חיכיתי, חיכיתי והוא לא בא.
חיכיתי לאפקט הקינון הזה כל ההריון. איך דמיינתי אותי עוברת על כל הבית כבמטה קסמים, מדלגת כמו תיש קטן ומנקה כל פינה, מנצחת במטבח על הכיריים והתנור, מכינה כמויות אוכל אדירות ומקפיאה. כלום. הייתי בטטה. בקושי זזתי. רק חלמתי על אפקט הקינון הזה ובכל פעם שצנחתי למיטה לישון התפנקתי על דמיונות של עצמי מנקה, מסדרת,מבשלת ואופה. עד שפשוט, יום אחד, כבר כ"כ רציתי ללדת, אמרתי בליבי (זה היה מושכל לגמרי, ממש לא אינטואיטיבי..) - אם לא אנקה, לא אסדר, איך הוא יבוא? אז ניקיתי (קצת, לא צריך להגזים. הבדל שמים וארץ בין עולם החלומות שלי למציאות), סידרתי, החלפתי מצעים במיטה למצעים לבנים, שאבתי, 'עשיתי' אבק וכו' וזהו. כל זה אחרי שחזרתי מהראבוטה. נפלתי שדודה למיטה בחצות וחצי. התהפכתי פה ושם, שלחתי SMSים לבעלי שהיה בחדר השני ושוב נרדמתי. ב - 03:15 התעוררתי עם ירידת מים. וכך התחילה הלידה. כשהשכבתי את הקטנה על המצעים הנקיים חשבתי בליבי "איזה מזל שהחלפתי מצעים!"