אני, האקס והסליחות שלנו... חלק ב
רציתי לאחל לו אהבה, כמו זו שהוא חלם עליה, כמו זו שהוא למד מהינשוף שהסביר אותה ב"במבי": "בעונת האביב, כמעט כל אחד נדבק בקדחת האביב. למשל, נניח שאתה צועד לתומך שקוע במחשבותיך, מביט שמאלה, מביט ימינה, כשלפתע פתאום - אתה רואה לנגד עינייך פנים כל כך יפות. ואז אתה מתחיל לחוש בגופך מן צמרמורת, הראש שלך מתחיל להסתובב ואתה מרגיש שאתה קל כנוצה. ומבלי שתשים לב לכך, אתה מרחף באוויר. ואז אתם יודעים מה קורה? אתה מסתחרר, ומאבד שלגמרי את הראש! וזה עוד לא הכל. זה יכול לקרות לכל אחד. ולכן, עליכם להזהר. זה עלול לקרות לך! ולך! וגם... כן, זה יכול לקרות גם לך!" אבל לא הצלחתי את הסרט להוריד וראש השנה כבר התקרב, אז כבר שלחתי לו את המכתב. עברו כמה ימים ופתאום הסרט התחיל לרדת לאיטו. כשהוא הושלם, החלטתי לראות אותו. ומה אני אוכל לספר לכם... הלב שלי נשבר שוב ושוב לאורך הסרט... כי נזכרתי בכל מיני דברים שהוא עשה ואמר והרגשתי ממש פתאום תחושת עצבות כל כך גדולה, ותחושת פספוס עצומה. ואז הסרט נגמר ובדקתי את המייל שלי. ראיתי מכתב תשובה ממנו! זה מצחיק שבתאום כזה מושלם, של כמה ימים אחרי המכתב, גם הסרט ירד וגם הוא ענה לי: "שנה טובה מוצלחת ושמחה. מדהים איך לפעמים, מכירים מישהו ולימים אחר-כך הוא כל-כך רחוק ואין לי מושג מה עובר עלייך, ולאן מובילות דרכייך. מי יתן שלנופים יפים ואל דרך מלאת אהבה. אני מאד שמח שכתבת כי אני מרגיש בנוח איתך, ומקווה שאת גם תוכלי (כך שאם בא למישהו משהו לכתוב, זה פשוט אפשרי). אני אוהב לאהוב, אפילו אם זה יותר בחלום וכמו שסיפרתי לך פעם, אני לא מאלה שלא ינסו לאהוב. כל הרגעים שהיו לנו יחד, נעשו (לפחות אצלי) בלב שלם ומכל הלב, בתקווה שיום אחד אולי יתאהב. חבל שזה לא קרה, כי את אדם נהדר, וממש נהנתי להיות איתך. את צודקת במה שאת אומרת, אבל אין צורך להצטער. יצאנו חודש, היה מדהים, הבנו שזה לא זה ונפרדנו. אם היינו ממשיכים להיות יחד - ולהתעלם אז היינו צריכים להתנצל. לכל אחד יש מסע בחיים, לטוב ולרע, לעצמאות ולתמיכה וכל מי שידע לפסוע בכל הדרכים ולהכיר את יופיו של פסגת ההר ותהום הנהר הזורם מתחתיו, כל מי שיהיה נאמן לליבו ויאהב את אין סוף המסע. אני מצטער לרגעים שנראה שאני לא רוצה להביט כשאני מוריד את המשקפיים, רציתי פשוט לראותך אחרת, להרגיש אותך קרוב (כמו צליל של פסנתר)... מצטער על רגעי אכזבה או כאב, אף פעם לא ידעתי דרך יפה להיפרד. אני כן שמח שזה היה הדדי ואני כן מאמין שעם עדיין לא מצאת, אז תמצאי מישהו נהדר כמוך, אשר פתוח לאהוב אותך. ואם לצוטט משפט מפורסם