ספי רבלין גיבור כי נלחם. ומה לגבי...

[דף חדש4]

ספי רבלין גיבור כי נלחם. ומה לגבי...

בכותרת העיתון היום כתוב שספי ריבלין גבור כי הוא נלחם במחלה. בסדר. אז הוא נלחם. זה קשה מאד להלחם. דורש אומץ לב. עומדים בקשיים פיזים קשים ונפשיים קשים. אני מבינה את כל זה. זה כמו להגיד לילד- אתה גיבור אחרי שהוא מקבל זריקה. יחד עם זאת אני שואלת את עצמי אם תתכן כותרת לא פחות נכונה- X גיבור כי קיבל את המציאות באומץ לב והכנעה? החברה שלנו מעודדת מלחמה, אי כניעה, נסיון לריב עם המציאות ולהכניע אותה. זה בסדר. עד גבול מסוים. יש גם כח זהה בקבלת המציאות. כמו אחיו של רוני מילוא או עדי טלמור שנסעו לשוויץ כדי לסיים הכל. חבל שהחלק הזה - של הקבלה, שהוא חלק יותר של תרבות המזרח (הודו, בודהיזם) לא מקבל את המקום הראוי לו.

 

[מטילדה11]

לקבל את המציאות זה להלחםאו לותר

כל אחד מחליט מה לעשות במציאות שלו
לא לקבל זה להכנס לדיכאון ולהפסיק לתפקד ולאכול ופגשתי לאחרונה אישה כזו

 

[healerit]

אני חושבת שזה לא דומה לילד שמקבל זריקה

אנשים שעומדים במחלה הזו במשך שנים הם אנשים מיוחדים. אנשים שמעבר למה שאת מכנה מלחמה - עשו שינוי בחייהם.
כתוצאה מהשינוי הזה הם הצליחו לנהל את המחלה במשך תקופה ארוכה ולעיתים להכניס אותה לרמיסיה.
וכשהם סיימו את התהליך ואת התיקון שלהם הם עזבו את העולם.

ראיתי את ספי ריבלין בסרט שעשו עליו לפני שנה-שנתיים והוא אמר שהוא ימשיך כל עוד ינתן לו ומתי שזה יגמר, זה יגמר. היתה באמירה שלו השלמה עם המוות ויחד עם זאת הוא חי במלוא הפוטנציאל שלו על אף המחלה. זו הגדולה שלו בעיניי. לא מלחמה אלא הבחירה לחיות את החיים עד הרגע האחרון באופן שבו הוא רצה לחיות אותם, כלומר לעמוד על במה.
הבודהיזם מעודד לחיות את ההווה במלוא הפוטנציאל, לחוות את כאן ועכשיו ולמות בהשלמה - כשמגיע הרגע. אני חושבת שזה מה שספי עשה. לכן בעיניי הוא היה ענק!!!
אני רואה הרבה אנשים מרימים ידיים, מחכים למוות. למעשה, הם מתים לפני שהגיע הרגע. זה גם קרה לאבא שלי. הוא לא הרים ידיים עד הסוף אבל הוא לא חי. ברגע שגילו לו את הסרטן חייו נעצרו. עודדתי אותו להמשיך בחייו כפי יכולתו, לעשות דברים שהוא אוהב שהוא כן יכול לעשות, אבל הוא לא היה מעוניין. הוא גם חי אז עם בת זוג פסימית שדיכאה אותו כל הזמן.
זו היתה הבחירה שלו. אין מה לעשות. קשה מאוד לאדם חולה להמשיך לחיות. זו הגבורה של ספי, שהוא חי עד הסוף. הוא חי את הרגע בטירוף. זה מדהים בעיניי.

עכשיו חברה התקשרה. סיפרה שאחותה בת ה-65 קיבלה בשורות קשות, שיש לה סרטן ריאות שלב 4. היא מעשנת כבדה, ודאי ידעה שזו אופציה אך עדיין... קבלת ידיעה כזו קשה מאוד.

בקיצור, בואו נחיה את החיים כאן ועכשיו והכי טוב שאנחנו יכולים

 

[דף חדש4]

 

[אין בררה]

אין בררה

אין בררה.למה מה?יש אפשרות אחרת?אין בררה,כי זה מה יש.ויש לנו מזל גדול שזה לא תפס אותנו כמה שנים לפני כי אז ....

