פילוסוף רוחני33
Well-known member
צבי היה בחור בן 25. הוא היה שמנמן עם שפם שופע, שפתיים עבות שנראו כמשומנות, ומבט חודר כמו של נץ. היום וגם לפעמים לבש חולצה ירוקה משובצת, והיום במיוחד לבש מכנסיים שחורים אלגנטיים כשל חתן.
הוא ישב בכיתה וחשב, מתי כבר ייגמר השיעור. היום היה חם, וזה העיק עליו. הוא ראה שתלמידים אחרים מנופפים במניפות. הוא כתב במחברת גדולה. היה לו כתב יד יפה, לפי מה שהרבה חשבו. זה היה שיעור בביולוגיה. צבי הצביע ושאל שאלה על פעילות הלב. המורה אמר: "מצטער, צבי, עם כל החוכמה שלך זה לא נשמע רלוונטי הפעם. דיברנו על הלב לפני כעשרים דקות, עכשיו התרכזתי במערכת העיכול. השתדל להתרכז". צבי נבהל ואמר: "מצטער, לא התכוונתי. תאוות הדעת שלי גדולה מאוד". המורה חייך והמשיך ללמד.
הפעמון צלצל, וכל התלמידים רצו החוצה. רוח קרירה ונעימה התחילה לנשוב דרך החלון. צבי אסף את דבריו, לקח את התיק ויצא בשקט. בדרך חשב על כך שכשיסיים תואר ש לישי במדעים יהיה רופא מוסמך. זה כבוד. חשב שאולי הוא לא ראוי לזה. הרגיש נעלה בלבוש המהודר שלו. הוא צעד בצעדים גדולים ובטוחים ויצא מהקמפוס, כשהוא מביט אחורה אל הדקלים היפים הסוגרים משני הצדדים על כר הדשא הענקי שמאחוריהם.
הוא נכנס למכונית ולא הצליח להתניע. הוא התעצבן לרגע. אז לקח סיגריה ועישן כדקה. אחר כך נרגע ונסע. את המעבדה שלו הכיר כבר בעל פה: בניין אפור מרובע וקטן. כל יום היה עובד בה מהצהריים עד הערב ועושה ניסויים מדעיים בחיות. הוא ישב והסתכל על שלל העכברים הלבנים שהציצו מקצוות החדר והסריחו בכל החדר. הוא היה שקוע בעבודה הרבה. כרגיל, חשב על כך שהוא צריך לחפש עוד ריגושים בחיים. הוא אוהב יין ונשים.
אחרי העבודה הלך למסיבה שאליה הוזמן. הוא נכנס למועדון וראה מראה מרהיב עין של המון אנשים מאושרים עומדים ועושים שלל פעולות. הוא התחיל לרקוד. לא ידע אם הוא רקדן טוב, אבל היו שאמרו עליו שהוא רוקד לא רע. הוא ראה בחורה יפה עם שיער בלונדי גולש ועיניים ירוקות בהירות פוזלות, ניגש אליה והציג את עצמו. היא חייכה אליו חיוך רחב ונפלא. הוא הושיט לה את ידו והציע לה לרקוד. הם התחילו לרקוד, ואז נפסקה פתאום המוזיקה כי הייתה תקלה במערכת. צבי עיקם את פיו באכזבה והלך לשתות קצת מרטיני.
השנים עברו. צבי כבר היה רופא מוסמך. הייתה לו מרפאה מכובדת. עסק בסוגי רפואה שונים, אפילו ניתוחים מסובכים. עדיין היה רווק ורק חיפש מין וריגושים, ועדיין הלך למסיבות לשתות יין ולרקוד עם נשים חתיכות. נמאס לו מזה, חשב, הוא רוצה משהו משמעותי יותר. איך ימצא את הכוח הנפשי לחפש אהבה? הוא לא יודע מהי אהבה בכלל, מעולם לא התנסה בה. אינו בנוי לאהבה, כך הרגיש. אולי אהבה פירושה מריבות וצרות, מי יודע? נזכר שהיה קורא בצעירותו רומנים קיטשיים על אהבה, גם אהבה נכזבת. מעולם לא ממש אהב אותם, ועוד בגיל כה צעיר הבין שהם עלובים. כך קיבל את התחושה שהאהבה עלובה.
