פילוסוף רוחני33
Well-known member
דני היה ילד בן חמש. כל יום הוא חזר הביתה מהגן בצהריים, ואמו שרה הייתה מגישה לו מרק חם עם אטריות שהכינה במיוחד בשבילו. אביו, אבנר, אהב מרק שעועית חריף והיה עובד כל יום מהצהריים עד הערב. בכל ערב, כשחזר מהעבודה, הושיב את דני על ברכיו וסיפר לו בדיחות וסיפורים על העולם. אחר כך היו הוריו שרים לו שיר ערש ומשכיבים אותו לישון.
בזמן האחרון, המתיחות עם הגבול התגברה. הוריו של דני היו מודאגים והקשיבו בלי הרף לרדיו. דני ראה את דאגת הוריו ולא הבין את הסיבה, וגם לא שאל. הוא חיבק את אימא כשהיא בכתה, ואחר כך את אבא. הוריו דיברו ביניהם כל לילה על המצב, מה יהיה והאם עלולה לפרוץ מלחמה.
יום הולדתו השישי של דני התקרב. הוריו ניסו לשמוח בשבילו, אבל העצב והדאגה היו ניכרים על פניהם. אביו תלש עוד דף ועוד דף מלוח השנה בחדרו, והם התחילו להכין עוגה גדולה וממתקים. דני חייך וניסה לחשוב על עוגת השוקולד שמחכה לו, אבל התקשה לשמוח באמת.
ביומו הראשון בבית הספר, אביו הסיע אותו במכונית מחשש ליריות וטילים. כשנכנס לכיתה, כל התלמידים חייכו אליו, אבל דני היה שקט ומופנם. כשחזר הביתה, אביו חקר אותו בהתעניינות רבה על כל החוויות שעבר שם.
בערב המחרת, הודיעו ברדיו שפרצה מלחמה בגבול. אבנר קיבל זימון למילואים. שרה כמעט בכתה מהפחד לאבד את בעלה. אבנר חיבק אותה ואת דני ואמר: "יהיה בסדר".
הימים עברו. יריות וטילים נשמעו כל הזמן, ודני ואמו פחדו. הם הסתתרו בעליית הגג או במיטה בחדר ההורים, מכוסים בשמיכות פוך. המלחמה החלה להיחלש והוכרזה הפסקת אש. אך אבנר לא חזר. בעיתון היה כתוב שהוא נהרג. דני חיבק את אמו בבכי ושאל שוב ושוב: "אימא, אבא מת?", והיא ענתה: "כן, בני. כולם מתים בסוף".
בתחילת כל חודש התקיים מצעד צבאי ענק ומפואר ברחובות העיר. דני השתוקק ללכת לראות את המצעד, אך תמיד משהו מנע ממנו. כשמלאו לו שבע, הרשו לו ללכת לבד. הוא שמח מאוד, לראשונה בחייו יראה מצעד צבאי אמתי. הוא רץ במהירות לכיוון המקום שבו תמיד התקיים המצעד. כשהגיע, שמע כבר מרחוק את הקולות הרועמים. הוא התקרב וניסה לראות, אבל האנשים הסתירו לו. דני פילס דרך בין האנשים עד שהגיע לחבל ארוך שהקיף את המצעד. הוא לא הצליח לראות דבר. דני עקף כמה אנשים וניסה לעבור את החבל כדי לראות טוב יותר. אז נשמע קול ברמקול: "ילד, אסור לעבור את החבל!".
בזמן האחרון, המתיחות עם הגבול התגברה. הוריו של דני היו מודאגים והקשיבו בלי הרף לרדיו. דני ראה את דאגת הוריו ולא הבין את הסיבה, וגם לא שאל. הוא חיבק את אימא כשהיא בכתה, ואחר כך את אבא. הוריו דיברו ביניהם כל לילה על המצב, מה יהיה והאם עלולה לפרוץ מלחמה.
יום הולדתו השישי של דני התקרב. הוריו ניסו לשמוח בשבילו, אבל העצב והדאגה היו ניכרים על פניהם. אביו תלש עוד דף ועוד דף מלוח השנה בחדרו, והם התחילו להכין עוגה גדולה וממתקים. דני חייך וניסה לחשוב על עוגת השוקולד שמחכה לו, אבל התקשה לשמוח באמת.
ביומו הראשון בבית הספר, אביו הסיע אותו במכונית מחשש ליריות וטילים. כשנכנס לכיתה, כל התלמידים חייכו אליו, אבל דני היה שקט ומופנם. כשחזר הביתה, אביו חקר אותו בהתעניינות רבה על כל החוויות שעבר שם.
בערב המחרת, הודיעו ברדיו שפרצה מלחמה בגבול. אבנר קיבל זימון למילואים. שרה כמעט בכתה מהפחד לאבד את בעלה. אבנר חיבק אותה ואת דני ואמר: "יהיה בסדר".
הימים עברו. יריות וטילים נשמעו כל הזמן, ודני ואמו פחדו. הם הסתתרו בעליית הגג או במיטה בחדר ההורים, מכוסים בשמיכות פוך. המלחמה החלה להיחלש והוכרזה הפסקת אש. אך אבנר לא חזר. בעיתון היה כתוב שהוא נהרג. דני חיבק את אמו בבכי ושאל שוב ושוב: "אימא, אבא מת?", והיא ענתה: "כן, בני. כולם מתים בסוף".
בתחילת כל חודש התקיים מצעד צבאי ענק ומפואר ברחובות העיר. דני השתוקק ללכת לראות את המצעד, אך תמיד משהו מנע ממנו. כשמלאו לו שבע, הרשו לו ללכת לבד. הוא שמח מאוד, לראשונה בחייו יראה מצעד צבאי אמתי. הוא רץ במהירות לכיוון המקום שבו תמיד התקיים המצעד. כשהגיע, שמע כבר מרחוק את הקולות הרועמים. הוא התקרב וניסה לראות, אבל האנשים הסתירו לו. דני פילס דרך בין האנשים עד שהגיע לחבל ארוך שהקיף את המצעד. הוא לא הצליח לראות דבר. דני עקף כמה אנשים וניסה לעבור את החבל כדי לראות טוב יותר. אז נשמע קול ברמקול: "ילד, אסור לעבור את החבל!".