פילוסוף רוחני33
Well-known member
חמדה ישבה בבית וציירה את נוף הברושים בחוץ. מוזיקה ערבית מהסלון נשמעה ברקע. חמדה חשבה על זה שהיא לא מצליחה להתחבר לאנשים בבית הספר שלה, כי היא לא מספרת על עצמה. כל פעם ששואלים אותה עליה ועל הציור שלה, היא משתתקת. יש בתיכון שלה בחור בשם אחמד שאוהב לשחק כדורגל. כל הפסקה כולם יוצאים ורואים איך הבנים משחקים כדורגל. לבנות אסור להשתתף במשחק, אבל מרשים להן לצפות ולעודד באהדה.
בקרוב תהיה ארוחת ערב עם טבולה טובה שאימא יודעת להכין. עכשיו האם עסוקה בעבודות הבית, והאב צופה בחדשות על המתיחות בשטחים. לפעמים ניסתה חמדה להכין פסיפסים, אמה לימדה אותה את זה בילדותה והייתה יושבת אתה ומרכיבה אתה פסיפסים יפים. חמדה חשבה על זה שהיא כבר די מבוגרת וצריכה למצוא חבר לחיים ולא מצליחה. היא לא מדברת הרבה, היא שתקנית. לכן לא מבינים אותה. היא אוהבת לשקוע באמנות הציור שלה, וכשמנסים לפתח אתה שיחות היא מתחילה לחשוב על רעיונות לציור.
בזמן האחרון הצטרפה חמדה למועדון חברתי. מחר, ביום ראשון, תהיה הפגישה הבאה. אומרים שבחור חדש עומד להצטרף. חמדה התרגשה וחיכתה בקוצר רוח לראות ולהכיר אותו. בארוחה אכלה לאט ושתקה, וכולם שתקו אתה. בלילה שכבה במיטתה ודמיינה את הפגישה מחר במועדון, עד שנרדמה וחלמה.
הבוקר האיר. ציפורים ראשונות צייצו ובישרו את בוא היום החדש. חמדה התלבשה חיש קל ויצאה בדילוגים לדשא ומשם הלכה למועדון. היא קצת איחרה, אבל בקושי שמו לב. היא התיישבה בקצה המעגל והקשיבה לשיחה המתנהלת על פוליטיקה, כשהיא גומעת לתוכה בשקיקה כל מלה ומנסה להבין את משמעויותיה השונות.
דפיקות נשמעו בדלת. המנהלת קמה לפתוח. בפתח עמד בחור חתיך ונאה עם חיוך מקסים ומסתורי ותמונה של דגל ישראל על החולצה. הוא התיישב במעגל הכללי, והמנהלת אמרה לו להציג את עצמו. הוא הציג את עצמו בשם יהודה וסיפר שהוא אוהב מדעים, כמו ביולוגיה ופיזיקה. החברים שאלו אותו כמה זמן הוא עוסק במדעים, איך הגיע לנושא ואם למד מדעים בחוגים, שאלות כלליות כאלה. חמדה ישבה והקשיבה בשקט, ועיניה השחורות ננעצו ביהודה ובלעו את דבריו היפים. הוא דיבר בעברית יפה, שבתית. החברים שאלו אותו מניין יש לו עברית כל כך יפה. ענה שהוא גדל בבית של מורי יהדות ועברית. הוא לומד בבית ספר עברי ויש לו שם כמה חברים.
אחרי שהפגישה נגמרה, חמדה ויהודה נפגשו במקרה ליד הכניסה. כולם כבר הלכו, והם התחילו לדבר ביניהם.
