באוניברסיטה...
לא פספסת שלא היית. את הערב הסלסה בת"א אפשר לתאר ב"עלילות אלכס וחבריו".. נכנסנו לאוניברסיטה, אולם ענקי, רצפת פרקט, אבל: ענקי מדי, זה כאילו שאתה רוקד בשדה ענק כזה ולא מועדון, הד מטורף ורמקולים שנמצאים בצדדים שונים של האולם, מה שגורם לזה ששומעים כמה מקצבים בבת אחת ולא רק מקצב אחד של מוזיקה. רוב האנשים באו בזוגות, הבחורות שלא באו בזוגות בדר"כ ישבו בחבורות ודיברו אחת עם השניה וגם כשעלו לרקוד, משום מה רקדו כמו ילדות בכיתה ח שמתביישות לגעת בבנים (וזה לא רק משהו שראיתי אצלי). ואז התחילו ריקודי שורות... כאחד שנורא אוהב שורות, רצתי החוצה מהמועדון הזה והפניתי את עצמי אל הטיילת ומועדון הHome החדש שהיה בחסות הזירה. אך אבוי, לא כתבו שם כתובת, רק "ליד הדייויד אינטרקוננטיננטל". אחרי 9 סיבובים סביב המלון, שתי כניסות ליפו וסיבוב בקור של הטיילת, התקשרתי לחבר שלי י´ שהיה אמור ללכת לאותו מועדון, התגובה שלו היתה כזו "לפני 10 דקות יצאתי מהמועדון, אין מוזיקה טובה, פחות מ30 אנשים על הרחבה, וזה כולל את הדיג´ייז של הסלסה שכולם הגיעו לראות את הפתיחה... אני הולך לאוניברסיטה". כיוון שהערב לא מוצה, פנינו שוב לאוניברסיטה ולהדים האדירים בשירי לטינוס. עד שהגענו לשם, נשארו שני שירים ובדיוק הגיעו עוד כמה חברים שהיו בפוקוס ליד וברחו מאלפי הארגנטינאים השיכורים והחרמנים שהציפו אותו וכפו על הדיג´יי מחרוזות שירי קומביה. בקיצור, רקדנו (שוב) סלואו על A puro dolor והלכנו לאכול פיצה בהרגשה שסלסה לא נקבל אז לפחות לא נחזור על בטן ריקה. אלכס
( ... בואו נארגן משהו