מירה הייתה אמנית. היא גרה בקצה העיר בבית יפה. הייתה אישה גבוהה ומאוד נאה, ותמיד התלבשה יפה ואוורירי. היא הייתה ציירת, בעיקר ציירה נופים מהדמיון ומהשראת הנופים שראתה. בימים האחרונים היו לה שיגעונות חדשים. רצתה ליצור דברים מיוחדים, להתקדם ולהפתיע. רצתה לצייר את הנופים הכי יפים בעולם. לשם כך קנתה תמונות של נופים יפים כמעט מכל הארצות בעולם, והייתה עובדת כל היום. בימים האחרונים התחילה להיות עייפה וחלשה וגם לרעוד בידיים ואחר כך להרגיש עוויתות במקומות אחרים בגוף. ראשה כאב ונהיה לה חום. היא מדדה חום וראתה שעלה. היא הייתה מודאגת. הכינה לעצמה תה חם והלכה לשכב במיטה. כל יום הרגישה יותר רע. בסוף פתחה את דפי זהב והתקשרה לרופא צבי. קולו הגברי היה נעים והשרה עליה רוגע. "שלום הרופא צבי. שמי מירה ואני חולה מרוב עיסוק באמנות. אני במיטה כל היום עם חום כבר כחודשיים שלושה". "איפה את גרה, גברתי החביבה?", שאל צבי. היא נתנה לו את הכתובת. "הקול שלך נשמע רע", אמר הקול היפה, "אל תדאגי גברתי, הכול יהיה בסדר. אני רופא טוב, תוכלי לסמוך עליי שהמחלה תעבור לך בקלות". הלוואי, חשבה מירה, נפרדה וסגרה. היא נרדמה וחלמה חלום. בחלום ראתה שדים מוזרים באים אליה ולוחשים לה. היא לא פחדה. איכשהו הרגישה בזמן החלום שזה רק חלום. היה לה חוש כזה.
היא התעוררה בהפתעה ובבהלה קלה לשמע צלצול בדלת. "כן, שלום, מי זה?", קראה בקולה הדק כשל זמיר. "שלום גברתי מירה, זה הרופא צבי", אמר צבי מעבר לדלת. "היכנס", אמרה מירה. הדלת נפתחה, ונכנס צבי שנראה למירה מאוד מרשים. כבר היה מוכן בשבילו כיסא ליד מיטתה, כי על הכיסא שתתה קודם מירי תה חם וטעים עם צמחים משובחים. צבי התקרב והתיישב על הכיסא. "אל תדאגי מירה, אבדוק אותך היטב. פתחי את הפה". הוא הכניס מקל אל פיה, ומירה הסתכלה בו בעיניים רכות וראתה כמה הוא יפה. היא חייכה חיוך כל כך קטן, עדין ושברירי, שאי אפשר היה להבחין בו. צבי בדק אותה היטב והשתדל לא להכאיב לה, כי נראתה לו אישה רכה ונעימה. "אז את אמנית, הבנתי", אמר. "כן, מן הסתם", אמרה מירה לאט. "באיזה תחום?". "ציור". צבי הסתכל סביבו על הקירות ושאל: "אז הציורים האלה שלך?". מירה הנהנה בראשה. "ממש מרשים", אמר צבי כשהוא בוחן את הציורים היטב בעין קפדנית, כל ציור בתורו. חשב שהם דומים קצת לציורים של רמבראנדט. בסוף אמר, "את מוכשרת. האם למדת ציור איפשהו?". מירה אמרה לו שתשמח לספר לו את כל התולדות, אבל עכשיו היא עייפה וחלשה ורוצה לנוח ואין לה הרבה כוח לדבר. "אני מבין", אמר, אין לי כל בעיה עם זה. כשתרצי, ספרי לי איך פיתחת את הכישרון שלך". הוא רשם לה תרופות, חייך אליה והלך.
מירי חשבה כמה הוא נראה נחמד ונהדר. הצליח להרגיע אותה באישיותו. מאז היה בא אליה כל יום ובודק אותה. מירי הרגישה יותר ויותר טוב, ואמרה לצבי: "תודה שריפאת אותי, ממש תודה מכל הלב". "זו רק העבודה שלי", אמר לה. "אני יודעת", אמרה, "תודה". "האם את נשואה?", שאל. "בעלי נהרג במלחמה לפני שנים", אמרה מירי. "אוי", אמר, "צר לי נורא לשמוע. זו ודאי הרגשה נוראה". "אין לתאר", אמרה. "לי מעולם לא היה מוות במשפחה", אמר צבי. מירי סיפרה לו על בעלה. אמרה שהיא כועסת על האויב הערבי שירה בבעלה במלחמה והרג אותו, אף שלעולם לא תדע מי הוא. סיפרה לו איך זה גרם לה לשנוא ערבים לתקופה מסוימת. צבי כבר ראה מזמן בבית שאין לה ילדים. היא אמרה שמעולם לא היו לה ילדים ולא הרגישה צורך. צבי חייך חיוך מרושע ושאל: "אילו התחתנת אתי, האם היית רוצה שיהיו לנו ילדים?". מירי חשבה לרגע קל ואמרה: "כן, בהחלט. שלושה ילדים בשמות דניאל, איתמר ואביגיל. השמות האהובים עליי". "גם עליי!", קרא בהפתעה.
