. היא הייתה צעירה אז, והקול הצלול שהיה לה נחרת בזיכרונו לנצח. היום היא זקנה ובקושי מדברת. מחשבה על כובדה המסורבל של הזקנה חלפה בו פתאום לרגע והפעימה את לבו.
כשהגיע, בא אליו אביו בזרועות פתוחות לחבקו, כשחיוך אבהי ואוהב משוח על פניו. "מה שלומך חבר?", שאל אביו, "בוא תיכנס!". דן נכנס לבית הישן עם הדלת החורקת, ואביו הציע לו את מיץ התפוזים שאהב לשתות בילדותו. המיץ דגדג את לשונו והיה קריר ומרענן, מתוק, טעים ומענג. הוריו של דן זכרו היטב שאהב מיץ תפוזים ושתמיד התעקש שישימו בו קוביית קרח. בזמן שמצץ את קוביית הקרח, אמר לו אביו: "בוא דן. אימא לא במצב טוב". רעד עבר בגופו של דן. אביו ניגש וטפח בעדינות על שכמו, הוא קם והלכו לחדר השינה לראות את אמו. הוא נכנס. היא לא נראתה טוב. 1שכבה על המטה ובקושי יכלה להסתכל בו. לא יכלה לדבר ולכן מלמלה בתנועות שפתיים בלבד. רוק, דמעות וזעה היו שפוכים על פניה ועל הכרית. בטנה השמנמנה נראתה תפוחה, כאילו הייתה בהריון. דן עיקם את פניו, ניגש והגיש לה את הפרחים. היא חייכה ורעדה. "מה שלומך אימא?", שאל. בקושי רב היא סובבה את פניה אליו. בתנועה בלתי מוכנית ובתחושת הכרח הרים את ידו וליטף את שערה הזהוב המזדקן. היא עצמה עיניים ונרדמה. "היא צריכה לנוח", אמר לו האב, "עוד מעט יבוא הרופא וייתן לה כדורים". אחרי שיצאו, אמר לו אביו: "אל תדאג דן, זו רק שפעת. הכול יהיה טוב". דן נעצב אל ליבו ושתק, התניע ונעלם. בזמן שנסע, פרץ פתאום גשם כבד מאוד שטשטש את הראייה ודן סגר מהר את החלונות והפעיל מגבים.
דוד אפרים היה אמור לחזור בקרוב מטיול ממושך באמריקה. הוא היה אדם חביב, מוזר וקצת מרושע, ודן נזכר בו פתאום והתגעגע אליו. אפרים נהג לנסוע הרבה לחוץ לארץ כדי לבלות, ושחזר תמיד הביא מתנות. דן התבייש להגיד לו שרוב המתנות שהביא נראות לו די בנאליות וחוזרות על עצמן. אולי הפעם יביא משהו מיוחד וטוב, חשב ומיד נזף בעצמו: מה הוא חושב על מתנות כמו ילד קטן במקום על דודו האהוב? בזמן שהיה באמריקה, הצליח דן לדבר אתו בטלפון רק פעם אחת. הוא בצד האחר של העולם, מעבר לים הענקי, והוא מתגעגע אליו.
הגיע היום הראשון בעבודה. כבר יותר מחודשיים הוא מובטל, אבל לא שכח איך לעמוד בלוח זמנים מסודר ואכן הגיע לעבודה בדיוק בזמן. המנהל קיבל אותו בשמחה. דן התחיל לעבוד במשרד. אלה היו ימים טובים. עבודת המשרד אינטלקטואלית ויחד עם זה קלה ונוחה וגם מהנה מאוד. המקום היה נקי ומסודר למופת, והתאורה מעליו הייתה מעולה. אמנם לפעמים שאל את עצמו, למה אדם צריך להשקיע כוחות בעבודה קשה. בהפסקות היה משוחח עם העובדים.
