סי בעיתון "תרבות" במעריב
שושן פרא סי היימן מוציאה דיסק אוסף חסר מעצורים. מאיה בקר, מעריצה שרופה לשעבר, תובעת בשמה צדק היסטורי "יש משהו נורא פטאלי ברוק", הסבירה סי היימן ליואב קוטנר בסדרה "סוף עונת התפוזים": "מתי באמת מדברים עליך? או כשאתה ממש בטופ או כשאתה מתרסק. באמצע - כשאתה רק חי את זה, עושה את זה, נושם את זה - אתה לא קיים". ובמובן הזה סי היימן באמת לא קיימת כבר די הרבה שנים. היא לא קיימת כי במקום פשוט להתרסק היא מתעקשת להתגרות בהתמדה בנקודה שממנה והלאה תוכל להתקיים רק כקוריוז. ובדיוק בכך חשיבותו של דיסק האוסף החדש שלה, "רגעי סי" (אן.אם.סי), שמיטיב לסכם את התקופה התקנית של היימן - תקופה שמתחילה מצוין ("סי היימן ולהקה מקומית" ו"התקליט השני") ונגמרת רע ("עובדים בכביש" ו"נפגשים") - אבל מקפיד לדלג כשהעסק מתחיל להיות ממש מביך. במילים אחרות, לא במקרה אין כאן זכר לגרוטסקות כמו "חכו לי בנתב"ג" או "שושן פרא" לניק קייב וקיילי מינו; ולא במקרה האלבום החדש עמוס תמונות גזעיות מימי הלסבו-שיק ומעדיף שלא לתעד את המהלך שהפך אותה דומה יותר ויותר לשרית חדד. אם סי היימן רלוונטית באיזשהו אופן למשהו שקורה כאן בע שר השנים האחרונות, זה רק לאופן שבו היא מגלמת את אובדן הדרך, כמי שהפכה בהדרגה מזמרת הבית של "נוער רצ" לאשה שחותמת את אלבומה בברכת "בס"ד". כך שיותר משמדובר ביוזמה כלכלית, אפשר להתייחס לאוסף החדש כאל מחווה הומאניטרית, שבאה לתבוע את עלבונה של היימן, שאולי תמיד היתה קיבוצניקית שהאמינה קצת יותר מדי לאגדת הרוקנרול, אבל איפשהו בסוף שנות השמונים הציעה מודל הרבה יותר משכנע מכל דנה ברגר שבאה אחריה. וגם היתה חברה של צוף. ביום של רוחב לב, לפחות מחצית מתוך השירים שבאוסף הכפול הזה אמורים להחזיר לכם את האמון בבת הקטנה של נחצ´ה. 35 אם לא בשביל לעזור במשכנתא, לפחות בשם הצדק ההיסטורי. לכתבה המלאה
שושן פרא סי היימן מוציאה דיסק אוסף חסר מעצורים. מאיה בקר, מעריצה שרופה לשעבר, תובעת בשמה צדק היסטורי "יש משהו נורא פטאלי ברוק", הסבירה סי היימן ליואב קוטנר בסדרה "סוף עונת התפוזים": "מתי באמת מדברים עליך? או כשאתה ממש בטופ או כשאתה מתרסק. באמצע - כשאתה רק חי את זה, עושה את זה, נושם את זה - אתה לא קיים". ובמובן הזה סי היימן באמת לא קיימת כבר די הרבה שנים. היא לא קיימת כי במקום פשוט להתרסק היא מתעקשת להתגרות בהתמדה בנקודה שממנה והלאה תוכל להתקיים רק כקוריוז. ובדיוק בכך חשיבותו של דיסק האוסף החדש שלה, "רגעי סי" (אן.אם.סי), שמיטיב לסכם את התקופה התקנית של היימן - תקופה שמתחילה מצוין ("סי היימן ולהקה מקומית" ו"התקליט השני") ונגמרת רע ("עובדים בכביש" ו"נפגשים") - אבל מקפיד לדלג כשהעסק מתחיל להיות ממש מביך. במילים אחרות, לא במקרה אין כאן זכר לגרוטסקות כמו "חכו לי בנתב"ג" או "שושן פרא" לניק קייב וקיילי מינו; ולא במקרה האלבום החדש עמוס תמונות גזעיות מימי הלסבו-שיק ומעדיף שלא לתעד את המהלך שהפך אותה דומה יותר ויותר לשרית חדד. אם סי היימן רלוונטית באיזשהו אופן למשהו שקורה כאן בע שר השנים האחרונות, זה רק לאופן שבו היא מגלמת את אובדן הדרך, כמי שהפכה בהדרגה מזמרת הבית של "נוער רצ" לאשה שחותמת את אלבומה בברכת "בס"ד". כך שיותר משמדובר ביוזמה כלכלית, אפשר להתייחס לאוסף החדש כאל מחווה הומאניטרית, שבאה לתבוע את עלבונה של היימן, שאולי תמיד היתה קיבוצניקית שהאמינה קצת יותר מדי לאגדת הרוקנרול, אבל איפשהו בסוף שנות השמונים הציעה מודל הרבה יותר משכנע מכל דנה ברגר שבאה אחריה. וגם היתה חברה של צוף. ביום של רוחב לב, לפחות מחצית מתוך השירים שבאוסף הכפול הזה אמורים להחזיר לכם את האמון בבת הקטנה של נחצ´ה. 35 אם לא בשביל לעזור במשכנתא, לפחות בשם הצדק ההיסטורי. לכתבה המלאה