הוא נגע בזרועה ואמר: "אני שמח שאת מרגישה יותר טוב עכשיו. את אישה טובה". "המגע שלך נעים", אמרה מירי וליטפה את זרועו. אז הרהיבה עוז ואמרה משהו בוטה מאוד: "נשק אותי". הוא התפלא לרגע ואחר כך נישק אותה. מירי הבריאה. אביב חדש בא לבית. הם התפשטו והתעלסו. אחר כך אמרה לו מירי: "אתה ממש טוב, צבי". "אני יודע", אמר. הם ישנו ביחד.
בבוקר קם צבי והכין למירי קפה חם עם קצפת. מירי שתתה אותו לאט לאט בכפית, ובכל לגימה הסתכלה שוב לרגע בצבי וחשבה מחשבה אחרת. צבי אמר: "את האישה הכי יפה שראיתי בחיי, מירי". כשגמרה לשתות את הקפה, נשכבה לנוח כשהיא נופלת על המיטה בנוחות עם הראש על ידיים משולבות. צבי קם ונשאר ללכת. אז הסתובב ואמר: "לא. אני נשאר לגור אתך. את לימדת אותי לאהוב". היא הייתה מאושרת.
הם גרו ביחד כחצי שנה ואחר כך החליטו להתחתן. מסיבת החתונה הייתה מפוארת ונהדרת עם המון אורחים. מירי התרגשה ולבשה שמלת חתונה ענקית ויפהפייה עם מלמלת זהב וכתפיות רחבות ואווריריות. הם שתו יין משובח, וגם האוכל היה מעולה. כשהגיעו הביתה עייפים, פרקו את המזוודות הרבות, נפלו על המיטה הגדולה ונרדמו. מאז חיו ביחד. היו להם קצת מריבות בעניינים רגילים, אבל הן תמיד נפתרו מהר וחייהם היו טובים. כיום יש להם שלושה ילדים חמודים להפליא בשמות: דניאל, איתמר ואביגיל.
הוא ישב בכיתה וחשב, מתי כבר ייגמר השיעור. היום היה חם, וזה העיק עליו. הוא ראה שתלמידים אחרים מנופפים במניפות. הוא כתב במחברת גדולה. היה לו כתב יד יפה, לפי מה שהרבה חשבו. זה היה שיעור בביולוגיה. צבי הצביע ושאל שאלה על פעילות הלב. המורה אמר: "מצטער, צבי, עם כל החוכמה שלך זה לא נשמע רלוונטי הפעם. דיברנו על הלב לפני כעשרים דקות, עכשיו התרכזתי במערכת העיכול. השתדל להתרכז". צבי נבהל ואמר: "מצטער, לא התכוונתי. תאוות הדעת שלי גדולה מאוד". המורה חייך והמשיך ללמד.
הפעמון צלצל, וכל התלמידים רצו החוצה. רוח קרירה ונעימה התחילה לנשוב דרך החלון. צבי אסף את דבריו, לקח את התיק ויצא בשקט. בדרך חשב על כך שכשיסיים תואר ש לישי במדעים יהיה רופא מוסמך. זה כבוד. חשב שאולי הוא לא ראוי לזה. הרגיש נעלה בלבוש המהודר שלו. הוא צעד בצעדים גדולים ובטוחים ויצא מהקמפוס, כשהוא מביט אחורה אל הדקלים היפים הסוגרים משני הצדדים על כר הדשא הענקי שמאחוריהם.
הוא נכנס למכונית ולא הצליח להתניע. הוא התעצבן לרגע. אז לקח סיגריה ועישן כדקה. אחר כך נרגע ונסע. את המעבדה שלו הכיר כבר בעל פה: בניין אפור מרובע וקטן. כל יום היה עובד בה מהצהריים עד הערב ועושה ניסויים מדעיים בחיות. הוא ישב והסתכל על שלל העכברים הלבנים שהציצו מקצוות החדר והסריחו בכל החדר. הוא היה שקוע בעבודה הרבה. כרגיל, חשב על כך שהוא צריך לחפש עוד ריגושים בחיים. הוא אוהב יין ונשים.
