בואי ונקרא את דעת הרמב"ם על קמיעות...
"ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות. כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם" (מורה נבוכים, א', ס"א) "וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקר ולדבר, שמצרפים איזה אותות שרצו, ואומרים: זה שם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני, ואחר כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר, והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת. כללו של דבר: פתי יאמין לכל דבר. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון ב ביטול הזיות ש ביטול ם גלוי לכל מתחיל בעיון. אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיון שהזכרנו את השמות ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון." (מורה נבוכים, א', ס"ב) ומה אמר הרמב"ם לגבי מי שכןתב בתוך המזוזה שמות מלאכים והופך אותה למעין קמע? "מנהג פשוט, שכותבין על המזוזה מבחוץ, כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה, שדי; ואין בזה הפסד, לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות--הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים, לא דיי להן שביטלו המצוה; אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם." (משנה תורה, הלכות מזוזה, ה', ד') מה שכן, הרמב"ם התיר להשתמש בקמע לצורכי ריפוי למי שמאמין בכך והדבר משמש לו כאמצעי סוגסטיה. למידע נוסף ניתן לעיין בפרק 8 בספרו של פרופ. אביעזר רביצקי "עיונים מיימוניים".