היו שם עובד בשם גדעון שיוצר מוזיקת טראנס רועשת, עובד צבי שבולע ספרי גיאוגרפיה ענקיים, ועובדת אורה שמציירת מופשט ורוקדת בחוג בלט מודרני. מכל אחד מהם למד על התחומים של אותו עובד. אורה הייתה אישה שאוהבת מאוד לעזור, ולכן תמיד הציעה לדן עזרה בעבודה וגם הכינה לו קפה. יותר ויותר הייתה יושבת לידו במשרד וצופה בעבודתו. כיף לתקתק בקלות ובחופשיות על הקלידים. הם דיברו על אמנות ועל תרבות, על יופי ועל אהבה ועל בני אדם. כל אחד סיפר לאחר על אנשים מופלאים שהכיר, והיו מספרים איך דמיינו מיד בעיני רוחם את האדם שתואר.
בסוף יום עבודה אחד החליטו לצאת ביחד לבית קפה לנוח קצת. למזלם, השמש הייתה נעימה וליטפה את שערם ואת פניהם, והגיעו בהנאה ובקלות. אורה דילגה בצעדים קטנים ושובבים שנראו כריקוד. רואים שאת רקדנית מלידה, אמר דן בהתפעלות. היא חייכה ואמרה בשקט תודה. הם התיישבו באחד מבתי הקפה ליד העבודה, שהיה מבנה צבעוני, מקושט ונוצץ עם גג רעפים באדום חזק שבהק למרחקים. כמעט ורבו מה להזמין, אבל אז הבינו שזה מיותר והמלצר בדיוק הגיע. היה שמן וחביב. "מה תרצו לאכול, אדון וגברת חביבים?", שאל. "אני חושבת שאקח את כריך הסלמון המעושן", אמרה אורה. "אני אסתפק בשוקו חם ובעוגיית שוקו צ'יפס", אמר דן. "מיד רבותיי", אמר המלצר ונעלם וחזר מיד כשבידיו מגש גדול ויפה. הם התחילו לאכול ולשוחח על מאורעות היום, והשיחה קלחה פלאים ונמשכה גם הרבה אחרי שגמרו לאכול, עד שכמעט שכחו לשלם.
כך היו יוצאים כל יום אחרי העבודה לבית הקפה. לפעמים הוא הזמין אותה, ולפעמים היא אותו. מאוחר יותר התחילו לבקר זה את זה בבית. היו יושבים בנוח בכורסאות רכות וענקיות ושומעים ביחד מוזיקה קלסית ערבה ושקטה ברדיו. אחרי כמה ימים, הם התנשקו. זו הייתה נשיקה חמה, מתוקה כדבש ומרגיעה את הנפש. השמש יצאה ושלחה חמימות, והנשיקה לרקע המוזיקה הקלסית הנעימה הייתה נהדרת.
אחרי הפגישה, התקשר דן שוב להוריו. אמו ענתה ואמרה שהיא מרגישה יותר טוב וכבר מדברת חופשי. דן שאל אותה אם היא זקוקה לאיזו עזרה. במקום לענות אמרה לו, שדוד אפרים חוזר ממש בקרוב ארצה. היא שאלה איך יקבלו את פניו. דן אמר שיחשוב על דרך להפתיע אותו לטובה. העיקר שתהיי בריאה אימא, אמר.
אורה הייתה בהיריון מדן. היא נראתה אצילית וראשונית כאימא-אדמה. דן העריץ אותה והגיב בשתיקה לשתיקתה המתמשכת והפלאית. אחרי תשעה חודשים, נולד להם ילד קטנטן ועדין, חמוד ויפהפה ושמח, והם קראו לו זוהר. הם חשבו להתחתן.
הם הביאו את זוהר התינוק לבית הוריו של דן, ואמו זרחה משמחה לראות את הוולד הקטן. גם החזיקה אותו בזרועותיה ונדנדה אותו לאט ובעדינות כשהיא מזמזמת שירים חביבים. נשמעו שלוש דפיקות רצופות בדלת ואחר כך עוד אחת ברווח זמן קל. כולם זיהו זאת מיד כדפיקה של דוד אפרים. דן רץ לדלת, ורגע לפני שבכלל פתח לא יכול עוד וקרא בלי לראות מי בדלת: "אפרים! דוד אפרים!". כשפתח את הדלת, התנפל עליו דוד אפרים בחיבוק ובנשיקות על שתי הלחיים, ואמר שהביא מאמריקה הרבה מתנות יפות מאוד וגם הרבה כסף. דן אמר שעכשיו יהיה לו במה לממן את החתונה. אמו כבר הבריאה לגמרי. האב הציע שיעשו מסיבה לכבוד החלמת האם. דן אמר, אפשר לעשות מסיבה בעזרת החתונה עצמה.
