פילוסוף רוחני33
Well-known member
אנה הילדה הבלונדינית התנדנדה בנדנדה בחצר. היה קר מאוד, אבל עדיין לא ירד שלג. רוחות חזקות נשבו כל הזמן. היא חשבה מחשבות על הוריה ועל משפחתה, ואחר כך על החורף הקשה הקרוב לבוא.
דפיורה האם ישבה בבית וסרגה כובע צמר חדש לאנה. צריך להסיק את כל התנורים בבית, והיא כבר התחילה בזה. היא ישבה ליד האח וסרגה, כשהיא נזכרת איך היו כל בני הבית יושבים ואוכלים ערמונים מהאש. היא הסתכלה באש הבוערת באח וניסתה להבין את סודותיה.
אבא של אנה, בוריס, עבד בשדה כל היום. הוא היה אדם חזק, שלא דיבר הרבה. הוא אהב מאוד את דפיורה ואת אנה. כל ערב כשחזר מהעבודה עייף, היה מושיב את אנה הקטנה על ברכיו ומספר לה אגדות מופלאות.
דפיורה קראה לאנה להיכנס הביתה לאכול ארוחת צהריים. אנה התיישבה, ודפיורה הגישה לשולחן תפוחי אדמה, סלקים וערמונים ואז הלכה לסיר המרק החם ושפתה אותו לקערות הענקיות. אחר כך הלכה לתנור והוציאה את הבשר. הם ישבו ואכלו בשקט ומדי פעם הגניבו מבטים זו לזו.
"אימא", אמרה אנה, "מתי יבוא החורף?".
"עוד כמה שבועות", אמרה דפיורה.
"ואז שוב נשב עם אבא ליד האח, נאכל ערמונים ונספר אגדות?".
דפיורה נאנחה בשקט ושתקה. היא לא רצתה שביתה תדע שאת בוריס עומדים לקחת הקומוניסטים לעבודת פרך. אחרי רגע קל, שינתה האם את נושא השיחה. "אנה, את יודעת שהדוד מארק עומד לבוא בקרוב לעבור אתנו את החורף. שמרי להיות נחמדה ומנומסת אתו". אנה עשתה פרצוף חמוץ ואחר כך אמרה: "אני אוהבת את הדוד מארק". הדוד מארק היה אדם שמן, חייכן ומבוגר, שאהב לספר בדיחות ולשחק משחקים עם אנה ועם הילדים האחרים במשפחה. "החורף הזה יהיה קר מאוד", אמרה האם, "והבית של הדוד מארק לא מספיק מגן מפני הצינה החזקה שתהיה. יגור בעליית הגג שלנו". הן המשיכו לאכול בשקט ביחד, לאט לאט, כף אחרי כף גמעו את המרק הטוב.
החורף הגיע. הדוד מארק בא לבקר ודפק בדלת. אנה שמחה ורצתה לקפוץ עליו בחיבוק, אבל האם אמרה: "שלום, מארק. הכנו לך מקום טוב לעבור את החורף בעליית הגג. בוא תנקה את הנעליים ותיכנס". מארק חייך ואמר שלא היה צריך לטרוח כל כך בשבילו, אבל הוא מודה מקרב לב על הכול. מיד אחרי שגמר להגיד את דבריו אלה, נכנס לבית והופתע לראות כמה אור יש בו. דפיורה ניקתה היטב היטב את הבית לקראת החורף ולקראת בוא הדוד.
החורף הגיע. בוקר אחד באו הקומוניסטים לקחת את האב בוריס. אנה הבת טיילה עם הדוד בחוץ בשלג במעיל חם מאוד ולא ראתה מה קורה בבית. יום הולדתה התקרב מאוד. בוודאי יהיו סרטים, בלונים וקישוטים וגם עוגת שוקולד גדולה ויפה, ואבא יחבק וינשק אותה, וגם הדוד מארק. היא נכנסה הביתה. בימים הבאים לא הבינה למה אבא לא חוזר מהעבודה ולא רואים אותו בבית, והאם המציאה לה כל מיני תירוצים להרגיעה. אנה אמרה שהיא לא רוצה לחגוג יום הולדת כשאבא לא נמצא אף פעם בבית, והתחילה לבכות ולהיות עצובה ולרוץ לחדר. אז הייתה נועלת את הדלת ולא יוצאת. גם האם הייתה בוכה, מבלי שאף אחד יראה, בעיקר בערבים ובלילות.
זה היה יום הולדת עצוב. הדוד מארק השתדל לבדר ולשמח את אנה במקום האב, אבל לא לגמרי הצליח. אנה רק חשבה על אבא, כל הזמן.