אחרי העבודה הלך למסיבה שאליה הוזמן. הוא נכנס למועדון וראה מראה מרהיב עין של המון אנשים מאושרים עומדים ועושים שלל פעולות. הוא התחיל לרקוד. לא ידע אם הוא רקדן טוב, אבל היו שאמרו עליו שהוא רוקד לא רע. הוא ראה בחורה יפה עם שיער בלונדי גולש ועיניים ירוקות בהירות פוזלות, ניגש אליה והציג את עצמו. היא חייכה אליו חיוך רחב ונפלא. הוא הושיט לה את ידו והציע לה לרקוד. הם התחילו לרקוד, ואז נפסקה פתאום המוזיקה כי הייתה תקלה במערכת. צבי עיקם את פיו באכזבה והלך לשתות קצת מרטיני.
השנים עברו. צבי כבר היה רופא מוסמך. הייתה לו מרפאה מכובדת. עסק בסוגי רפואה שונים, אפילו ניתוחים מסובכים. עדיין היה רווק ורק חיפש מין וריגושים, ועדיין הלך למסיבות לשתות יין ולרקוד עם נשים חתיכות. נמאס לו מזה, חשב, הוא רוצה משהו משמעותי יותר. איך ימצא את הכוח הנפשי לחפש אהבה? הוא לא יודע מהי אהבה בכלל, מעולם לא התנסה בה. אינו בנוי לאהבה, כך הרגיש. אולי אהבה פירושה מריבות וצרות, מי יודע? נזכר שהיה קורא בצעירותו רומנים קיטשיים על אהבה, גם אהבה נכזבת. מעולם לא ממש אהב אותם, ועוד בגיל כה צעיר הבין שהם עלובים. כך קיבל את התחושה שהאהבה עלובה.
מירה הייתה אמנית. היא גרה בקצה העיר בבית יפה. הייתה אישה גבוהה ומאוד נאה, ותמיד התלבשה יפה ואוורירי. היא הייתה ציירת, בעיקר ציירה נופים מהדמיון ומהשראת הנופים שראתה. בימים האחרונים היו לה שיגעונות חדשים. רצתה ליצור דברים מיוחדים, להתקדם ולהפתיע. רצתה לצייר את הנופים הכי יפים בעולם. לשם כך קנתה תמונות של נופים יפים כמעט מכל הארצות בעולם, והייתה עובדת כל היום. בימים האחרונים התחילה להיות עייפה וחלשה וגם לרעוד בידיים ואחר כך להרגיש עוויתות במקומות אחרים בגוף. ראשה כאב ונהיה לה חום. היא מדדה חום וראתה שעלה. היא הייתה מודאגת. הכינה לעצמה תה חם והלכה לשכב במיטה. כל יום הרגישה יותר רע. בסוף פתחה את דפי זהב והתקשרה לרופא צבי. קולו הגברי היה נעים והשרה עליה רוגע. "שלום הרופא צבי. שמי מירה ואני חולה מרוב עיסוק באמנות. אני במיטה כל היום עם חום כבר כחודשיים שלושה". "איפה את גרה, גברתי החביבה?", שאל צבי. היא נתנה לו את הכתובת. "הקול שלך נשמע רע", אמר הקול היפה, "אל תדאגי גברתי, הכול יהיה בסדר. אני רופא טוב, תוכלי לסמוך עליי שהמחלה תעבור לך בקלות". הלוואי, חשבה מירה, נפרדה וסגרה. היא נרדמה וחלמה חלום. בחלום ראתה שדים מוזרים באים אליה ולוחשים לה. היא לא פחדה. איכשהו הרגישה בזמן החלום שזה רק חלום. היה לה חוש כזה.