"כמה זמן את שוהה במועדון?", שאל יהודה. "שבועיים בערך", אמרה חמדה. "מה הרגשתך פה?", שאל. "יפה, כדאי לך להישאר", אמרה. הוא שינה את הנושא ושאל: "איפה את מתגוררת ועם מי?". היא אמרה: "אני גרה בכפר הערבי הסמוך עם ההורים". "מאיזו עדה את?", שאל בסקרנות. "אני מוסלמית ממשפחה קיצונית", אמרה. הוא עיקם את פרצופו. חמדה שאלה אותו מה קרה ועל מה חשב. הוא אמר: "אם את מוסלמית, בוודאי לא אוכל לבוא לבקר אותך". חמדה חייכה ואמרה שאולי יוכלו להיפגש ליד היער. הוא שמח ואמר: "ניפגש מחר בערב, ליד הכיכר". היא אמרה שהיא שמחה מאוד, והוא נתן לה נשיקה קלה על הלחי והלך. היא נשארה המומה כשיכורה ועמדה שם קפואה במקום עוד כמה רגעים. אחר כך התארגנה והלכה.
בבית שאלו אותה ההורים איך היה בפגישה. בסדר, אמרה וניסתה ללכת לצייר. "מה את בורחת?", שאלו אותה, "ספרי לנו על הבחור החדש". "לא הספקתי כל כך להכיר אותו", שיקרה. "הגיעה ארוחת הצהריים", אמרה האם, "אלך להוריד את האוכל מהאש לפני שיישרף".
הם ישבו ואכלו מעדנים, וחמדה בקושי עצרה את דמעותיה. מחר יש לה פגישה עם הבחור, היא מתרגשת. ההורים התעלמו והמשיכו לאכול בשקט.
למחרת חמדה התלבשה יפה וכל היום התרגשה בציפייה ובחוסר סבלנות. ההורים שאלו אותה מה העניין, ולא ענתה כי לא ידעה מה להגיד אז הם עזבו אותה. בערב אמרה שהיא הולכת לטייל ולשאוף אוויר ויצאה. ההורים פנו לעיסוקיהם. היא צעדה בצעדים גדולים וגאים עד שהגיעה, ובאופק כבר ראתה את יהודה שמח ולבוש לתפארת.
הם ישבו ליד אחד העצים ביער ודיברו. כבר היה כמעט חושך. יהודה שאל אותה מה היא אוהבת לעשות. חמדה אמרה שהיא אוהבת לצייר. יהודה אמר שחבל שאינו מבין שום דבר באמנות. חמדה צחקה ואמרה שלא נורא, גם היא לא מבינה שום דבר במדע. הם שתקו כמה זמן והסתכלו זה בזה בסתמיות. "מחשיך", אמרה חמדה, "אני צריכה לחזור הביתה". במקרה הגיע אבא של חמדה וראה אותה עם יהודה ליד היער. "חיפשנו אותך", קרא, "מי זה?". היא גמגמה: "זה יהודה, הבחור החדש". האב קפא המום במקומו ושאל: "יהודי?" ואז צעק עליו: "הסתלק מפה!". יהודה ברח. חמדה נעלמה באופק כשהיא ממררת בבכי.
בבית הכו אותה ההורים וצעקו עליה, ואף איימו עליה שאם לא תפסיק להיפגש עם הבחור היהודי הם יהרגו אותו. חמדה בכתה והתחננה, אבל זה לא עזר והלכה לחדר לבכות. היא נפלה על המיטה על הבטן ומיד נרדמה. בלילה היה לה סיוט.
כעבור כמה ימים שוב נפגשו חמדה ויהודה ליד היער, והפעם הציעה חמדה שיערכו פגישה קצרה יותר. אמרה לו שהוריה רוצים להרוג אותו. הם לא מצאו הרבה מה לדבר ולכן רוב הזמן שתקו. אחר כך כל אחד הלך לדרכו.
חמדה ישבה בבית וחשבה. רוצים להרוג את אהובה והיא לא יודעת מה לעשות בזה. היא קשורה אליו כמו בדם ולא יכולה לעזוב אותו. ההורים שלה כל כך קיצוניים ואדוקים. היא ניסתה להמשיך את ציור הברושים, אבל הם יצאו כפופים ולא יפים. זה היה רחוק ממה שהברושים באמת היו בגינתה, גבוהים וגאים. היא חשבה על כך שמעניין מה יהודה לומד במדעים. היא החליטה לצאת אליו ולשאול אותו על זה.
