סך הכל רצית להביא קצת אור../images/Emo42.gif
תמהיל מוזר של קהל התגבש לו אתמול בכניסה לתאטרון תמונע. דתיים וחילוניים, מבוגרים וצעירים, קופאים מקור ו... כאלה שקופאים גם כן אבל מעמידים פנים שהם לא. מבט כללי על ההמון שהתגודד ליד הדלתות גרם לי להרגיש לרגע כמו בהופעה של אהוד בנאי. משהו טוב קורה למוזיקה הישראלית. לאחר פתיחת הדלתות התיישבנו במקומותינו החביבים. כמה דקות מאוחר יותר התברר שהשולחן שלנו ממוקם באיזור הסלבס (סקירה קצרה: לאה שבת, דין דין אביב, אלינור אהרון, אוהד בן אבי, מארינה מכוכב נולד, יוני רועה, סיוון וידידיה מאיר, בן ארצי שעמד בלובי והציץ פנימה מדי פעם, וגולת הכותרת מבחינתי – יוני רכטר). היה נעים ומפתיע לגלות בקהל כל כך הרבה אנשים שבחיים לא הייתי מנחשת שיגיעו להופעה של יונתן רזאל. או כמו שהוא עצמו התפלא בתחילת ההופעה – "איזה קטע שבאתם. לא חשבתי שתגיעו". ההופעה החלה באיחור אופנתי של כחצי שעה. יונתן עלה לבמה, בליווי חברי הלהקה, ובלי יותר מדי דיבורים הניח אצבעות אל הפסנתר ופתח ב"סך הכל", הסינגל הראשון מהאלבום שאף נושא את שמו. שיר עצוב-שמח ומלא תקווה שמדבר אולי על הילד שבתוך כל אחד מאיתנו. יונתן עצמו התרגש כל כך מהמעמד, שהביצועים הקוליים שלו עלו בכמה דרגות. הוא המשיך ב"דרור יקרא", למילותיו של המשורר הקדום דונש בן לברט. שוב הופתעתי, הפעם מהשליטה המרשימה של רוב הקהל – לאו דווקא הדתי – במילים המורכבות והארוכות יחסית של הפיוט. שיר שזכה לעיבוד מצוין ומפתיע היה "אם אין אני לי", שבאלבום משמש כמין הדרן ומבוצע בליווי פשוט של באס בלבד. הפעם יונתן ביקש, לדבריו, לעשות מהשיר הזה יותר מהקוריוז שהוא מהווה באלבום. הוא אחז בצ'לו כמו בגיטרה, בן הדוד המוכשר ניצן חן רזאל עשה את אותו הדבר עם הכינור, התופים ברקע נתנו קצב וכל הכלים עשו פאוזה מהנגינה מדי כמה שניות, ובצירוף אפקטים תואמים של תאורה התוצאה הייתה פשוט מהפנטת. ההופעה המשיכה והשירים נשמעו נפלא, אבל לא הייתה שום הכנה למה שעמד לקרות כמה דקות לאחר מכן, כשיונתן הזמין אל הבמה נגנים נוספים, ולנגד עינינו התהוותה רביעיית כלי קשת מלאה: צ'לו, ויולה ושני כינורות. מכאן והלאה הביצועים היו שמימיים, אין לי מילה אחרת לתאר את זה. המיתרים נפרטו בעדינות וברגש בחמישה כלים בו זמנית (היה גם קונטרבאס), הפסנתר והתופים ליוו, ויכולת ממש לחוש את הצלילים, שכבות על גבי שכבות, ממלאים את האוויר ומרטיטים כל פינה פנויה. ואני, שכל כך אוהבת מילים, לא הצלחתי למצוא כאלו שיצליחו לתאר את מה שאני שומעת. זו הייתה מוזיקה – במלוא עוצמתה, כוחה ויופיה. לאחר כמה שירים, סיפר יונתן כי לפני כמה שנים הוא לקח הפסקה מהמוזיקה. הוא סירב לכל הצעת עבודה שהגיעה אליו, כולל הצעה לכתוב עיבודים לתזמורת עבור ערב מחווה ליוני רכטר. על מנת לשכנע אותו, כך אמר, שלחו לו הקלטה ווקאלית של אחד השירים – "עטור מצחך" בביצועו של אביתר בנאי. לאחר ששמע את הביצוע הזה, הוא החליט לקבל את ההצעה, ומתוך כך חזר למוזיקה, ועל כך שלוחה התודה ליוני רכטר (שכפי שציינתי – נכח בקהל, כבוד עצום ליונתן אם תשאלו אותי). יונתן הזמין את אביתר לבמה, ואז הסתובב מעט בכיסאו וניצח בתנועות עדינות על כלי הקשת, ואל תוך החלל פרצו הצלילים הראשונים של הפתיחה ל"יש לי סיכוי" מהאלבום הראשון של אביתר. הייתי כבר בהרבה הופעות של אביתר, לדעתי לא הייתה הופעה אחת שהוא לא ביצע בה את השיר הזה, אבל הפעם הביצוע היה מעל ומעבר למה שיכולתי בכלל לדמיין. אולי אחד השירים הכי מרגשים ואמיתיים שנכתבו כאן, בעיבוד שהעלה את המילים לגבהים רגשיים חדשים. לא נותר לי אלא לעצום עיניים, ולספוג את הצלילים הללו עמוק פנימה, כדי שיוכלו לשמש נחמה ברגעי החושך. הצמד הנפלא המשיך בשירם המשותף "ציון", כנראה השיר הראשון בתולדות הפלייליסט שמכיל את המילה "השם", ולאחר מכן ביקש יונתן להקדיש שיר לכל מיני זוגות בקהל שהוא לא יזכיר את שמם, והם שרו יחד את "וארשתיך". בשלב כזה או אחר התגלו מספר בעיות טכניות עם הכינור (יונתן לניצן חן: "אמרתי לך להביא את הכינור השני!", אני מניחה שבגלל הסולואים הנפלאים שניצן חן ביצע, נסלח לו). עניין זה גרם ליונתן לבצע שיר אחד לבדו, באופן לגמרי בלתי מתוכנן. השיר, שלדבריו ממשיך להיכתב ברגעים אלו ממש, התגלה כפנינה אמיתית שגרם לי לקוות שאת האלבום השני ייקח לו קצת פחות זמן להוציא. אגב, השיר הזה, יחד עם הדואט "ציון", נכתבו שניהם במקור לאביתר, שלדברי יונתן "סירב לשיר אותם אז, ומסרב גם היום" (תגובת אביתר: "אני שר רק כשצריך"). בעיות טכניות נוספות צצו מדי פעם, החוטים קצת הסתבכו ואף נשמעו מספר רעשים מיותרים, אך כל אלו לא פגמו כלל באווירה הקסומה והאמיתית ששררה באולם לכל אורך הערב. יונתן המשיך וביצע בזה אחר זה כמעט את כל שירי האלבום, בנוסף לקאבר לשיר באנגלית שלא הכרתי, ולקול מחיאות הכפיים הרועמות הודה לכולם וירד מהבמה. להדרן הוא חזר בכוחות מחודשים, ובשיר האחרון אביתר עלה שוב. לאחר בקשת "עטור מצחך" מהקהל שלא נענתה, הם ביצעו יחד את "סך הכל" שבו גם נפתח הערב. המעגל נסגר. לא היה צורך באף צליל נוסף. יונתן שוב הודה לקהל המפרגן על שעזר לו לפתוח דלת, וכולם ירדו מהבמה. האור נדלק, ושוב העברתי מבט על הגיוון המקסים של האנשים בקהל. היה נראה לי שאני לא היחידה שמרגישה שאילו רק יכולתי, הייתי צורבת את החוויה הזו עמוק בפנים, ונותנת לצלילים לשלוח מדי פעם גלים קטנים של יופי אל כל הגוף. נדמה שעד עכשיו לא הפנמתי באמת את משמעות המילה "איכות". בדרך כלל הופעות פורטות אצלי בראש ובראשונה על מיתרי הרגש. הפעם ההנאה הטהורה מהמוזיקה הייתה כל כך מזוככת, שכאילו לא היה כלל צורך ברגשות. אז רק תודה גדולה ליונתן רזאל, כישרון עצום שכמותו, על ערב נפלא בכל קנה מידה שבהחלט הביא קצת אור. אפילו הרבה.
