יש החושבים, שאם ספר עוסק באהבה חד מינית, הוא מופנה רק לבני ולבנות הקהילה הלהט"בית. מכאן שהתפתחה בישראל תרבות מדאיגה של דחיקת ספרים שבהם מופיעות דמויות להט"ביות, ופירוש הדבר הוא שכמעט ולא ניתן למצוא כאלו בשפה העברית. זה דפוס מפתיע. שכן כל מי שיקרא את סיפור האהבה "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום", ואת המשכו – "ארי ודנטה צוללים למעמקי העולם" (מאת בנג'מין אלירה סאיינז), יוכל להתוודע לתיאורים המרשימים של התרקמותו של קשר זוגי בגיל הנעורים, קשר שתחילתו בחברות, והמשכו בהכרה באהבה, ובבניית מערכת יחסים זוגית ראשונה. ספרות נוער מהווה לא אחת מודל-מתנגד למודלים שמוצגים בפני בני נוער בנוסח התפיסה ההוליוודית, כאלו של אהבה סכרינית שאין לה עיגון במציאות. ספרות הנוער ביגוד לכך, נוטה לריאליזם, ומתרחקת מקלישאות בנוסח "אהבה ממבט ראשון" ומתפיסת הסלפי – תפיסה לפיה יש להתייחס רק לעולם הנער או הנערה, מבלי לתאר את החברה שבה הם חיים. במקרה של ארי ודנטה – התיאורים של החברה ההיספנית אליה משתייכים הגיבורים, מבהירים לנו את הקושי שטמון ביציאה מה"ארון" בחברה שמרנית, ומכאן הרלבנטיות למתחולל בישראל. כמו כן המרחב הוא מרחב פריפריאלי, ומכאן שהדמויות מתוארות בהלימה לחיי הפריפריה ומתוך התרחקות מהתרבות הקפיטליסטית.
מי שמחפש את הניצוצות הניו-יורקים, ימצא אותם ברומן "כשאתה קורא בשמי" מאת טאקר שו. שם הרומן לקוח משירה של מדונה "כמו תפילה", ובהלימה, היצירה עוקבת אחרי שני נערים בני שמונה עשרה בניו יורק של שנת 1990. זוהי שנה גורלית עבורם, של בניית זהות עצמאית, של הבהרת היחסים מול המשפחה, של מציאת עבודה, אהבה ראשונה, ובעיקר – חשיפה למתחולל בחברה המקיפה את הדמויות. לא עוד עיסוק בשיעורי בית ובמעמד חברתי, אלא בהפגנות, בהומופוביה ובהיסטוריה של הקהילה הגאה. לכאורה, הכול נוצץ. אף סינדי קרופורד מבליחה לרגע ומופיעה ברומן. אולם יופיו עולה מתוך השילוב בין כאב ומאבק, לבין אהבה והיקשרות – לא רק במישור הרומנטי, אלא גם בהקשר של אח גדול שלוקח חסות על אחיו הקטן, והאופן שבו הם משנים זה את זה.
וכפי שב"כשאתה קורא בשמי" לא מהססים לדבר על היחס לאיידס בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 בכנות ובישירות, כך ב"הגשר" שכתב ביל קוניגסברג, מציגים כתמה מרכזית, התאבדויות בקרב בני נוער. החלטה אמיצה, לנוכח ההתעלמות מהסוגייה הקשה, שמתורגמת למופע פואטי מרשים. כל אחד מן הפרקים שואל מה היה קורה אם. מה היה אם הדמות הייתה מתאבדת. כיצד תגיב סביבתה. ולעומת זאת – מה היה קורה אם הדמות הייתה מוותרת על הרצון להתאבד וחוזרת לביתה. המתח שעולה מן האפשרויות השונות אינו מעמעם את מורכבותם של הנושאים הנידונים ברומן – החל באימוץ, ומשמעותו מבחינת הנערה המאומצת, וכלה באם נוטשת, והשפעת הנטישה על הנער שנותר לחיות עם אביו.
ואכן, הקשר בין בני נוער ובין בני משפחתם מתואר בהרחבה ביצירות אלו, שכן הזהות העצמית שנבנית בהן– זהות אישית, מגדרית, מינית, מקצועית ופוליטית, מושפעת מהמשפחה שבה הם חיים. ההורים מתוארים ביצירות הללו לא כפלקטים אמריקאים של הורות מושלמת, אלא כבני אדם, כדמויות שגם הן צריכות ללמוד את טיב היחסים עם מתבגר, את החוקים החדשים, את שינוי ההייררכיה בינם ובין ילדיהם שאינם ילדים קטנים עוד. ואחד הספרים שמאירים קשר מיוחד זה הוא "פליקס לנצח" של קייסן קלנדר, אחד הספרים היפים שפגשתי כחוקר ספרות ילדים ונוער. כן, זה ספר על נער טרנס, ועל האופן שבו הוא חווה את העולם. על העימות עם העבר שלפני הליך ההתאמה המגדרית, ועל ההווה שכולל יחס של סלידה, בד בבד עם אהבה ראשונה.
הספרים הללו שמשלבים בין גיבוש זהות, קשר עם המשפחה, והכרת החברה שבה אנו חיים – על דבשה ועל עוקצה, אמורים לדעתי, להופיע על כל מדף ספרים של מתבגרים בישראל וצריכים להיות חלק מכריע מתכנית הלימודים בבתי הספר.
תודה להוצאת טל מאי, שבחרה באומץ לתרגם את הספרים לעברית ולהכיר אותם לקהל הישראלי. תודה למתרגמות – מאירה פירון, שתרגמה בכישרון את ספריו של בנג'מין אלירה סאיינז, את "הגשר" ואת "פליקס לנצח", ולטליה פירון שתרגמה את "כשאתה קורא בשמי", אתגר לא פשוט כשמדובר בספר רווי אזכורים תרבותיים תלויי תקופה.
באדיבות
קריאת חובה -ספרות ילדים מומלצת, פרופ' שי רודין