ענה קול יפה של גבר צעיר, שדיבר בחביבות. דן הציג עצמו בקצרה ובאופן מכובד. השיחה הייתה נעימה. דן הוזמן לראיון בסוף השבוע. הוא הודה למנהל בנימוס, סגר את הטלפון בשלווה, פתח את הפאווצ' הגזעי שעליו הוציא פנקס קטן. אחרי שדפדף בו מהר רגע קט, הגיע ליום חמישי וראה שהוא פנוי. למזלו, לא יצטרך לפנות שום דבר בשביל הריאיון. פתאום הרגיש קצת רעב צובט ומקרקר בבטנו, כמנסה לאכול אותו בתאווה. הוא קם, ניגש למקרר והוציא ממנו את שאריות עוגת הגבינה שקנה שבוע לפני כן וכמעט חיסל במשך אותו שבוע. אז לקח מזלג קטן ליד הכיור, ניגש בשמחה חגיגית לשולחן והתחיל לאכול. העוגה הייתה טעימה מאוד, עד כדי כך שהרגיש כאילו הוא דמות באיזה סרט הוליוודי יפה. בלי לשים לב, גמר מהר את כל העוגה. אז הלך לחדרו, לקח ספר עבה וקפץ על המיטה לקרוא.
לדן היו הרבה ספרים מעניינים מאוד בכל מיני תחומים, גם ספרות של מיטב הסופרים והמשוררים בעולם וגם ספרי תעודה בנושאים מדעיים, פילוסופיים והיסטוריים שונים. דרכם למד להכיר קשת רחבה של הוגי דעות. זה היה ספק מרתק ללא ספק. סופר בו על מלחמת וייטנאם. בעצמו לא הבין למה עכשיו בבוקר הוא קורא על נושא כה קשה וכבד. בכל זאת, השתקע בספר וחש כגומע ממנו עוד ועוד עובדות אל תוך מוחו.
הוא סגר את הספר וקם לעשות התעמלות אירובית ליד הבית. לפעמים בבקרים היה עושה ריצה סביב הבית כמה פעמים, ולפעמים אהב ללכת בשכונה למטרה ספורטיבית או סתם להנאה. כשיצא, הרגיש שמש חמימה וראה שמזג האוויר הרבה יותר טוב, גם היה בהיר בפתאומיות.
הוא היה מוכן בבגדי ספורט לבנים, קצרים ונוחים. הוא הסתכל בשעון היד הכחול-זהוב היפה והקטנטן שלו והפעיל את הסטופר. אז התחיל לקפץ ולעשות תרגילים מהנים. ציפור התחילה לצייץ ולשיר על העץ שלידו. הטבע כל כך יפה.
הגיעה שעת הצהריים. הוא ניגש למטבח, פתח את המקרר והפעיל את הכירה החשמלית. הכין לעצמו ביצה מקושקשת עם נקניק, דג מלוח וכמה לחמניות בחמאת בוטנים. בזמן שישב ולעס את הלחמניות, חשב על הריאיון שמחכה לו. דמיין מה ישאל אותו המראיין, ותכנן תשובות מקוריות לכל שאלה אפשרית שצצה במחשבתו.
אחרי הצהריים הלך לחוג פנטומימה. התחום הקסים אותו, היכולת לחקות את המציאות בעזרת הגוף, כאילו היינו מראה של העולם. הוא התניע את החיפושית האדומה הנוצצת והקטנה שלו, ונסע. בדרך היו שורות ארוכות של עצים גבוהים ודקים שמתנפנפים ברוח. דן נהנה מהרוח שנכנסה אליו דרך החלון, אבל כשהתחזקה הרגיש אי נוחות קלה וסגר אותו חלקית. שרק לעצמו שירים קלילים. בסוף ראה את הבניין המרובע והנוצץ מלובן סיוד חדש, קם ויצא. בריצה קלה הגיע לבניין ונכנס.