השנים עברו, ואנה הבינה מה קרה. היא כבר ידעה מי הקומוניסטים. היא גדלה והייתה לנערה. היא מצאה בני זוג יפים ונהדרים. לפעמים הייתה שוב נאנחת וכואבת בעצב על אובדן אביה. אחרי הרבה שנים, היה הדוד מארק אדם זקן. הוא התקשר לדפיורה ואמר לה שהוא יוצא לחפש את עצמו בעולם הגדול. דפיורה אמרה שיעשה כטוב בעיניו. כל יום התפללה שבוריס יחזור. הוא לא חזר, והיא החליטה לחכות לו עד יום מותה ולא להיות עם אף גבר אחר.
מארק נסע לטייל בערים ובכפרים שברוסיה הגדולה. הוא ראה הרבה דברים. כבר היה אדם עייף מאוד. חורף אחד, כשהיה שלג חזק בכל רוסיה, פרצה פתאום סופת שלגים ואנשים נראו רצים ואוחזים זה בזה כדי לא ליפול לידי המוות הנורא. מארק מצא פינה סגורה בצריף ישן ונטוש אחד, וישב בה עד שהסופה תעבור. אחרי שהסופה עברה ומארק יצא, היה כל השטח מסביבו ריק, חוץ מדמות אחת שהתקרבה אליו מהאופק. הוא הסתכל חזק בדמות המתקרבת. אולי זה יהיה מישהו שהוא מכיר, חשב. הדמות הלכה והתקרבה מרגע לרגע. ברגעים הראשונים נראתה כצל שחור ולא ברור. אחר כך נוספו לה עוד ועוד פריטים, והתגבשה לדבר ברור ומובנה. מארק התקרב קצת לעבר הדמות, סקרן. פתאום זיהה את האיש: הלא זה בוריס, אביה של אנה! הוא לא ידע את עצמו מרוב התרגשות. גם בוריס זיהה אותו, באותו רגע. הם עמדו זה מול זה במרחק רב בשלג, לבושים ברדסים ומעילים גסים ועבים כמו שני דובים, ואחרי כמה רגעים רצו בטירוף זה אל זה והתחבקו. הם התחילו להחליף חוויות במרץ, ואמרו כל כך הרבה דברים על העולם הגדול שראו בכל השנים האלה. "בוא נלך לחגוג את בריחתך מהקומוניסטים", אמר הדוד. "קדימה", אמר האב. הם פסעו ביחד בשלג בצעדים כבדים עם הנעליים הכבדות, כשהם כבר אנשים מבוגרים למדי ועייפים. כשהגיעו לבית, ראו את האם דפיורה עומדת ליד דלת הכניסה כשהיא פתוחה לרווחה, ואנה הבת רצה אל האב וחיבקה אותו. אחרי שהחורף נגמר, הגיע האביב הנפלא. יום הולדת לאנה המבוגרת הגיע, וכולם חגגו ביחד בבית. אלה היו הרגעים הכי מאושרים בתולדות אימא רוסיה.
דפיורה האם ישבה בבית וסרגה כובע צמר חדש לאנה. צריך להסיק את כל התנורים בבית, והיא כבר התחילה בזה. היא ישבה ליד האח וסרגה, כשהיא נזכרת איך היו כל בני הבית יושבים ואוכלים ערמונים מהאש. היא הסתכלה באש הבוערת באח וניסתה להבין את סודותיה.
אבא של אנה, בוריס, עבד בשדה כל היום. הוא היה אדם חזק, שלא דיבר הרבה. הוא אהב מאוד את דפיורה ואת אנה. כל ערב כשחזר מהעבודה עייף, היה מושיב את אנה הקטנה על ברכיו ומספר לה אגדות מופלאות.
דפיורה קראה לאנה להיכנס הביתה לאכול ארוחת צהריים. אנה התיישבה, ודפיורה הגישה לשולחן תפוחי אדמה, סלקים וערמונים ואז הלכה לסיר המרק החם ושפתה אותו לקערות הענקיות. אחר כך הלכה לתנור והוציאה את הבשר. הם ישבו ואכלו בשקט ומדי פעם הגניבו מבטים זו לזו.
"אימא", אמרה אנה, "מתי יבוא החורף?".
"עוד כמה שבועות", אמרה דפיורה.
"ואז שוב נשב עם אבא ליד האח, נאכל ערמונים ונספר אגדות?".
דפיורה נאנחה בשקט ושתקה. היא לא רצתה שביתה תדע שאת בוריס עומדים לקחת הקומוניסטים לעבודת פרך. אחרי רגע קל, שינתה האם את נושא השיחה. "אנה, את יודעת שהדוד מארק עומד לבוא בקרוב לעבור אתנו את החורף. שמרי להיות נחמדה ומנומסת אתו". אנה עשתה פרצוף חמוץ ואחר כך אמרה: "אני אוהבת את הדוד מארק". הדוד מארק היה אדם שמן, חייכן ומבוגר, שאהב לספר בדיחות ולשחק משחקים עם אנה ועם הילדים האחרים במשפחה. "החורף הזה יהיה קר מאוד", אמרה האם, "והבית של הדוד מארק לא מספיק מגן מפני הצינה החזקה שתהיה. יגור בעליית הגג שלנו". הן המשיכו לאכול בשקט ביחד, לאט לאט, כף אחרי כף גמעו את המרק הטוב.