תמהיל מוזר של קהל התגבש לו אתמול בכניסה לתאטרון תמונע. דתיים וחילוניים, מבוגרים וצעירים, קופאים מקור ו... כאלה שקופאים גם כן אבל מעמידים פנים שהם לא. מבט כללי על ההמון שהתגודד ליד הדלתות גרם לי להרגיש לרגע כמו בהופעה של אהוד בנאי. משהו טוב קורה למוזיקה הישראלית. לאחר פתיחת הדלתות התיישבנו במקומותינו החביבים. כמה דקות מאוחר יותר התברר שהשולחן שלנו ממוקם באיזור הסלבס (סקירה קצרה: לאה שבת, דין דין אביב, אלינור אהרון, אוהד בן אבי, מארינה מכוכב נולד, יוני רועה, סיוון וידידיה מאיר, בן ארצי שעמד בלובי והציץ פנימה מדי פעם, וגולת הכותרת מבחינתי – יוני רכטר). היה נעים ומפתיע לגלות בקהל כל כך הרבה אנשים שבחיים לא הייתי מנחשת שיגיעו להופעה של יונתן רזאל. או כמו שהוא עצמו התפלא בתחילת ההופעה – "איזה קטע שבאתם. לא חשבתי שתגיעו". ההופעה החלה באיחור אופנתי של כחצי שעה. יונתן עלה לבמה, בליווי חברי הלהקה, ובלי יותר מדי דיבורים הניח אצבעות אל הפסנתר ופתח ב"סך הכל", הסינגל הראשון מהאלבום שאף נושא את שמו. שיר עצוב-שמח ומלא תקווה שמדבר אולי על הילד שבתוך כל אחד מאיתנו. יונתן עצמו התרגש כל כך מהמעמד, שהביצועים הקוליים שלו עלו בכמה דרגות. הוא המשיך ב"דרור יקרא", למילותיו של המשורר הקדום דונש בן לברט. שוב הופתעתי, הפעם מהשליטה המרשימה של רוב הקהל – לאו דווקא הדתי – במילים המורכבות והארוכות יחסית של הפיוט. שיר שזכה לעיבוד מצוין ומפתיע היה "אם אין אני לי", שבאלבום משמש כמין הדרן ומבוצע בליווי פשוט של באס בלבד. הפעם יונתן ביקש, לדבריו, לעשות מהשיר הזה יותר מהקוריוז שהוא מהווה באלבום. הוא אחז בצ'לו כמו בגיטרה, בן הדוד המוכשר ניצן חן רזאל עשה את אותו הדבר עם הכינור, התופים ברקע נתנו קצב וכל הכלים עשו פאוזה מהנגינה מדי כמה שניות, ובצירוף אפקטים תואמים של תאורה התוצאה הייתה פשוט מהפנטת. ההופעה המשיכה והשירים נשמעו נפלא, אבל לא הייתה שום הכנה למה שעמד לקרות כמה דקות לאחר מכן, כשיונתן הזמין אל הבמה נגנים נוספים, ולנגד עינינו התהוותה רביעיית כלי קשת מלאה: צ'לו, ויולה ושני כינורות. מכאן והלאה הביצועים היו שמימיים, אין לי מילה אחרת לתאר את זה. המיתרים נפרטו בעדינות וברגש בחמישה כלים בו זמנית (היה גם קונטרבאס), הפסנתר והתופים ליוו, ויכולת ממש לחוש את הצלילים, שכבות על גבי שכבות, ממלאים את האוויר ומרטיטים כל פינה פנויה. ואני, שכל כך אוהבת מילים, לא הצלחתי למצוא כאלו שיצליחו לתאר את מה שאני שומעת. זו הייתה מוזיקה – במלוא עוצמתה, כוחה ויופיה. לאחר כמה שירים, סיפר יונתן כי לפני כמה שנים הוא לקח הפסקה מהמוזיקה. הוא סירב לכל הצעת עבודה שהגיעה אליו, כולל הצעה לכתוב עיבודים לתזמורת עבור ערב מחווה ליוני רכטר. על מנת לשכנע אותו, כך אמר, שלחו לו הקלטה ווקאלית של אחד השירים – "עטור מצחך" בביצועו