 

[סבאיציק]

על כך נאמר........

"הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ." (משנה אבות ב ד)
לא מאחל לאף אחד להגיע למקומו, או חלילה וכמובן לא להיכנס לנבכי נפשו של חולה סרטן.
וכן נאמר:
אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל(פרקי אבות א יא/)
חולה סרטן עובר תהליכים פיזיים ונפשיים קשים, בשלבים שונים של המחלה,
החל מהבשורה המרה ועד לסוף ,
דעתו ומחשבתו משתנים,
אין פה שאלה של גבורה או קבלת הדין,
שבת שלום

 

[סקסית בנשמה2]

אני מסכימה איתך

יש "בעיה" בחברה שלנו כי זה לכאורה שאתה/את "חזקה ומתמודדת.
אף אחד לא אוהב אנשים שבוכים או פסימים אבל יש הרבה רגעי בדידות במחלת הסרטן אין לי מושג אייך זה עם משהו אחר,
לפני כמעט שנה חליתי בסרטו שד וזו השנה הכי קשה שהייתה ועודנה עבורי.עם כל התחזית החיובית שיש לי.
כאילו כולם מצפים ממך להיות חזקה וגיבורה כי את מתמודדת עם דברים קשים ו"סומכים" עלייך אבל איפה הסביבה /קרי כמה אנשים שלא היו שם?
בדבר אחד "קינאתי" בספי ריבלין על כל האהדה והתמיכה המשפחתית לה זכה והאהבה כי לי זה לא ברור מאיליו , לא יודעת כי עדיין כשאני הולכת לטיפול כימו אני מקנאה לפעמים באלו שיש לנם מלווה/חברה/או אדם אהוב קרוב שיכול לשבת שם עבורה ולצחוק ואפילו לפצח גרעינים רק לא להביט בעיני עגל וחמלה.
עם זה קשה לי.

 

[דף חדש4]

דמייני אותי מסתכלת בך בעיני עגל וחמלה כמה שתרצי

אני מעריכה את הכנות שכתבת בה על מה שחסר ועל רגשות של קנאה במי שיש לו מה שחסר לך.

 

[סקסית בנשמה2]

חשבתי לעצמי כמה פעמים שאני

דוגמא לעצמי כמה אני מסתכלת על המחלה בעיניים ולילדיי היקרים שאני מגדלת לבד מבחירה כשחליתי.
קראתי לזה סרטן והבאתי ספר מקסים שיקראו ובארוחת שבת דברנו על הקרחת שלי על הכאב שלהם כמה שאפשר לצפות גם מילד בן 7 ותמיד קמתי והכנתי והייתי שם עבורם כי הם ידעו שחוץ ממני או עוזרת/מנקה שהגיעה מכספי ביטוח לאומי לא היו הרבה שעזרו,,והאמת גם כששכנות שלי הציעו לבשל ועוד סרבתי בנימוס כי ידעתי וסמכתי על עצמי בלבד וכל חיי זה הוכיח את עצמו,
היום כשאני עדיין בטיפולים עדיין קשה לי ללכת לטיפול,מבריזה לפעמים ועוד אבל לא פוחדת מכלום,
מוות מבחינתי מעולם לא הייתה אופציה גם אם היה נאמר לי שאני גרורתית - ואני לא.
כך שבעצם רק עם הטיפולים הראשונים הקשים הקשבתי לגופי והייתי במיטה וכשיכולתי קמתי והכנתי שיעורים עם הילד היקר שלי שהוא היה מסנן לי שיחות בבית והוא חווה יותר מכל את כאבי ותסכולי לפעמים,
אני מסתכלת לכל דבר בעיניים ובמציאות מאד מפוכחת.
ממליצה לכל חולה..