מ"יומנה של ברידג`יט ג`ונס": "כמו שאת", שזו (בסליחה על הביטוי) חתיכה לא רעה בכלל. בקיצור, כל הבירבורים האלה נועדו לומר לך דבר אחד: תאמיני בעצמך (אני בהחלט מאמין) ושתהיה לך שנה טובה, מוצלחת בהמון תחומים: זוגיות, עבודה, משפחה, לימודים... שלך, זה שלא מצטער איתך על שום רגע". כל כך בכיתי שקראתי את המכתב... פתאום הרגשתי שאנחנו כל כך מתאימים ביחד... חייבת להפסיק גם עם זה עד השנה הבאה. להפסיק להתאהב ככה בכל אחד. או כמו שג`ים קארי אומר ב"שמש נצחית בראש צלול": "למה אני מתאהב בכל אחת שנותנת לי קצת תשומת לב?"... פשוט הבדידות הנוראה הזו... אני לא יודעת. אולי אני הולכת מאחרים ולא האחרים ממני... פתאון הרגשתי שאני כל כך כן מתאימים בדברים החשובים באמת, וגם הפחות. רק לפני כמה ימים כתבתי ביומן שלי בהשראת הסרט "יומנה של בריג`ט ג`ונס", והנה הוא כותב לי עליה. רק לפני כמה ימים ספרתי ביומן שלי כמה נמאס לי לתרגל אהבה, כמה אני רוצה לאהוב באמת, והנה הוא כותב אותו דבר על עצמו. מה אם... אנחנו לא אמורים להיות עם מי שאנחנו מאוהבים בו בטירוף, מה אם אנחנו פשוט אמורים להיות עם מי שאנחנו פשוט אוהבים מאד ואנחנו מתאימים לו והוא לנו? מה אם אני משלה את עצמי בכל פעם שאני "מתאהבת"...כמו שהתאהבתי בחבר הכי טוב שלי או במיתולוגי שלי... אהבה אמורה להיות פשוטה, לא? כולנו מדברים על זה שההתאהבות היא ה- דבר.... כולנו מחפשים להתאהב בכח... מה שנקרא - "מאוהבים באהבה". מה אם אנחנו פשוט אוהבים ונהנים להיות אחת עם השני וטוב לנו באהבה שקטה, בלי כל המשחקים, בלי כל פגזים באוויר, פשוט קיטש טהור... ? רע לי... כלומר - בעצם לא, לא רע לי. אבל עצוב. כל הזמן בא לי לבכות... אני מה זה מיואשת ומובלבלת ... יכול להיות שחזרנו לתקופה ההיא שאני לא רוצה לישון כדי שלא ייגמר הזמן ומצד שני אני כן רוצה לישון כדי לא להתמודד עם החיים? אומרים לי שאני פשוט רודפת אחרי האהבה, שאני לא מוכנה אליה. אבל מתי אי פעם נהיה מוכנים לקראת האהבה? אני לא יכולה יותר לסבול את הכאב הזה של להיות לבד... כמו שביום שבת לא הצלחתי כל כך לישון בגלל שידעתי שביום ראשון אני אמורה לבצע כמה מההחלטות שלקחתי על עצמי. הרגשתי כל כך בודדה ועצובה כזו, כמו שאחרי שנפרדים לתקופה ארוכה ממישהו ולא יודעים מתי תראו אחד את השני שוב... הרגשתי שאני כל כך צריכה מישהו שיחבק אותי ויבטיח שיהיה בסדר מחר ואין לי מה לדאוג. התכרבלתי בתוכי, הרגשתי קצת דמעות בגרון. ניסיתי בכל הכח להרדם. עצמתי עיניים חזק ודמיינתי איך זה לישון. אז עכשיו אני מתגעגעת אליו וכואב לי. הוא סלח לי... מתי אני אסלח לעצמי?
