סכין חדה
רק לצרוח ולנסות לברוח מהמציאות המרה שהכניסה אותי לתוך בועה. נמאס לנסות את האופציות לחיות. אז סכין חדה אחת שנכנסת ללב למשמע הפעימות המהירות שלא מפסיקות. אני רוצה להפסיק לשמוע ולהתחיל לדמוע מכאב ואומללות על החיים שממשיכים לפניי בקלות. כאילו כלום לא קורה, וזה לא משנה כמה ננסה, החיים לא יעצרו, אתה לא חשוב מספיק כדי שהם לרגע יעמדו. אז עצמתי עיניים וסתמתי אוזניים, מפסיקה את החושים, עוצרת את החיים, החיים האומללים שמבחינתי לא שווים. אל תסתכלו עליי, אל תבחנו את פניי. כן זו אני, שלי זהו שמי, עומדת מולכם, מסתכלת על פניכם. אתם חושבים שאתם יותר טובים? מצליחים? מסגסגים? האם עצרתם לראות, אם באמת בחייכם יש טעם מתוק? אני בטוחה שאם היה לכם את הכוח לקחת סכין חדה אחת שתיכנס ללב למשמע הפעימות המהירות שלא מפסיקות, הייתם עושים זאת בשניות. להפסיק לשמוע, להתחיל לדמוע מכאב ואומללות על החיים שממשיכים לפניכם בקלות. יושבת עכשיו בחדרי, מתבוננת במראה ורואה את עצמי. נגעלת מפניי, רוצה להכאיב לידיי, רגליי וכל איבריי. רוצה לראות את הסוף, נמאס להיות אופטימית במבט על הנוף. לנסות לדמיין חיים חדשים, חיים טובים ומאושרים במשך שנים עם אהבה אמיתית שתימשך לעולמים. ואם יום אחד זה יקרה, ואמצא את האחד שליבי רוצה, אודה לאדוניי שהעניק לי את חיי ואפשר לי להיות נוכחת כאן, לטעום ממימיי. אבל בינתיים אני שבורה מאהבה חסרת הצלחה שטבעה בתאום, נפלה בלי אפשרות לבלום, לחזור למעלה ולצרוח מאהבה, לחזור למעלה ולאהוב בכל נשימה. אז תוקעת לעצמי סטירה כי זוהי סתם עוד מחשבה. שוב לחיות בחלומות, פנטזיות לא מתגשמות. אז תפסיקו להתעלם מהסכין החדה שתיכנס ללב למישמע הפעימות המהירות שלא מפסיקות. ואתם תרצו להמשיך לשמוע ולא לדמוע, אך הכאב חזק ותבינו לבד שהלב שתק. נכבה ונעלם בתוך התאום בלי אפשרות לבלום.
רק לצרוח ולנסות לברוח מהמציאות המרה שהכניסה אותי לתוך בועה. נמאס לנסות את האופציות לחיות. אז סכין חדה אחת שנכנסת ללב למשמע הפעימות המהירות שלא מפסיקות. אני רוצה להפסיק לשמוע ולהתחיל לדמוע מכאב ואומללות על החיים שממשיכים לפניי בקלות. כאילו כלום לא קורה, וזה לא משנה כמה ננסה, החיים לא יעצרו, אתה לא חשוב מספיק כדי שהם לרגע יעמדו. אז עצמתי עיניים וסתמתי אוזניים, מפסיקה את החושים, עוצרת את החיים, החיים האומללים שמבחינתי לא שווים. אל תסתכלו עליי, אל תבחנו את פניי. כן זו אני, שלי זהו שמי, עומדת מולכם, מסתכלת על פניכם. אתם חושבים שאתם יותר טובים? מצליחים? מסגסגים? האם עצרתם לראות, אם באמת בחייכם יש טעם מתוק? אני בטוחה שאם היה לכם את הכוח לקחת סכין חדה אחת שתיכנס ללב למשמע הפעימות המהירות שלא מפסיקות, הייתם עושים זאת בשניות. להפסיק לשמוע, להתחיל לדמוע מכאב ואומללות על החיים שממשיכים לפניכם בקלות. יושבת עכשיו בחדרי, מתבוננת במראה ורואה את עצמי. נגעלת מפניי, רוצה להכאיב לידיי, רגליי וכל איבריי. רוצה לראות את הסוף, נמאס להיות אופטימית במבט על הנוף. לנסות לדמיין חיים חדשים, חיים טובים ומאושרים במשך שנים עם אהבה אמיתית שתימשך לעולמים. ואם יום אחד זה יקרה, ואמצא את האחד שליבי רוצה, אודה לאדוניי שהעניק לי את חיי ואפשר לי להיות נוכחת כאן, לטעום ממימיי. אבל בינתיים אני שבורה מאהבה חסרת הצלחה שטבעה בתאום, נפלה בלי אפשרות לבלום, לחזור למעלה ולצרוח מאהבה, לחזור למעלה ולאהוב בכל נשימה. אז תוקעת לעצמי סטירה כי זוהי סתם עוד מחשבה. שוב לחיות בחלומות, פנטזיות לא מתגשמות. אז תפסיקו להתעלם מהסכין החדה שתיכנס ללב למישמע הפעימות המהירות שלא מפסיקות. ואתם תרצו להמשיך לשמוע ולא לדמוע, אך הכאב חזק ותבינו לבד שהלב שתק. נכבה ונעלם בתוך התאום בלי אפשרות לבלום.