 

[סבאיציק]

חזקי ואמצי אימא יקרה

שמרי על עצמך.
מאחל לך הרבה בריאות.
שתזכי לגדל את ילדיך לבגרות.
בשורות טובות .
שבוע טוב לך

 

[סקסית בנשמה2]

תודה רבה מאחלת גם לך בריאות ושמחה

המחלה הזו גרמה לי להיות מפוכחת יותר מתמיד .
אחד המשפטים שכתב ספי ריבלין לפני מותו שנגע לליבי מאד הוא כששאלו אותו אייך הוא מתמודד עם המחלה ואז הוא ענה "לומדים לחיות עם הרע והטוב עם שניהם".
היו לי דמעות בעיניים,

שבוע נפלא ותודה,

אילנה

 

[דף חדש4]

את, אניטה, כל האמהות שכותבות פה

האמהות שלמרות המחלה, ממשיכות לדאוג לבית ולטפל בילדים שלהן הכי טוב שהן יכולות- ממש מעוררות בי השראה ותחושה של צניעות לעומתן. אתן מזכירות לי נמרות וזה מאד נוגע בי ספורי ההתגברות והגבורה הללו. כי זה מה שאני חושבת שאמהות שמתמודדות עם סרטן ומסורות לילדיהן הן- גיבורות. לא שוכחת איך מטילדה סיפרה על שישי, על הסלט שצריך להכין, על השקט... לי היתה אמא בריאה שלא טפלה בי כמעט כי היתה עצלנית ומרוכזת בעצמה. למדתי את הלקח ועם ילדיי אני שמה את הצרכים שלי בצד- קמה גם כשלא בא לי ומטפלת כמיטב יכולתי כי ברור לי עד כמה הילדים שלי תלויים בי. הם בני ערובה שלנו בסך הכל. תלויים בנו שלא מרצונם. פשוט כי ככה זה- ואסור לנו לאכזב אותם.

 

[סקסית בנשמה2]

גם לי אין ולא הייתה אימא קשובה/אכפתית

ברמה הנורמטיבית סביר אבל דאגה לצרכיה על כל המשתמע מכך ואנוכית עד היום למעשה אבל אני זו לא היא.
אני שונה בתכלית בהיותי אישה ואימא ממנה למדתי מהחיים.
צרכיי ילדיי קודמים לכל וכך תמיד יהיה .ואני מגדלת לבד מבחירה.
לא אחת הייתי ברמב"ם לפני בדיקה או לפני הניתוח שהיה והיו מתקשרים אליי מהמסגרת שהבכור נמצא (מחוץ לבית) "בואי,,הבן שלך מפוחד כי את ברמב"ם" וזה נער מתבגר בן 15+ שכל עולמו זו - אני ואני הייתי נוסעת ומעודדת ושיחות ורצה הביתה לבן הצעיר שהיה עם שכנה/ביבי סיטר אבל לא היה קל ועדיין יש לי רגעים קשים שאני מרגישה כמו בתוך בועה/במה ואני לא השחקנית בכלל מה הקשר לי ולסרטן ואז אני מרימה את עצמי וזוכרת שמצבי טוב ומקווה שזה ימשך עם השנים ואם לא - אתמודד שוב כי אין משהו אחר אין פה פינוק או שאלה של פריבילגיה שלא - מתמודדים כי יש חיים ויש למה לצפות ויש ילדים שסומכים עליי ואני לא יכולה לאכזב את עצמי או אותם.
למדתי גם להיות קצת סלחנית כלפיי עצמי ולא כל דבר צריך להיות בזמן או אחר.
יש זמן וכל דבר אחר הזמן שלו,
הסרטן גם הקשיח את ליבי כלפיי אנשים מסויימים שאכזבו ויחד עם זאת לומדת לחיות עם זה,זו הגדולה לדעת לחיות עם אכזבה של אנשים קרובים כי חלית.
כולי תקווה שאת נמצאת במקום שמח עם ילדייך ותמיד תזכרי שהחיים מורכבים עם טוב ורע וזה מחשל אותנו.


אילנה.

 

[healerit]

מה שאת כותבת כל כך חשוב

הלוואי שכל המשפחות ומעגלי החברה שנוגעים במחלה הזו היו קוראים את מילותייך.

