שאלה מצוינת
זה בדיוק אחד הדברים עימם אני מתמודדת בימים אלה. בנסיון לתת לעצמי מענה לשאלה מה נדרש להצלחה בתהליך האימון אצלי. מה המשותף למצליחנים ומה לפחות מצליחים או כאלה שהתהליך שלהם לא התקדם לשום מקום משמעותי. כשאני מנטרלת לרגע פרמטרים שקשורים בי כמאמנת ואחרים, אני יכולה לאמר שאחד הדברים שבלטו לי במיוחד הוא מידת ההתמסרות. אלה ששמו את הספקות שלהם בצד והחליטו "להתאבד" על הנושא, עברו תהליך מדהים. אלה שהרשו לעצמם ללכת בנתיב חדש, להתנסות ולחוות באופן טוטאלי, עשו את הפריצות דרך הכי גדולות והשינויים הכי יציבים. לעומתם, בצד השני, נמצאים אלה שמגיעים עם ספקות וטורחים להעלות אותם שוב ושוב, נתקעים ואז יש שתי אפשרויות: 1. לטפל בהתנגדויות הטבעיות באופן מודע 2. להפרד - הבחירה תהיה תלויה כמובן במתאמן. "ספק" משקף את מה שהמתאמן מאמין בו. כשאני בספק בנוגע ליכולת שלי להצליח זה אומר שרווחת בתודעתי אמונה שלא אצליח. (זו היתה רק דוגמא וכמובן שספקות יכולים לעלות בנוגע לכל דבר) ספק הוא בעצם התנגדות פנימית שבתהליך שינוי תמיד תעלה בשלב זה או אחר- התנגדות שיש לה הכח, בהתאם לעוצמתה ולמידת הרלוונטיות שלה לתהליך, לפגום באיכות ובהצלחת האימון. ולכן היא חייבת להיות חלק מהאימון. והשאלה הגדולה היא האם המתאמן בוחר להשאר בספק או להתעמת עימו, לבחון אותו ולשחרר את הפלונטר. אם הוא בוחר להתמודד יש על מה להתאמן, אם לא, אין בכוחו של המאמן לעשות דבר.
למשל עד כמה זה רעיון טוב להם להיות באימון, אם בכלל נכון להתאמן על הנושא שבמוקד האימון, אולי בכלל אין סיכוי/טעם באימון וכו' מצד אחד ספקות הם חלק מובנה בתהליך, בכל עשיה שנועדה להשיג שינוי מצד שני להיות יותר מדי עם הספק אולי משאיר את המתאמן/מתאמנת "מחוץ למשחק" איך אתם רואים את הדברים
