ספרו על מקומות עבודה מעניינים שעבדתם בהם

[אפונה ירוקה חמודה]

ספרו על מקומות עבודה מעניינים שעבדתם בהם

 

[אפונה ירוקה חמודה]

אני עבדתי עם מיסיס מארפל של משרד התקשורת החיפאי.

ברחוב שבתאי לוי היה משרד התקשורת החיפאי - מישרדים. ליזיקה היתה אישה קטנטונת מצומקת כמו צימוק עם נעלי עקב ענקיות וחיוך ממזרי. כל מיני בעיות של גניבת שיחות, עליה פתאומית ובלתי סבירה במספר השיחות ואל הקו הוצמד "צולר" שרשם את מספר השיחות, היעד וזמן השיחה. זה היה בשנת 1970-1980. ליזיקה היתה אחראית על המחלקה ולא אחת תפסה גנבי שיחות. המקרה הזכור לי היה: נערה בת 16 הזמינה טכנאי טלפונים להתקנת שלוחת טלפון אצלה בחדר ללא ידיעת ההורים. מספר השיחות עלה ותפח בפתאומיות והאמא באה לצעוק על הפקידה ואיימה ש"תהפוך שולחנות" מה פתאום מספר השיחות עלה. הצמידו לטלפון צולר והתברר שה"גיברת הצעירה",הבת צלצלה לפחות 10 פעמים ביום לאילת, לחבר שלה . הראו את התוצאה לאמא, רק לראות את הפרצוף הנדהם שלה איך התביישה שאיימה שתהפוך שולחן....יצאה וחמתה שלוחה בה לכלות את זעמה על הבת הסוררת...

 

[tch111]

פאדיחה, פאדיחה.

 

[Y. Welis]

-> בזק בימים שלפני קואל...

זוכר שהורידו את מחירי השיחות המקומיות בזמנו בשנות התשעים (אחרי 10 בערב - בלי הגבלת זמן). איזו הקלה... אנשים נצמדו אז לטל'. מזל שהיתה אז תחרות מהסלולאריים.

היתה גם תקופה קצרה בסוף השמונים עם קוים משותפים, שנוצרו במקרה (שיחות ועידה אנונימיות). האינטרנט הקדום ביותר בארץ.

איכשהו יש לעיתים תחושה שמחיר גבוה מסויים או שירות כזה או אחר, הוא 'תורה משמיים'. לא בידי אדם. ולא כן. בידי הקובע, שלרוב פועל ממניעים נטולי כל היגיון. כמו 'דוכס האבסבורגי שהיה מזיז קורפוסים וארמיות לפי מצב העיכול שלו' (ציטוט חביב של קלארק).

 

[Y. Welis]

ראיתי לא מעט. לאו דווקא מקומות, אלא ראיונות עבודה

בשנות התשעים העליזות. הירושלמים היו אז במיטבם - צעקניים, תמהונים, חסרי טקט ועוד. בסוף נעשיתי עצמאי. כנראה שזו היתה התשובה כל הזמן...
&nbsp
באותן שנים היו מודעות ל'קלדנים אלפא-נומריים'. לא היה לי מושג מה זה, אבל להקליד ידעתי, אז ניסיתי. הגעתי לאיזה חדר גדול בדרום העיר, הומה ורוגש - ישבו שם 10 נשים בערך וגם בחור אחד, וכולן מדברות בקולי קולות וצוחקות וזועקות.
&nbsp
העבודה היתה להקליד מס' צ'קים וניירות שונים למחשב. הבעיה שהמקלדת הנומרית היא בצד ימין ואילו אני שמאלי (תמיד משתמש בספרות שמעלה). מילא, אבל ההמולה הרועשת שבה כולן עבדו, היתה בלתי אפשרית. לא ראיתי דבר כזה. כמובן שלא ניסיתי אפילו להישאר.
&nbsp
בכלל קיבלתי אז את התחושה שבירוש' לא כ"כ אוהבים לעבוד. כולם מנסים להימלט מזה בכל דרך. כל ביקור של אישיות בכירה - כולם נעלמים. שלג קל - טסים.