בזמנו כשאבא שלי היה חולה, הייתי חזקה, לא הרשיתי לעצמי להתפרק לפניו כדי לא להחליש אותו.
אני חושבת שאם הייתי בוכה לפניו, אולי הוא היה מרשה לעצמו לבכות ולשחרר את הכאב.
בחודשים האחרונים הוא כן בכה, היה חשוף יותר, שיתף יותר בכאב שלו.
לא נתנו לו להרגיש לבד. בעניין הזה היה לו מזל שהיינו לצדו כל הזמן, כל הטיפולים והבדיקות וגם ביום יום.
מותר לבכות, לכאוב, כשקשה. לא בריא לשמור הכל בבטן - את הצער, האכזבה, החרטות, הכעס. אני מאמינה שרגשות קשים כאלה תורמים לסרטן, מזינים אותו.

אצלך זה ודאי לא קל כיוון שיש לך ילדים צעירים

 

[דף חדש4]

כשמקבלים את המציאות- דווקא מתמודדים יותר טוב

אפשר להגיד- מוות זו לא אופציה ולרוץ אחרי רופאים בלי סוף גם שאין טעם. מוות זו לא אופציה- גם יכולה להביא לחרדה גבוה ולאי מתן טפול בזמן כי מתכחשים לעובדה שיש סכנה של מוות.
אי אפשר לשפוט אנשים, נאמר פה כבר מספר פעמים. אני לא שופטת. אני מדברת בשם עצמי- אני אדם שלא אוהב לשקר לעצמו ולא אוהבת שמשקרים לי. אני אוהבת לפתוח עיניים ולהיות מוכנה. אעשה הכל כדי להלחם במחלה- אבל המוות זו אופציה קיימת וצריך לקבל גם את זה. בהשלמה. דווקא מי שפותח עיניים בעיני ולא מכחיש את מצבו ואת המוות שמצפה לכולם אגב,לא רק לחולי סרטן, יכול לנהל את המחלה טוב ויעיל יותר, לדעתי. החברה שלי- ברוך השם- התחילה להתמודד טוב יותר עם מצבה. המשפחה שלה הבינה שהיא לא מסתלקת כל כך מהר (סליחה על ההתיחסות הבוטה משהו), שהיא פה לא כדי ללכת כל כך מהר ושכדאי להתארגן לזה במקום לחכות לסוף- אז סוף סוף הם הכניסו מנקה- מבשלת כמה פעמים בשבוע. כי באמת שזה לא יכל היה להמשך ככה- שהיא עושה כלום, בעלה מושך בעבודה עד מאוחר, הילדים- בורחים מהבית כל אחד למקום אחר וכל הזמן סומכים על אנשים טובים שיעשו טובה ושילחו סיר עם אוכל. אז - דמי הבטוח הלאומי, אני מאמינה שזה בא משם- הופנו למשהי שתנהל את הבית. כמו כן, היא סוף סוף שמעה\היתה מוכנה לשמוע שיש טפול פליאתלי ( ככה אומרים את זה?) שזה טפול תומך בבית- מגיע רופא ומגיעה אחות ועוזרים בניהול הכאב. לא יודעת למה היא לא עשתה את זה קודם. בית החולים לא יידע שזה קיים? היא לא רצתה לדעת שזה קיים כי זה סימן לה את הסוף (דוגמא להכחשה שגורמת להתמודדות לא טובה)- אבל ברוך השם היא סובלת פחות. היא גם התחילה להפגש יותר עם אנשים. אני מאד שמחה עבורה.

 

[סבאיציק]

אני מבין את הצרכים שלך

הפורום נמצא כאן כדי לתמוך בכל מי שחפץ.
אם רצונך רק להביע את דעותייך ואת האמת שלך,
אנו כאן שמחים לשמש לך במה.
דבריך מנוסחים בבהירות.
אשמח לשמע שזה מסייע לך.
יפה את עושה בתמיכתך ודאגתך לחברתך.
שמח לשמוע על השיפור.
שבוע טוב
והרבה בריאות

 

[healerit]

טיפול פליאתלי נותנים כשאי אפשר לקבל טיפול שירפא את המחלה. מנסים להקל על החולה מהרבה בחינות, לא רק מבחינת הכאב.
רופא המשפחה או האונקולוג אמור להפנות את החולה לסוג הזה של הטיפול כשהוא חושב שהגיע הזמן לכך.
ואז הוא גם מדבר עם החולה ומסביר לו את משמעות הטיפול.

העזרה בבית היא עזרה משמיים. היא כל כך משמעותית!

שולחת לך חיבוק חורפי חמים