סיפור

בהתחלה נהגתי לרדוף אחרי צילה ולהכות אותה, והייתה צורחת. הייתי מוצא אותה גם כשהתחבאה. פעם התחבאה ליד השירותים, הסתכלה לרגע באסלה ומיד סובבה את מבטה וברחה ותפסתי אותה. מאז לא התחבאה, וכשהכיתי אותה שתקה וקימטה את הפנים. כעבור חודשיים, הפסיקה צילה לזנות והתחילה לעבוד בחברת מחשבים, ללבוש בגדים יקרים ולדבר בלי שגיאות בכלל.

אחר כך מכונית נוסעת כמעט פגעה בי ושברה לי את הידיים ואת הרגליים, וצילה הרחיקה אותי מהמכונית. אחר כך אני וצילה יצאנו לעיר. אחר כך החזקנו ידיים. אחר כך התלטפנו. אחר כך התחבקנו. אחר כך התנשקנו. אחר כך שכבנו. אחר כך התחתנו. נולד לנו ילד בשם צבי.

צבי נכשל כל הזמן בלימודים ונהג לרוץ בבית ולנופף ידיים במשך שעות, ולקחנו אותו לפסיכולוגים. נהג לכתוב שירים וסיפורים, לצייר ציורים ולהטיס אווירוני נייר.

אחר כך צילה אשתי חלתה והייתה צועקת מכאבים. צבי הילד שלנו קרא לצילה סיפורים שלו ושל אחרים מפורסמים ושר לה שירים שלו ושל אחרים, השמיע לה ברדיו מוזיקה של באך, מוצרט ובטהובן, לחש באוזנה סודות ששמע בכיתה, הכין לה תה, קפה, שוקו ולימונדה, הביא לה למיטה מאכלים מורכבים שהכנתי בשבילה ותרופות שקניתי בשבילה, והיה מדבר אתה, מחבק אותה ובוכה מהבוקר עד הערב.

המלך ששלט אז במדינה הכריז על מלחמה, ופרצה מלחמת עולם שלישית. מנהל העבודה שלי יצא למילואים להרוג נאו נאצים. צילה אסרה עליי להתנדב למילואים, כדי שלא איהרג.

פוטרתי מהעבודה ולא היה לי כסף לשכור רופאים לצילה. התחלנו לאחל מוות זה לזה. צילה הבריאה. זרקנו צלחות זה על זה. צילה סיפרה לי ששכבה עם הבוס שלה, והתגרשנו.

אדם זר בשם זאב הרג את הילד שלנו צבי. צילה קראה למשטרה והמשטרה לא מצאה את זאב. צילה רכשה אקדח ויצאה לחפש את זאב ולהרגו. צילה וזאב התחילו להיפגש כל יום ואחר כך התחתנו. נולד להם ילד בלונדיני עם עיניים כחולות בהירות בשם אור. כשגדל, המציא אור מכונה שמחזירה אנשים לחיים ובעזרתה החייה את צבי. צילה, זאב והילדים צבי ואור חיו ביחד כל החיים.

זכיתי בפיס במאה מיליון שקל וקניתי בית גדול במושב. למדתי עבודה מדעית במכללה ואחר כך עבדתי בה במעבדה.

פעם יצאתי מהבית לטייל ביום אביב שמשי, הסתכלתי בעצים, קטפתי ואכלתי פירות והרחתי פרחים בכל צבעי הקשת. הרוח הנעימה העיפה את שערותיי. אישה אחת עברה לידי ואמרה ששמה שירה ושראתה את הבית שלי והיא רוצה לגור אתי בו. נשארנו ביחד כל החיים, ומעולם לא רבנו.

צילה האישה הקודמת מצאה אותי דרך האינטרנט, עשרים שנה אחרי שנפרדנו, וביקרה אותי. מאז היינו אני וצילה מדברים בטלפון כל יום ונפגשים כל שבוע בבית של אחד מאתנו לראות טלוויזיה ולשמוע רדיו ביחד. לפעמים נתנה לי נשיקה קטנה על הלחי וצחקה, ומיד ניקיתי את הלחי מהרוק שלה וצחקתי אליה בחזרה.

המלחמה פסקה, כל העולם הפך למדינה אחת, ונהיה שלום עולמי. בלילה חלמתי על גן עדן ובבוקר התעוררתי בחיוך על כל הפנים, וגם אלוהים חייך.

אל תשכח לנקות נעליים כשאתה נכנס הביתה.
 
נערך לאחרונה ב:

שירה כמים 1959

Well-known member
מקסים. מקסים וכל כך מיוחד.
ממש אהבתי את שטף האירועים האלה לאורך שנים, שעושה מין הסתכלות אירונית מגחכת ממעוף ציפור על מכלול החיים של האדם, יחד עם השתהויות קטנות ברגע, בעכשיו (כמו לדוגמא - "לפעמים נתנה לי נשיקה קטנה על הלחי וצחקה, ומיד ניקיתי את הלחי מהרוק שלה וצחקתי אליה בחזרה." משפט שממחיש רק דרך פעולות כל כך הרבה רגשות מעורבים של הדמות.) אהבתי גם מאוד את הסוויץ' בסוף הסיפור - "אל תשכח לנקות נעליים כשאתה נכנס הביתה." מהמם!!! יישר כוח!!
 
למעלה