בפגישות הבאות ליד היער, הם דיברו יותר ויותר. היא סיפרה לו על אמנות, והוא סיפר לה על מדע. חמדה אמרה שהיא לומדת ממנו המון. הוא אמר שהוא כל כך שמח להעשיר אותה. הם התנשקו הרבה. חמדה התחילה לקרוא על מדעים בביתה, ויהודה התחיל לצייר וליצור. חמדה הסתכלה ביצירות של יהודה ואמרה שהיא מאוד מתפעלת ושהן מאוד יפות. כעבור כמה חודשים החליטו, שלא משנה מה ההורים אומרים, הם אוהבים ועליהם להתחתן. לימודי התיכון כבר נגמרו. חמדה הייתה יוצאת כמעט כל יום לפגוש את אהובה יהודה, ולפעמים גם הפסיקו לנהל את הפגישות ביער בחשאי כי לא היה להם אכפת מה אומרים. הורי חמדה הבינו לאיזו מטרה היא יוצאת, ושתקו. כשהיו מעירים לה בכעס על הקשר האסור, התעלמה מהם בחיוך של בוז והלכה לחדרה. לפעמים הייתה מספרת להם כמה יהודה מעניין ונהדר, יודע המון וגם למד ממנה לצייר יפה. היא התחננה שלא יעשו לו כלום ואיימה שאם יגעו בו לרעה היא תברח מהבית. אבא של חמדה היה אומר לאמה בשיחותיהם בלילה, שחשב על זה הרבה בזמן האחרון ושאולי אם האדם נחמד אפשר לפעמים להתפשר על המסורת. הם ראו כמה היא עקשנית בנושא, ובסוף התעייפו מלריב אתה ואמרו לה שאם היא כל כך רוצה את זה אז שיהיה. יהודה התחיל לבוא לבית חמדה ולספר להוריה על עיסוקיו במדע, והם מאוד התעניינו ושאלו אותו על זה. חמדה הייתה מבקרת בבית של יהודה ומראה למשפחתו יצירות שלה, והם התרשמו מאוד. נערכה חתונה מפוארת, וכולם בירכו את שניהם בהתרגשות והיו מאושרים. הם התחילו לחיות ביחד וכמעט לא רבו בכלל. נולד להם ילד מקסים.
בקרוב תהיה ארוחת ערב עם טבולה טובה שאימא יודעת להכין. עכשיו האם עסוקה בעבודות הבית, והאב צופה בחדשות על המתיחות בשטחים. לפעמים ניסתה חמדה להכין פסיפסים, אמה לימדה אותה את זה בילדותה והייתה יושבת אתה ומרכיבה אתה פסיפסים יפים. חמדה חשבה על זה שהיא כבר די מבוגרת וצריכה למצוא חבר לחיים ולא מצליחה. היא לא מדברת הרבה, היא שתקנית. לכן לא מבינים אותה. היא אוהבת לשקוע באמנות הציור שלה, וכשמנסים לפתח אתה שיחות היא מתחילה לחשוב על רעיונות לציור.
בזמן האחרון הצטרפה חמדה למועדון חברתי. מחר, ביום ראשון, תהיה הפגישה הבאה. אומרים שבחור חדש עומד להצטרף. חמדה התרגשה וחיכתה בקוצר רוח לראות ולהכיר אותו. בארוחה אכלה לאט ושתקה, וכולם שתקו אתה. בלילה שכבה במיטתה ודמיינה את הפגישה מחר במועדון, עד שנרדמה וחלמה.
הבוקר האיר. ציפורים ראשונות צייצו ובישרו את בוא היום החדש. חמדה התלבשה חיש קל ויצאה בדילוגים לדשא ומשם הלכה למועדון. היא קצת איחרה, אבל בקושי שמו לב. היא התיישבה בקצה המעגל והקשיבה לשיחה המתנהלת על פוליטיקה, כשהיא גומעת לתוכה בשקיקה כל מלה ומנסה להבין את משמעויותיה השונות.
