סיפור

קורנית

New member
סיפור

אמא אצלי כבר יומיים, עד מחר אחר הצהריים. היתה לה יומולדת ביום שישי, חגגנו עם הבנות (אחותי ואני ) והנכדים, עד ממש מאוחר. היה נחמד. אחרכך המטפלת נסעה, ואמא נשארה איתנו פה. היום היתה עייפה... ניסיתי למשוך אותה להשאר ערה עד מאוחר יותר (כך יש פחות "פנצ'רים") אבל רצתה ללכת לישון מוקדם... עליתי איתה לחדר שלה, עזרתי לה ללבוש כתונת לילה ולהכנס למיטה. אחרי כחצי שעה נשמעים קולות מלמעלה.... אמא מסתובבת , נכנסת לשרותים ואחרכך יורדת לאט במדרגות. יש לה משהו חשוב לומר לי: "כשאת תהיי זקנה, ותהיי כמוני, מי יעזור לך ככה עם ההתלבשות והתחתונים. הרי יש לך רק בנים?" הרגעתי אותה שבת אחותי תעזור לי. ואז אמרה: "טוב, אולי לא תהיי בדיוק במצב שלי". מתוקה, בחיי... אחרי כל המרורים שהאכילה אותי אתמול והיום....
 

ענתי44

New member
קורנית ../images/Emo24.gif../images/Emo23.gif

מעט הרגעים האלה שהם נדירים כל כך הם מעין הכוח שמניע אותנו והדלק למכונה העובדת לשירותם ללא הפסקה.
 

sreuveni

New member
הרגעים הקטנים

נכון, אלו הרגעים המפתיעים שבהם אנו רואים ניצוץ של צלילות. אני מודה על כל משפט שלה, על כל דרישה שלה ממני, שרק תבקש ותשאר כמו שהיא.
 

ענתי44

New member
זו גם משאלתי ותפילתי

היום בבוקר כשהרמתי אותה לכסא הגלגלים ביקשתי ממנה לחבק אותי חזק " יש לך הרבה ענתי לחבק" אמרתי לה רומזת לגודלי. וכדי להעסיק אותה שלא תתחיל להלחץ מהמעבר בין הכיסאות שאלתי אותה " כמה ענתי יש לך?.", בדרך כלל היא עונה הרבה, אבל היא הסתכלה עלי במבט הזה של " יש מישהו בבית" , ואמרה : " יש לי רק ענתי אחת!" וחיבקה אותי חיבוק לא חיבוק אחיזה.
 
למעלה