"דן!"'', נשמע הקול העמוק והרגוע אבל תקיף של המורה הזקנה, "טוב שבאת, אבל למה איחרת?". בעצמו לא ידע להשיב. קשה לו עכשיו עם המצב. מה יספר לה, שאין לו עבודה והוא נרקב בביתו? בשתיקה ניגש ועמד בין אנשי הקבוצה, שאת חלקם חיבב מאוד ואת חלקם פחות הכיר ונראו לו זרים ולא ברורים. נהג לדבר עם המקורבים אליו יותר שם על ספורט ועל פוליטיקה. כל ערב שמע חדשות והיה מעודכן. כולם חיקו ביחד כמו מכונה את המורה ועשו תרגילים, ודן שקע בהם ושכח מהכול. שקט גמור שרר בחדר, עד שיכולת להתחיל לפחד.
כל בוקר, דן סימן איקס על עוד יום בלוח השנה שבחדרו וציפה בקוצר רוח לראיון. היה לו קשר אישי עם לוח השנה שלו, אינטימיות מוזרה. לחכות יכול להוציא אדם מדעתו. בסוף הגיע יום חמישי. הוא התגנדר כשעה מול המראה עם אפטרשייב משובח, חליפה שחורה יפה ועניבה מסודרת ומכובדת, ויצא בצעדים גאים אל מכוניתו. הוא נסע מהר אבל בביטחון עצמי. בדרך ראה ילדים זורקים אבני חצץ.
אחרי כחצי שעה זיהה את המקום לפי השלט. זה היה בניין גדול ויפה מאוד. את פניו קיבל המנהל אוריה, שהיה אדם חביב מאוד עם שפם חום בהיר מסודר יפה ועיניים גדולות ירוקות זוהרות בעדינות. המנהל הציע לו כיסא מרופד ונוח ומזג לו כוס קפה, שכשדן שתה אותו הרגיש מיד באיכותו המיוחדת במינה. המנהל התחיל בכמה שאלות נימוס והתעניינות כלליות לשחרר את האווירה ואת המתח. דן הרגיש מאוד נוח, נכנס בקלות לתוך השיחה וענה בחופשיות ובקלילות עד שכמעט לא הרגיש בשיחה ובזמן העובר. המנהל חייך כל הזמן חיוך קסום ומסתורי. בסוף אמר לו: "התקבלת" ולחץ את ידו בנדיבות. דן שמח, חייך בתודה ויצא.
בבית הרים את השפופרת וחייג להוריו המבוגרים. אביו ענה, ודן שאל אותו למצבם. התברר לו שאמו לא מרגישה טוב. כבר כמה ימים הוא שוכבת במיטה ומקבלת תה חם עם לימון מאביו. הרופא חושב שיש לה שפעת קשה מאוד. דן הבין שעליו לנסוע מיד לבקר את אמו. יחסיו אתה היו חזקים במיוחד. הם ידעו כמעט הכול זה על זה. היה קשור אליה כמו בעבותות. הייתה אישה שמנמנה ועדינה עם חיוך רחב אבל נוגה בשיניים שנראות שבורות מעט.
הוא נסע. השמיים למעלה נראו לו חזקים ומאיימים בזעם אלוהים, כעומדים כל רגע להתמוטט עליו. יהיה גשם הלילה, חשב. בדרך עצר לקנות פרחים לאמו. הפרחים שבחר היו מרובי צבעים וניחוח ויפהפיים. תמיד אהבה פרחים. דן נזכר בילדותו הרחוקה, איך אמו הייתה מושיבה על אותו על הברכיים ושרה לו שירי ילדים באנגלית בקול זך וצלול. היא הייתה צעירה אז, והקול הצלול שהיה לה נחרת בזיכרונו לנצח. היום היא זקנה ובקושי מדברת. מחשבה על כובדה המסורבל של הזקנה חלפה בו פתאום לרגע והפעימה את לבו.
