סמלים וסימנים
יוצא לי לחשוב הרבה על המסע בזמן האחרון. אני מצליחה למצוא כל מני סימנים וסמלים בזמן האחרון... לדוגמא: *כשהינו באושוויץ, ליד בריכות האפר נכנסתי פשוט להיסטריה, נורא חשוב לי כל הנושא של כבוד המת וכל הזמן היתי בפאניקה שאני מחללת את כבוד המת (ביער לופחובה רעדתי ולא הצלחתי להתקרב לגדר הקברים כי פחדתי שאני אעמוד מעל קבר, בכיפת האפר במיידאנק לא העזתי להסתכל פנימה כמו שעשו רבים מהמשלחת שלי, היה לי קשה מדי להתקרב ולראות שרידי אדם מתוך המחשבה שאני גוזלת מהם כבוד אחרון שהגיע הזמן שיקבלו). כשהינו באושוויץ, בגשם, חשבתי כל הזמן ששהמים והרוח מזיזים את השרידים ועצם העובדה שאני אעמוד כל כך קרוב יחלל את כבוד הנרצחים. אני מתעמלת, והקרסוליים שלי לא עובדים כל כך טוב, בעיקר כשקר אז לפעמים קורה לי שהם פשוט קורסים. הרגשתי שאני חייבת ממש להתרחק, ממולץ עם כמה שפחות צעדים. פסעתי פסיעה גדולה והקרסול שלי פשוט קרס, נפלתי על ארבע, הכי קרוב לאדמה שרק אפשר. לא הצלחתי לקום ופשוט לא הצלחתי להסדיר את הנשימה והמחשבות. הרגשתי כאילו אלוהים אומר לי שאני חייבת להתעמת עם זה. *אני אוהבת שוקולד לבן ושונאת שוקולד חלב. כמו שיש ב"פסק זמן". כשארזתי את המזוודה לפולין אבא שלי נכנס וראה שלא לקחתי שום שוקולד, הוא הזדעזע ויצא מיד לקנות את החטיף האהוב עליו, "פסק זמן". לא עזר כמה שאמרתי לו שאני שונאת את זה ולמען האמת זה עושה לי בחילה. בסופו של דבר לקחתי את זה. ארבעה ימים הגועל הזה היה תקוע לי בתיק ולא נגעתי בו, ביום הרביעי כשיצאנו מאושוויץ הרגשתי כאילו אני מאבדת את האיזון, באוטובוס בלעתי ארבעה "פסק זמן" בלי לעצור להיזכר שאני שונאת את זה. אחרי זה יצא לי לחשוב על האירוניה, אכלתי "פסק זמן" כשהיתי צריכה "פסק זמן". אגב, מאז זה החטיף האהוב עליי. ועוד שכאלה. האם גם לכם יש כאלה?
יוצא לי לחשוב הרבה על המסע בזמן האחרון. אני מצליחה למצוא כל מני סימנים וסמלים בזמן האחרון... לדוגמא: *כשהינו באושוויץ, ליד בריכות האפר נכנסתי פשוט להיסטריה, נורא חשוב לי כל הנושא של כבוד המת וכל הזמן היתי בפאניקה שאני מחללת את כבוד המת (ביער לופחובה רעדתי ולא הצלחתי להתקרב לגדר הקברים כי פחדתי שאני אעמוד מעל קבר, בכיפת האפר במיידאנק לא העזתי להסתכל פנימה כמו שעשו רבים מהמשלחת שלי, היה לי קשה מדי להתקרב ולראות שרידי אדם מתוך המחשבה שאני גוזלת מהם כבוד אחרון שהגיע הזמן שיקבלו). כשהינו באושוויץ, בגשם, חשבתי כל הזמן ששהמים והרוח מזיזים את השרידים ועצם העובדה שאני אעמוד כל כך קרוב יחלל את כבוד הנרצחים. אני מתעמלת, והקרסוליים שלי לא עובדים כל כך טוב, בעיקר כשקר אז לפעמים קורה לי שהם פשוט קורסים. הרגשתי שאני חייבת ממש להתרחק, ממולץ עם כמה שפחות צעדים. פסעתי פסיעה גדולה והקרסול שלי פשוט קרס, נפלתי על ארבע, הכי קרוב לאדמה שרק אפשר. לא הצלחתי לקום ופשוט לא הצלחתי להסדיר את הנשימה והמחשבות. הרגשתי כאילו אלוהים אומר לי שאני חייבת להתעמת עם זה. *אני אוהבת שוקולד לבן ושונאת שוקולד חלב. כמו שיש ב"פסק זמן". כשארזתי את המזוודה לפולין אבא שלי נכנס וראה שלא לקחתי שום שוקולד, הוא הזדעזע ויצא מיד לקנות את החטיף האהוב עליו, "פסק זמן". לא עזר כמה שאמרתי לו שאני שונאת את זה ולמען האמת זה עושה לי בחילה. בסופו של דבר לקחתי את זה. ארבעה ימים הגועל הזה היה תקוע לי בתיק ולא נגעתי בו, ביום הרביעי כשיצאנו מאושוויץ הרגשתי כאילו אני מאבדת את האיזון, באוטובוס בלעתי ארבעה "פסק זמן" בלי לעצור להיזכר שאני שונאת את זה. אחרי זה יצא לי לחשוב על האירוניה, אכלתי "פסק זמן" כשהיתי צריכה "פסק זמן". אגב, מאז זה החטיף האהוב עליי. ועוד שכאלה. האם גם לכם יש כאלה?