החורף הגיע. הדוד מארק בא לבקר ודפק בדלת. אנה שמחה ורצתה לקפוץ עליו בחיבוק, אבל האם אמרה: "שלום, מארק. הכנו לך מקום טוב לעבור את החורף בעליית הגג. בוא תנקה את הנעליים ותיכנס". מארק חייך ואמר שלא היה צריך לטרוח כל כך בשבילו, אבל הוא מודה מקרב לב על הכול. מיד אחרי שגמר להגיד את דבריו אלה, נכנס לבית והופתע לראות כמה אור יש בו. דפיורה ניקתה היטב היטב את הבית לקראת החורף ולקראת בוא הדוד.
החורף הגיע. בוקר אחד באו הקומוניסטים לקחת את האב בוריס. אנה הבת טיילה עם הדוד בחוץ בשלג במעיל חם מאוד ולא ראתה מה קורה בבית. יום הולדתה התקרב מאוד. בוודאי יהיו סרטים, בלונים וקישוטים וגם עוגת שוקולד גדולה ויפה, ואבא יחבק וינשק אותה, וגם הדוד מארק. היא נכנסה הביתה. בימים הבאים לא הבינה למה אבא לא חוזר מהעבודה ולא רואים אותו בבית, והאם המציאה לה כל מיני תירוצים להרגיעה. אנה אמרה שהיא לא רוצה לחגוג יום הולדת כשאבא לא נמצא אף פעם בבית, והתחילה לבכות ולהיות עצובה ולרוץ לחדר. אז הייתה נועלת את הדלת ולא יוצאת. גם האם הייתה בוכה, מבלי שאף אחד יראה, בעיקר בערבים ובלילות.
זה היה יום הולדת עצוב. הדוד מארק השתדל לבדר ולשמח את אנה במקום האב, אבל לא לגמרי הצליח. אנה רק חשבה על אבא, כל הזמן.
השנים עברו, ואנה הבינה מה קרה. היא כבר ידעה מי הקומוניסטים. היא גדלה והייתה לנערה. היא מצאה בני זוג יפים ונהדרים. לפעמים הייתה שוב נאנחת וכואבת בעצב על אובדן אביה. אחרי הרבה שנים, היה הדוד מארק אדם זקן. הוא התקשר לדפיורה ואמר לה שהוא יוצא לחפש את עצמו בעולם הגדול. דפיורה אמרה שיעשה כטוב בעיניו. כל יום התפללה שבוריס יחזור. הוא לא חזר, והיא החליטה לחכות לו עד יום מותה ולא להיות עם אף גבר אחר.
מארק נסע לטייל בערים ובכפרים שברוסיה הגדולה. הוא ראה הרבה דברים. כבר היה אדם עייף מאוד. חורף אחד, כשהיה שלג חזק בכל רוסיה, פרצה פתאום סופת שלגים ואנשים נראו רצים ואוחזים זה בזה כדי לא ליפול לידי המוות הנורא. מארק מצא פינה סגורה בצריף ישן ונטוש אחד, וישב בה עד שהסופה תעבור. אחרי שהסופה עברה ומארק יצא, היה כל השטח מסביבו ריק, חוץ מדמות אחת שהתקרבה אליו מהאופק. הוא הסתכל חזק בדמות המתקרבת. אולי זה יהיה מישהו שהוא מכיר, חשב. הדמות הלכה והתקרבה מרגע לרגע. ברגעים הראשונים נראתה כצל שחור ולא ברור. אחר כך נוספו לה עוד ועוד פריטים, והתגבשה לדבר ברור ומובנה. מארק התקרב קצת לעבר הדמות, סקרן. פתאום זיהה את האיש: הלא זה בוריס, אביה של אנה! הוא לא ידע את עצמו מרוב התרגשות. גם בוריס זיהה אותו, באותו רגע. הם עמדו זה מול זה במרחק רב בשלג, לבושים ברדסים ומעילים גסים ועבים כמו שני דובים, ואחרי כמה רגעים רצו בטירוף זה אל זה והתחבקו. הם התחילו להחליף חוויות במרץ, ואמרו כל כך הרבה דברים על העולם הגדול שראו בכל השנים האלה. "בוא נלך לחגוג את בריחתך מהקומוניסטים", אמר הדוד. "קדימה", אמר האב. הם פסעו ביחד בשלג בצעדים כבדים עם הנעליים הכבדות, כשהם כבר אנשים מבוגרים למדי ועייפים. כשהגיעו לבית, ראו את האם דפיורה עומדת ליד דלת הכניסה כשהיא פתוחה לרווחה, ואנה הבת רצה אל האב וחיבקה אותו. אחרי שהחורף נגמר, הגיע האביב הנפלא. יום הולדת לאנה המבוגרת הגיע, וכולם חגגו ביחד בבית. אלה היו הרגעים הכי מאושרים בתולדות אימא רוסיה.