סיפור../images/Emo52.gif
הסלקי הפצוע (סקוטלנד) אם תלכו אל המים הצלולים והקרים המקיפים את איי אורקני (Orkney) שבצפון סקוטלנד, תראו יצורים נאים רבים. היפים ביותר יהיו אולי כלבי הים: כלבי הים שישחו קרוב אליכם כשתלכו על החול הנקי שלאורך החוף. שם בצפון, באיי אורקני, הם קוראים לכלבי הים – סלקי (Selkie). הסלקי יתבוננו בכם בעיניהם העגולות, החומות. ואתם ודאי תחשבו שהם מקסימים ומופלאים. אבל לא כולם אוהבים את כלבי הים והסיפור הזה הוא סיפור על איש שלא אהב אותם. לא, הוא שנא אותם. הוא שנא את הסלקי משום שהוא היה דייג. בכל ים יצא בחתירה עם הסירה שלו אל המים הצלולים, הקרים והטיל את אחת מרשתות הדייג שלו. הרשת הייתה מחוברת למצוף קטן והיא שטה על פני המים. אז חתר משם קצת הלאה והניח עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. כשהיה מסיים להניח את כל הרשתות שלו היה חוזר לראשונה ואוסף אותה כדי לראות מה לכד. אם היו ברשת דגים, ידע שבאותו ערב תהייה לו אורחה. אם היו הרבה דגים, הוא ידע שיוכל ללכת לפאב באותו ערב! אבל לפעמים, כשמשך את הרשת, הוא ראה שמישהו נשך וקרע את הדגים. לפעמים היו הרשתות קרועות – לפעמים כל כך קרועות שאי אפשר היה לתקן אותן בכלל. "אך, הסלקי הארורים!" הוא קילל. לא, הדייג לא אהב את הסלקי. עכשיו, היה מקום מסויים אחד בים, בדיוק מעבר לצוק שבצפון האי ווסטריי (Westray): זה היה מקום בו תמיד דג דגים טובים. אבל קיץ אחד, יום אחר יום, כשמשך את הרשתות מצא את הדגים נשוכים וקרועים. הוא מצא את הרשת קרועה. באותו קיץ, זרק לפח כל כך הרבה רשתות שנקרעו במקום ההוא שלפסוף החליט לנקום את נקמתו. אז ביום החמים הבא – ולפעמים יכול להיות חמים באורקני – כשחתר למקום ההוא בדיוק מעבר לצוק הצפוני של ווסטריי, הוא קודם כל הטיל עוגן. אז השליך רשת. אבל באותו יום, לא המשיך לחתור הלאה כדי להניח עוד רשתות. במקום, הוא הסיר את בגדיו וישב מחכה. מחכה כשהסכין הגדולה שלו לצידו. ובכן, היום היה חם והרוח שקטה – ולפעמים הרוח שקטה, אפילו באורקני. כשישב שם, סירתו מתערסלת בקלות על פני המים הצלולים והקרים, יכול להיות שהוא עצם עיניים, אני לא בטוחה שאני יודעת. אבל פתאום הוא שמע את זה: משהו משך את המצוף של הרשת כלפי מטה. הוא הביט מעבר לדופן הסירה. שם, עמוק במים, הוא ראה משהו גדול, משהו אפור, משהו שמתנפל על הרשת שלו. "הסלקי הארור!" כשסכין בין שיניו הוא צלל אל תוך המים, למטה דרך המים הצלולים והקרים עד שהגיע אל מאחורי הסלקי. אז, עם הסכין, הוא דקר. דקר וקרע. הוא ראה את הפצע הפתוח, הוא ראה את הדם האדום שוטף אל תוך המים הצלולים. הסלקי, כשסכין הדייג עדין נעוצה בצידו, התפתל והסתובב כל כך הרבה פעמים שהדייג איבד את האחיזה בסכין. הוא ראה את הסכין נופלת דרך המים הצלולים, נופלת אל קרקעית הים. הדייג לא יכל לרדת אחריה: לא היה לו יותר אויר – הוא היה חייב לעלות כדי לנשום. "אז איבדתי סכין. אבל אני בטוח שהסלקי הזה לא יטריד את הרשתות שלי שוב!" ביום שלמחרת, כשפרש הדייג את כל הרשתות שלו וחזר כדי למשות אותן, באותו יום מצא את כולן ריקות. ובכן, זה קורה: במיוחד לדייגים. אבל ביום שלמחרת קרה בדיוק אותו הדבר. וגם ביום שאחרי. וביום שאחריו. הדייג הבין שהוטלה עליו קללה: קיללת הסלקי. תוך זמן קצר הפסיק לצאת לדייג – לא היה טעם לכך. במקום, עמד ליד קיר המזח, בוהה אל הים הקר והאפור, מקלל את המזל שלו – ומקלל את הסלקי. הוא עמד שם יום אחד כששמע קול מאחוריו. "הי, אתה. אמרו לי שאולי אתה תוכל לעזור לי." הדייג הסתובב וראה אדם זר – אדם