כשהגיע, בא אליו אביו בזרועות פתוחות לחבקו, כשחיוך אבהי ואוהב משוח על פניו. "מה שלומך חבר?", שאל אביו, "בוא תיכנס!". דן נכנס לבית הישן עם הדלת החורקת, ואביו הציע לו את מיץ התפוזים שאהב לשתות בילדותו. המיץ דגדג את לשונו והיה קריר ומרענן, מתוק, טעים ומענג. הוריו של דן זכרו היטב שאהב מיץ תפוזים ושתמיד התעקש שישימו בו קוביית קרח. בזמן שמצץ את קוביית הקרח, אמר לו אביו: "בוא דן. אימא לא במצב טוב". רעד עבר בגופו של דן. אביו ניגש וטפח בעדינות על שכמו, הוא קם והלכו לחדר השינה לראות את אמו. הוא נכנס. היא לא נראתה טוב. 1שכבה על המטה ובקושי יכלה להסתכל בו. לא יכלה לדבר ולכן מלמלה בתנועות שפתיים בלבד. רוק, דמעות וזעה היו שפוכים על פניה ועל הכרית. בטנה השמנמנה נראתה תפוחה, כאילו הייתה בהריון. דן עיקם את פניו, ניגש והגיש לה את הפרחים. היא חייכה ורעדה. "מה שלומך אימא?", שאל. בקושי רב היא סובבה את פניה אליו. בתנועה בלתי מוכנית ובתחושת הכרח הרים את ידו וליטף את שערה הזהוב המזדקן. היא עצמה עיניים ונרדמה. "היא צריכה לנוח", אמר לו האב, "עוד מעט יבוא הרופא וייתן לה כדורים". אחרי שיצאו, אמר לו אביו: "אל תדאג דן, זו רק שפעת. הכול יהיה טוב". דן נעצב אל ליבו ושתק, התניע ונעלם. בזמן שנסע, פרץ פתאום גשם כבד מאוד שטשטש את הראייה ודן סגר מהר את החלונות והפעיל מגבים.
דוד אפרים היה אמור לחזור בקרוב מטיול ממושך באמריקה. הוא היה אדם חביב, מוזר וקצת מרושע, ודן נזכר בו פתאום והתגעגע אליו. אפרים נהג לנסוע הרבה לחוץ לארץ כדי לבלות, ושחזר תמיד הביא מתנות. דן התבייש להגיד לו שרוב המתנות שהביא נראות לו די בנאליות וחוזרות על עצמן. אולי הפעם יביא משהו מיוחד וטוב, חשב ומיד נזף בעצמו: מה הוא חושב על מתנות כמו ילד קטן במקום על דודו האהוב? בזמן שהיה באמריקה, הצליח דן לדבר אתו בטלפון רק פעם אחת. הוא בצד האחר של העולם, מעבר לים הענקי, והוא מתגעגע אליו.
הגיע היום הראשון בעבודה. כבר יותר מחודשיים הוא מובטל, אבל לא שכח איך לעמוד בלוח זמנים מסודר ואכן הגיע לעבודה בדיוק בזמן. המנהל קיבל אותו בשמחה. דן התחיל לעבוד במשרד. אלה היו ימים טובים. עבודת המשרד אינטלקטואלית ויחד עם זה קלה ונוחה וגם מהנה מאוד. המקום היה נקי ומסודר למופת, והתאורה מעליו הייתה מעולה. אמנם לפעמים שאל את עצמו, למה אדם צריך להשקיע כוחות בעבודה קשה. בהפסקות היה משוחח עם העובדים.
היו שם עובד בשם גדעון שיוצר מוזיקת טראנס רועשת, עובד צבי שבולע ספרי גיאוגרפיה ענקיים, ועובדת אורה שמציירת מופשט ורוקדת בחוג בלט מודרני. מכל אחד מהם למד על התחומים של אותו עובד. אורה הייתה אישה שאוהבת מאוד לעזור, ולכן תמיד הציעה לדן עזרה בעבודה וגם הכינה לו קפה. יותר ויותר הייתה יושבת לידו במשרד וצופה בעבודתו. כיף לתקתק בקלות ובחופשיות על הקלידים. הם דיברו על אמנות ועל תרבות, על יופי ועל אהבה ועל בני אדם. כל אחד סיפר לאחר על אנשים מופלאים שהכיר, והיו מספרים איך דמיינו מיד בעיני רוחם את האדם שתואר.