היא התעוררה בהפתעה ובבהלה קלה לשמע צלצול בדלת. "כן, שלום, מי זה?", קראה בקולה הדק כשל זמיר. "שלום גברתי מירה, זה הרופא צבי", אמר צבי מעבר לדלת. "היכנס", אמרה מירה. הדלת נפתחה, ונכנס צבי שנראה למירה מאוד מרשים. כבר היה מוכן בשבילו כיסא ליד מיטתה, כי על הכיסא שתתה קודם מירי תה חם וטעים עם צמחים משובחים. צבי התקרב והתיישב על הכיסא. "אל תדאגי מירה, אבדוק אותך היטב. פתחי את הפה". הוא הכניס מקל אל פיה, ומירה הסתכלה בו בעיניים רכות וראתה כמה הוא יפה. היא חייכה חיוך כל כך קטן, עדין ושברירי, שאי אפשר היה להבחין בו. צבי בדק אותה היטב והשתדל לא להכאיב לה, כי נראתה לו אישה רכה ונעימה. "אז את אמנית, הבנתי", אמר. "כן, מן הסתם", אמרה מירה לאט. "באיזה תחום?". "ציור". צבי הסתכל סביבו על הקירות ושאל: "אז הציורים האלה שלך?". מירה הנהנה בראשה. "ממש מרשים", אמר צבי כשהוא בוחן את הציורים היטב בעין קפדנית, כל ציור בתורו. חשב שהם דומים קצת לציורים של רמבראנדט. בסוף אמר, "את מוכשרת. האם למדת ציור איפשהו?". מירה אמרה לו שתשמח לספר לו את כל התולדות, אבל עכשיו היא עייפה וחלשה ורוצה לנוח ואין לה הרבה כוח לדבר. "אני מבין", אמר, אין לי כל בעיה עם זה. כשתרצי, ספרי לי איך פיתחת את הכישרון שלך". הוא רשם לה תרופות, חייך אליה והלך.
מירי חשבה כמה הוא נראה נחמד ונהדר. הצליח להרגיע אותה באישיותו. מאז היה בא אליה כל יום ובודק אותה. מירי הרגישה יותר ויותר טוב, ואמרה לצבי: "תודה שריפאת אותי, ממש תודה מכל הלב". "זו רק העבודה שלי", אמר לה. "אני יודעת", אמרה, "תודה". "האם את נשואה?", שאל. "בעלי נהרג במלחמה לפני שנים", אמרה מירי. "אוי", אמר, "צר לי נורא לשמוע. זו ודאי הרגשה נוראה". "אין לתאר", אמרה. "לי מעולם לא היה מוות במשפחה", אמר צבי. מירי סיפרה לו על בעלה. אמרה שהיא כועסת על האויב הערבי שירה בבעלה במלחמה והרג אותו, אף שלעולם לא תדע מי הוא. סיפרה לו איך זה גרם לה לשנוא ערבים לתקופה מסוימת. צבי כבר ראה מזמן בבית שאין לה ילדים. היא אמרה שמעולם לא היו לה ילדים ולא הרגישה צורך. צבי חייך חיוך מרושע ושאל: "אילו התחתנת אתי, האם היית רוצה שיהיו לנו ילדים?". מירי חשבה לרגע קל ואמרה: "כן, בהחלט. שלושה ילדים בשמות דניאל, איתמר ואביגיל. השמות האהובים עליי". "גם עליי!", קרא בהפתעה.
הוא נגע בזרועה ואמר: "אני שמח שאת מרגישה יותר טוב עכשיו. את אישה טובה". "המגע שלך נעים", אמרה מירי וליטפה את זרועו. אז הרהיבה עוז ואמרה משהו בוטה מאוד: "נשק אותי". הוא התפלא לרגע ואחר כך נישק אותה. מירי הבריאה. אביב חדש בא לבית. הם התפשטו והתעלסו. אחר כך אמרה לו מירי: "אתה ממש טוב, צבי". "אני יודע", אמר. הם ישנו ביחד.
בבוקר קם צבי והכין למירי קפה חם עם קצפת. מירי שתתה אותו לאט לאט בכפית, ובכל לגימה הסתכלה שוב לרגע בצבי וחשבה מחשבה אחרת. צבי אמר: "את האישה הכי יפה שראיתי בחיי, מירי". כשגמרה לשתות את הקפה, נשכבה לנוח כשהיא נופלת על המיטה בנוחות עם הראש על ידיים משולבות. צבי קם ונשאר ללכת. אז הסתובב ואמר: "לא. אני נשאר לגור אתך. את לימדת אותי לאהוב". היא הייתה מאושרת.
הם גרו ביחד כחצי שנה ואחר כך החליטו להתחתן. מסיבת החתונה הייתה מפוארת ונהדרת עם המון אורחים. מירי התרגשה ולבשה שמלת חתונה ענקית ויפהפייה עם מלמלת זהב וכתפיות רחבות ואווריריות. הם שתו יין משובח, וגם האוכל היה מעולה. כשהגיעו הביתה עייפים, פרקו את המזוודות הרבות, נפלו על המיטה הגדולה ונרדמו. מאז חיו ביחד. היו להם קצת מריבות בעניינים רגילים, אבל הן תמיד נפתרו מהר וחייהם היו טובים. כיום יש להם שלושה ילדים חמודים להפליא בשמות: דניאל, איתמר ואביגיל.