שחבש כובע רחב משוך נמוך על פניו. "אני מחפש מישהו שיעזור לי להשיג כמה עורות של סלקי." "עורות של סלקי? אני הבן-אדם שאתה מחפש, בעיקר אם מדובר בלהרוג סלקי! אבל תצטרך לשלם לי." "לשלם? הי, אני לא אמרתי לשלם. אני אצטרך לברר בקשר לזה. בוא אתי." הזר לקח את הדייג והם הלכו לאורך השביל אל מחוץ לכפר – השביל שעבר מעל הצוק שבצפון ווסטריי. כשהגיעו לנקודה בה נודע השביל בקצה הצוק, הזר עצר. הוא פנה אל המים האפורים, קרב את ידיו אל פיו וקרא: "Hey dun dar! Ho dun dar!" הדייג הביט בים. וראה שהמים כבר לא ריקים מחיים. משום שמכל עבר במים האפורים, נענים לקריאת הזר, היו הסלקי. סלקי אחרי סלקי. שוחים לקריאה. והזר המשיך לקרוא ולקרוא: "Hey dun dar! Ho dun dar!" אז פתאום הרגיש את ידי הזר על הכתפיים שלו: הידיים שמשכו אותו מעבר לקצה הצוק. הם נפלו יחד, נפלו אל המים הקרים. כשפגעו במים, ראה הדייג שהזר כבר אינו גבר: הוא היה סלקי. והיו אלה שיני הסלקי נעוצות בכתף שלו שמשכו אותו למטה, למטה, דרך המים הצלולים, הקרים. הם ירדו וירדו עד שידע הדייג שהאויר שלו כבר נגמר, שהוא יצטרך לפתוח את הפה ולהיח למים הקרים להכנס. לבסוף עשה זאת – והשחור כיסה את עיניו. אבל כשפקח הדייג את עיניו, מצא שהוא עומד על קרקעית הים. לצידו היה הזר, שוב בדמות גבר. הזר הצביע לעבר סלע על הקרקעית. לפני הסלע שכב גופו של גבר צעיר – גוף אפור ממוות מתקרב. אפור, מלבד הפצע האדום הארוך שהתמשך מן הכתף ועד המפשעה. "זה הבן שלי ששוכב שם גוסס. וזו הסכין שלך." הדייג הניד לאט בראשו. "כן. כן, זו שלי. והבאת אותי לכאן כדי לנקום בי?" "נקמה? הא, נקמה יכולתי לקחת. אבל זה לא היה עוזר לבני. נקמה לא תעזור לבני כי רק היד שעשתה את הפצע תוכל לרפא אותו." "לרפא את הפצע? איך אני יכול לרפא את הפצע?" "רק הושט את ידך וגע בו, זה הכל." והדייג הניח את ידו על הפצע. הוא הרגיש שהגוף של הבחור הצעיר קר. אבל תוך כדי שלאט לאט משך את ידו לאורך הפצע הוא ראה שהפצע נסגר. הוא ראה שבמקום בו נגע, הפצע החלים. אבל הקור מגופו של הצעיר נכנס עוד יותר אל גופו של הדייג, אל תוך זרועו. הקור היה כל כך גדול שהזרוע כאבה מאוד. כשמשך את ידו לאורך הפצע, התפשט הקור אל תוך הכתף שלו, לחזה, סביב ליבו. הקור, הכאב, היו כל כך חזקים שהדיגג בקושי יכול להמשיך. הוא ידע שתוך רגע יכסה השחור את עיניו. ברגע הזה יפול אל קרקעית הים. אבל כשפקח הדייג את עיניו הוא גילה שאינו נמצא יותר בקרקעית הים. הוא מצא שהוא לא נמצא יותר מתחת למים. הוא שכב על החוף מתחת לצוק שבצפון האי ווסטריי. הוא חש עדיין את הכאב בגופו, אבל הוא היה בחיים! הוא הביט סביב. הוא הרגיש את חום השמש, שמע את המיית הגלים. לצידו ראה ערימה של רשתות דייג ישנות שלו, כולן מתוקנות להפליא. ועל הרשתות היה מונח הסכין שלו. ובכן, אתם יכולים לדמיין שאחרי כל זה, כשמשך הדייג את הרשתות שלו הוא מצא בדרך-כלל מספיק דגים. לפעמים מצא שהדגים נשוכים או קרועים. לפעמים אפילו הרשת הייתה קורעה. אבל הוא רק היה אומר, "אח, זה רק הסלקי. וגם הם צריכים לחיות." גמר חתימה טובה,
יש פעמים שאדם צריך למצא את היכולת לסלוח על דברים שקרו כדי שיוכל להמשיך הלאה לעיתים הסליחה מתבטאת בהבנת ה(נ)סיבות וויתור על המלחמה לתיקון המצב ולעיתים באמת מדובר במחילה על עוולות שנעשו השאלה הגדולה היא האם זהו תהליך שיכול לקרות באימון אישי או שמקומו בטיפול פסיכולוגי? אולי אין אפשרות להגיע למקום כל כך משמעותי באימון? אולי אתם יכולים להצביע על מצבים שאפשר ומצבים שלא? אתם מוזמנים לשתף בדעות ובסיפורים