של אביתר בנאי. לאחר ששמע את הביצוע הזה, הוא החליט לקבל את ההצעה, ומתוך כך חזר למוזיקה, ועל כך שלוחה התודה ליוני רכטר (שכפי שציינתי – נכח בקהל, כבוד עצום ליונתן אם תשאלו אותי). יונתן הזמין את אביתר לבמה, ואז הסתובב מעט בכיסאו וניצח בתנועות עדינות על כלי הקשת, ואל תוך החלל פרצו הצלילים הראשונים של הפתיחה ל"יש לי סיכוי" מהאלבום הראשון של אביתר. הייתי כבר בהרבה הופעות של אביתר, לדעתי לא הייתה הופעה אחת שהוא לא ביצע בה את השיר הזה, אבל הפעם הביצוע היה מעל ומעבר למה שיכולתי בכלל לדמיין. אולי אחד השירים הכי מרגשים ואמיתיים שנכתבו כאן, בעיבוד שהעלה את המילים לגבהים רגשיים חדשים. לא נותר לי אלא לעצום עיניים, ולספוג את הצלילים הללו עמוק פנימה, כדי שיוכלו לשמש נחמה ברגעי החושך. הצמד הנפלא המשיך בשירם המשותף "ציון", כנראה השיר הראשון בתולדות הפלייליסט שמכיל את המילה "השם", ולאחר מכן ביקש יונתן להקדיש שיר לכל מיני זוגות בקהל שהוא לא יזכיר את שמם, והם שרו יחד את "וארשתיך". בשלב כזה או אחר התגלו מספר בעיות טכניות עם הכינור (יונתן לניצן חן: "אמרתי לך להביא את הכינור השני!", אני מניחה שבגלל הסולואים הנפלאים שניצן חן ביצע, נסלח לו). עניין זה גרם ליונתן לבצע שיר אחד לבדו, באופן לגמרי בלתי מתוכנן. השיר, שלדבריו ממשיך להיכתב ברגעים אלו ממש, התגלה כפנינה אמיתית שגרם לי לקוות שאת האלבום השני ייקח לו קצת פחות זמן להוציא. אגב, השיר הזה, יחד עם הדואט "ציון", נכתבו שניהם במקור לאביתר, שלדברי יונתן "סירב לשיר אותם אז, ומסרב גם היום" (תגובת אביתר: "אני שר רק כשצריך"). בעיות טכניות נוספות צצו מדי פעם, החוטים קצת הסתבכו ואף נשמעו מספר רעשים מיותרים, אך כל אלו לא פגמו כלל באווירה הקסומה והאמיתית ששררה באולם לכל אורך הערב. יונתן המשיך וביצע בזה אחר זה כמעט את כל שירי האלבום, בנוסף לקאבר לשיר באנגלית שלא הכרתי, ולקול מחיאות הכפיים הרועמות הודה לכולם וירד מהבמה. להדרן הוא חזר בכוחות מחודשים, ובשיר האחרון אביתר עלה שוב. לאחר בקשת "עטור מצחך" מהקהל שלא נענתה, הם ביצעו יחד את "סך הכל" שבו גם נפתח הערב. המעגל נסגר. לא היה צורך באף צליל נוסף. יונתן שוב הודה לקהל המפרגן על שעזר לו לפתוח דלת, וכולם ירדו מהבמה. האור נדלק, ושוב העברתי מבט על הגיוון המקסים של האנשים בקהל. היה נראה לי שאני לא היחידה שמרגישה שאילו רק יכולתי, הייתי צורבת את החוויה הזו עמוק בפנים, ונותנת לצלילים לשלוח מדי פעם גלים קטנים של יופי אל כל הגוף. נדמה שעד עכשיו לא הפנמתי באמת את משמעות המילה "איכות". בדרך כלל הופעות פורטות אצלי בראש ובראשונה על מיתרי הרגש. הפעם ההנאה הטהורה מהמוזיקה הייתה כל כך מזוככת, שכאילו לא היה כלל צורך ברגשות. אז רק תודה גדולה ליונתן רזאל, כישרון עצום שכמותו, על ערב נפלא בכל קנה מידה שבהחלט הביא קצת אור. אפילו הרבה.
