החיוך
אגם התעוררה בבוקר. היא קמה לאט מהמיטה, פיהקה והתמתחה קצת. היא הלכה לכיוון המראה והסתכלה על עצמה. והיא הופתעה ממה שהיא ראתה.
חיוך.
כמה זמן היא לא קמה עם חיוך? זה כאילו כל השנה האחרונה, מאז שכל הסיפור עם המטה התחיל, סחטה אותה. אבל זה היה חיוך שונה ממה שהיה פעם. כאילו הוא בא מבפנים. אמיתי. אולי זה בגלל אודי.
היא הסתכלה על הפלאפון, והדליקה אותו. באופן מפתיע, מאז שהיא כיבתה אותו אתמול היא לא הדליקה אותו. זה היה הכי הרבה זמן שהיא הייתה בלי פלאפון. היא הסתכלה על השיחות שלא נענו. שיחה אחת משי-לי. היא נשמה עמוק והתקשרה.
לאחר כמה שניות של צליל חיוג, שי-לי ענתה. "שלום לך."
"את נשמעת שמחה."
"לא חזרת אליי מאז אתמול!"
"אני לא פתחתי את..." אגם התחילה והפסיקה. "לא חשוב. את כועסת עליי?"
"ממש לא. ממש ממש לא. למה? כי הברזת לי ממסיבת הגיוס?"
"נו, שי-לי, הוא קבע את זה!"
"ברור, זה מה שחשוב." שי-לי אמרה. אגם שתקה. "אז לאן אתם הולכים היום?"
"חכי רגע. בחייך. את יכולה לבוא? יש לי כמה שעות."
"לא תודה, אגם. אני אשאר ואטחן סושי עד הטירונות. עדיף, גם ככה אני אשמין שם."
"נו, אל תהרסי את הפיגורה."
"ביי, אגם."
שי-לי ניתקה. אגם נאנחה. למה זה היה כל כך קשה?
בצהריים היא פגשה את אודי בגולף. הוא נישק אותה.
"מוכנה?" אודי שאל.
"בטח. יאללה. פעם אחרונה שאני משחקת פה..." אגם אמרה, שילבה את היד שלו בידה והתחילה לצעוד למגרש.
"בחייך. זה שאתם צריכים למכור את המסעדה לא אומר שהיא לא תחזור אליכם. היא תחזור."
"שום דבר לא יחזור." אגם אמרה. "היה. עבר. כל הכסף הלך. אין מועצה. אין גולף. אין מסעדה."
"את יודעת שאת... תמיד יכולה להיות אצלנו." אודי אמר בשקט.
"כן. רחלי תשמח להיות איתי בחדר!" אגם אמרה.
"נו, ויקי עוד מעט הולכת לצבא, ותאמיני לי, הולך להיות לנו מקום!"
"מקסים מצדך, אבל לא."
אגם ואודי הגיעו למגרש. הייתה לידם עוד מישהי ששיחקה גולף עם כובע גדול על הראש שלה, עם הגב אליהם. הם לא שמו לב. אודי לקח את המחבט ושם את הכדור על הכן.
"בסדר, אגם..." אודי אמר. "הנה זה בא..."
אודי כיוון את המחבט. הוא ניסה לכוון אותו והניע אותו כמה פעמים. אגם הסתכלה עליו.
"נו?"
"אני בודק... חכי שנייה..."
אודי הניף את המחבט... ופספס לחלוטין את הכדור, מה שלא הפריע לו ליפול. אגם צחקה.
"כן, אודי, נהדר. קראת באינטרנט?"
"היה כתוב שככה מרביצים לכדור..."
"טוב, אני קצת טובה בזה..." אגם אמרה ולקחה את המקל. היא הניפה אותו ונתנה מכה. הכדור התקדם קצת, חצי הדרך אל החור.
"יפה, אגמי." אודי אמר. הוא הלך והסתכל על הכדור. "טוב, הפעם אני אצליח... זה פשוט קשה עם הכן..."
אודי הניף את המחבט והתכונן... הוא נשם עמוק. ונתן מכה. אבל הוא נתן אותה כל כך חלש, עד שהכדור התקדם כמה מילימטרים בלבד.
"נו... מה יהיה?" אגם שאלה.
"אמרתי לך. אני לא טוב." אודי אמר. לפתע הוא הסתכל מאחוריה. "תגידי, אגם..."
"כן?"
"האישה הזאת לא הייתה רחוקה יותר קודם?"
אגם הסתכלה על האישה ששיחקה גולף בגבה אליהם. כן, היא בהחלט התקרבה אליהם. ונראה היה שהיא לא ממש משחקת או מנסה לתת מכה. אגם הזדקפה לרגע.
"חכה רגע."
אגם עקפה את הכדור ונתנה מכה, הכי חזקה שיכלה. הכדור עף די רחוק. היא התקדמה עם אודי בכיוון של הכדור.
"בוא נראה..." היא אמרה והסתובבה. כן, האישה עקבה אחריהם גם לפה.
"כן. לגמרי." אודי אמר.
"אני לא יודעת... נראה לך ש..." אגם בלעה את הרוק. "אני חוששת..."
"נו, אגם, הבריגדה לא מתעניינת בך." אודי אמר, גם הוא די לחוץ.
"אז מה היא עוקבת אחרינו?!" אגם אמרה, די נלחצת.
"לא יודע, אולי זאת סתם אי..."
עכשיו קרה משהו מהר מאוד. מלצר מעונב הגיע עם מתאבנים לאישה.
"סליחה, גברתי, האם אפשר ל..."
הבחורה נתנה צרחה ורצה משם במהירות, אבל העיפה עם המחבט את הכדור. באופן מפתיע, הכדור עף ישירות אל אחד מהחורים הרחוקים. אודי הסתכל בתדהמה. גם אגם הופתעה.
"מה... זה... היה?" אגם שאלה.
הם יצאו מהגולף, שלובי ידיים, אודי משפיל מבט.
"שום כדור לא נכנס לי..."
"נו, בחייך, אודי, הכל בסדר." אגם אמרה. "תשמע, השלושה ימים האחרונים היו מאוד כיפיים. מעניין איך יהיה מחר."
"בסדר, אם מטורפים לא יעקבו אחרינו..."
אודי ואגם הלכו. שי-לי הלכה קצת אחריהם, מתנשמת ומתנשפת, ומחזיקה את הכובע הגדול. כישלון. שוב.
