מותר ואף צריך, זכות בסיסית, את צודקת
אבל מה עושים אם אין? ממשיכים להתייסר עד קץ הדורות או שמנסים לחפש כמה שאפשר את החיזוק הזה ולומדים לחזק גם את עצמנו? הקלפים של המשחק נתונים, ואלו אנחנו שמחליטים אילו משחקים לשחק איתם. וזה כואב, כואב כל כך. כמה שנים עברתי לבד, לגמרי לבד, רק עם טלפונים לקווי תמיכה... זה הרי כל כך בסיסי... זה משהו שההורים היו אמורים לספק לנו, משפחה, אחר כך חברים... ומה אם אין? ומה אם את נולדת למשפחה כל כך דפוקה של אנשים חולי גוף ונפש שמתעללים בך, כמוני? ומה אם מנצלים אותך עד תום? ומה אם את לא יודעת לרכוש חברים או שיש לך חברים אבל הם נרתעים מהתובענות שלך ובסוף עוזבים אותך, כמו שעשו לי? חרא! העולם מסריח! ומה אם כל מי שיש לי בעולם זו רופאה מהממת שאוהבת אותי מאוד ושאכפת לה ממני מאוד, אבל קצרה ידה מלהושיע והזמינות שלה היא משהו מינורי ונזיל ביותר? ומה אם האנשים היחידים שמגיעים אליי הביתה הם בתפקיד - מדריכה ועו"ס? חרא! גם אני רוצה חברים! גם אני רוצה הורים, משפחה, ואין!!! אין!!! חברים אולי עוד פעם יהיו, אבל ההורים שלי מתו עוד הרבה לפני שהם מתו באמת - אני טיפלתי בהם ולא הם בי. זה חיים אלה? נמאס לי מהכול, באמת שנמאס!
אבל, בחורונת יקרה ונפלאה שלנו, מה נעשה, תגידי לי? עד מתי נמשיך לצפות שהעולם יספק לנו את מחסורנו המוצדק וירפא את הצלקות האיומות שהותירו לנו בנפש השסועה? אנחנו תמיד נתאכזב. כל כך כואב לי כש"מאמצות" שלי נוטשות אותי. כל כך כואב לי שפסיכולוגית שסמכתי עליה לא טורחת אפילו להודיע לי שהפסיקה לטפל בי ואני צריכה לשמוע את זה מהמזכירות, וגם זה רק בגלל שאני במקרה מתקשרת לבדוק אם איילה שם? למה כולם עוזבים אותי? למה????? אני זועקת לשמים!!! אני קרועה מבפנים עכשיו!!! זכותי שיהיה לאנשים אכפת ממני. ולאנשים באמת אכפת ממני. וגם ממך. לי באופן אישי אכפת ממך, אפילו שאין לי הרבה לתת לך. את בלבי גם כשאני לא יכולה להיות שם פיזית בשביל לחבק אותך. הייתי רוצה לתת לך קופסת חיבוקים שתמיד תמיד יש בה חיבוקים ותמיד אפשר לשלוף ממנה חיבוקים והיא לא מתרוקנת לעולם. בכל פעם שלוקחים משם חיבוק, נכנס חיבוק חדש במקום. הלוואי שהייתה לי קופסה כזאת לתת לך. הייתי שמחה לתת לך מעומק הלב. אבל גם אני מאכזבת. תמיד יש אנשים שמאוכזבים גם ממני. ככה זה בחיים. ככה זה בעולם, ואני משתדלת כבר לא לקחת את זה קשה.
וזה קשה. ואני בוכה ממש עם כתיבת שורות אלו, מרוב הזדהות עם הבקשה התמימה והלגיטימית כל כך שלך, הבקשה שאינה נענית. אני מחבקת אותך חזק מכאן, את באמת לא לבד, תכתבי לנו. חייבת לחזור ללמוד.