דפיקות נשמעו בדלת. המנהלת קמה לפתוח. בפתח עמד בחור חתיך ונאה עם חיוך מקסים ומסתורי ותמונה של דגל ישראל על החולצה. הוא התיישב במעגל הכללי, והמנהלת אמרה לו להציג את עצמו. הוא הציג את עצמו בשם יהודה וסיפר שהוא אוהב מדעים, כמו ביולוגיה ופיזיקה. החברים שאלו אותו כמה זמן הוא עוסק במדעים, איך הגיע לנושא ואם למד מדעים בחוגים, שאלות כלליות כאלה. חמדה ישבה והקשיבה בשקט, ועיניה השחורות ננעצו ביהודה ובלעו את דבריו היפים. הוא דיבר בעברית יפה, שבתית. החברים שאלו אותו מניין יש לו עברית כל כך יפה. ענה שהוא גדל בבית של מורי יהדות ועברית. הוא לומד בבית ספר עברי ויש לו שם כמה חברים.
אחרי שהפגישה נגמרה, חמדה ויהודה נפגשו במקרה ליד הכניסה. כולם כבר הלכו, והם התחילו לדבר ביניהם.
"כמה זמן את שוהה במועדון?", שאל יהודה. "שבועיים בערך", אמרה חמדה. "מה הרגשתך פה?", שאל. "יפה, כדאי לך להישאר", אמרה. הוא שינה את הנושא ושאל: "איפה את מתגוררת ועם מי?". היא אמרה: "אני גרה בכפר הערבי הסמוך עם ההורים". "מאיזו עדה את?", שאל בסקרנות. "אני מוסלמית ממשפחה קיצונית", אמרה. הוא עיקם את פרצופו. חמדה שאלה אותו מה קרה ועל מה חשב. הוא אמר: "אם את מוסלמית, בוודאי לא אוכל לבוא לבקר אותך". חמדה חייכה ואמרה שאולי יוכלו להיפגש ליד היער. הוא שמח ואמר: "ניפגש מחר בערב, ליד הכיכר". היא אמרה שהיא שמחה מאוד, והוא נתן לה נשיקה קלה על הלחי והלך. היא נשארה המומה כשיכורה ועמדה שם קפואה במקום עוד כמה רגעים. אחר כך התארגנה והלכה.
בבית שאלו אותה ההורים איך היה בפגישה. בסדר, אמרה וניסתה ללכת לצייר. "מה את בורחת?", שאלו אותה, "ספרי לנו על הבחור החדש". "לא הספקתי כל כך להכיר אותו", שיקרה. "הגיעה ארוחת הצהריים", אמרה האם, "אלך להוריד את האוכל מהאש לפני שיישרף".
הם ישבו ואכלו מעדנים, וחמדה בקושי עצרה את דמעותיה. מחר יש לה פגישה עם הבחור, היא מתרגשת. ההורים התעלמו והמשיכו לאכול בשקט.
למחרת חמדה התלבשה יפה וכל היום התרגשה בציפייה ובחוסר סבלנות. ההורים שאלו אותה מה העניין, ולא ענתה כי לא ידעה מה להגיד אז הם עזבו אותה. בערב אמרה שהיא הולכת לטייל ולשאוף אוויר ויצאה. ההורים פנו לעיסוקיהם. היא צעדה בצעדים גדולים וגאים עד שהגיעה, ובאופק כבר ראתה את יהודה שמח ולבוש לתפארת.
הם ישבו ליד אחד העצים ביער ודיברו. כבר היה כמעט חושך. יהודה שאל אותה מה היא אוהבת לעשות. חמדה אמרה שהיא אוהבת לצייר. יהודה אמר שחבל שאינו מבין שום דבר באמנות. חמדה צחקה ואמרה שלא נורא, גם היא לא מבינה שום דבר במדע. הם שתקו כמה זמן והסתכלו זה בזה בסתמיות. "מחשיך", אמרה חמדה, "אני צריכה לחזור הביתה". במקרה הגיע אבא של חמדה וראה אותה עם יהודה ליד היער. "חיפשנו אותך", קרא, "מי זה?". היא גמגמה: "זה יהודה, הבחור החדש". האב קפא המום במקומו ושאל: "יהודי?" ואז צעק עליו: "הסתלק מפה!". יהודה ברח. חמדה נעלמה באופק כשהיא ממררת בבכי.