בסוף יום עבודה אחד החליטו לצאת ביחד לבית קפה לנוח קצת. למזלם, השמש הייתה נעימה וליטפה את שערם ואת פניהם, והגיעו בהנאה ובקלות. אורה דילגה בצעדים קטנים ושובבים שנראו כריקוד. רואים שאת רקדנית מלידה, אמר דן בהתפעלות. היא חייכה ואמרה בשקט תודה. הם התיישבו באחד מבתי הקפה ליד העבודה, שהיה מבנה צבעוני, מקושט ונוצץ עם גג רעפים באדום חזק שבהק למרחקים. כמעט ורבו מה להזמין, אבל אז הבינו שזה מיותר והמלצר בדיוק הגיע. היה שמן וחביב. "מה תרצו לאכול, אדון וגברת חביבים?", שאל. "אני חושבת שאקח את כריך הסלמון המעושן", אמרה אורה. "אני אסתפק בשוקו חם ובעוגיית שוקו צ'יפס", אמר דן. "מיד רבותיי", אמר המלצר ונעלם וחזר מיד כשבידיו מגש גדול ויפה. הם התחילו לאכול ולשוחח על מאורעות היום, והשיחה קלחה פלאים ונמשכה גם הרבה אחרי שגמרו לאכול, עד שכמעט שכחו לשלם.
כך היו יוצאים כל יום אחרי העבודה לבית הקפה. לפעמים הוא הזמין אותה, ולפעמים היא אותו. מאוחר יותר התחילו לבקר זה את זה בבית. היו יושבים בנוח בכורסאות רכות וענקיות ושומעים ביחד מוזיקה קלסית ערבה ושקטה ברדיו. אחרי כמה ימים, הם התנשקו. זו הייתה נשיקה חמה, מתוקה כדבש ומרגיעה את הנפש. השמש יצאה ושלחה חמימות, והנשיקה לרקע המוזיקה הקלסית הנעימה הייתה נהדרת.
אחרי הפגישה, התקשר דן שוב להוריו. אמו ענתה ואמרה שהיא מרגישה יותר טוב וכבר מדברת חופשי. דן שאל אותה אם היא זקוקה לאיזו עזרה. במקום לענות אמרה לו, שדוד אפרים חוזר ממש בקרוב ארצה. היא שאלה איך יקבלו את פניו. דן אמר שיחשוב על דרך להפתיע אותו לטובה. העיקר שתהיי בריאה אימא, אמר.
אורה הייתה בהיריון מדן. היא נראתה אצילית וראשונית כאימא-אדמה. דן העריץ אותה והגיב בשתיקה לשתיקתה המתמשכת והפלאית. אחרי תשעה חודשים, נולד להם ילד קטנטן ועדין, חמוד ויפהפה ושמח, והם קראו לו זוהר. הם חשבו להתחתן.
הם הביאו את זוהר התינוק לבית הוריו של דן, ואמו זרחה משמחה לראות את הוולד הקטן. גם החזיקה אותו בזרועותיה ונדנדה אותו לאט ובעדינות כשהיא מזמזמת שירים חביבים. נשמעו שלוש דפיקות רצופות בדלת ואחר כך עוד אחת ברווח זמן קל. כולם זיהו זאת מיד כדפיקה של דוד אפרים. דן רץ לדלת, ורגע לפני שבכלל פתח לא יכול עוד וקרא בלי לראות מי בדלת: "אפרים! דוד אפרים!". כשפתח את הדלת, התנפל עליו דוד אפרים בחיבוק ובנשיקות על שתי הלחיים, ואמר שהביא מאמריקה הרבה מתנות יפות מאוד וגם הרבה כסף. דן אמר שעכשיו יהיה לו במה לממן את החתונה. אמו כבר הבריאה לגמרי. האב הציע שיעשו מסיבה לכבוד החלמת האם. דן אמר, אפשר לעשות מסיבה בעזרת החתונה עצמה.