בבית הכו אותה ההורים וצעקו עליה, ואף איימו עליה שאם לא תפסיק להיפגש עם הבחור היהודי הם יהרגו אותו. חמדה בכתה והתחננה, אבל זה לא עזר והלכה לחדר לבכות. היא נפלה על המיטה על הבטן ומיד נרדמה. בלילה היה לה סיוט.
כעבור כמה ימים שוב נפגשו חמדה ויהודה ליד היער, והפעם הציעה חמדה שיערכו פגישה קצרה יותר. אמרה לו שהוריה רוצים להרוג אותו. הם לא מצאו הרבה מה לדבר ולכן רוב הזמן שתקו. אחר כך כל אחד הלך לדרכו.
חמדה ישבה בבית וחשבה. רוצים להרוג את אהובה והיא לא יודעת מה לעשות בזה. היא קשורה אליו כמו בדם ולא יכולה לעזוב אותו. ההורים שלה כל כך קיצוניים ואדוקים. היא ניסתה להמשיך את ציור הברושים, אבל הם יצאו כפופים ולא יפים. זה היה רחוק ממה שהברושים באמת היו בגינתה, גבוהים וגאים. היא חשבה על כך שמעניין מה יהודה לומד במדעים. היא החליטה לצאת אליו ולשאול אותו על זה.
בפגישות הבאות ליד היער, הם דיברו יותר ויותר. היא סיפרה לו על אמנות, והוא סיפר לה על מדע. חמדה אמרה שהיא לומדת ממנו המון. הוא אמר שהוא כל כך שמח להעשיר אותה. הם התנשקו הרבה. חמדה התחילה לקרוא על מדעים בביתה, ויהודה התחיל לצייר וליצור. חמדה הסתכלה ביצירות של יהודה ואמרה שהיא מאוד מתפעלת ושהן מאוד יפות. כעבור כמה חודשים החליטו, שלא משנה מה ההורים אומרים, הם אוהבים ועליהם להתחתן. לימודי התיכון כבר נגמרו. חמדה הייתה יוצאת כמעט כל יום לפגוש את אהובה יהודה, ולפעמים גם הפסיקו לנהל את הפגישות ביער בחשאי כי לא היה להם אכפת מה אומרים. הורי חמדה הבינו לאיזו מטרה היא יוצאת, ושתקו. כשהיו מעירים לה בכעס על הקשר האסור, התעלמה מהם בחיוך של בוז והלכה לחדרה. לפעמים הייתה מספרת להם כמה יהודה מעניין ונהדר, יודע המון וגם למד ממנה לצייר יפה. היא התחננה שלא יעשו לו כלום ואיימה שאם יגעו בו לרעה היא תברח מהבית. אבא של חמדה היה אומר לאמה בשיחותיהם בלילה, שחשב על זה הרבה בזמן האחרון ושאולי אם האדם נחמד אפשר לפעמים להתפשר על המסורת. הם ראו כמה היא עקשנית בנושא, ובסוף התעייפו מלריב אתה ואמרו לה שאם היא כל כך רוצה את זה אז שיהיה. יהודה התחיל לבוא לבית חמדה ולספר להוריה על עיסוקיו במדע, והם מאוד התעניינו ושאלו אותו על זה. חמדה הייתה מבקרת בבית של יהודה ומראה למשפחתו יצירות שלה, והם התרשמו מאוד. נערכה חתונה מפוארת, וכולם בירכו את שניהם בהתרגשות והיו מאושרים. הם התחילו לחיות ביחד וכמעט לא רבו בכלל. נולד להם ילד מקסים.