חרם
כמורה, אני זוכרת ילדה שהיתה בכיתתי בכיתה ג. חמודה מאד. ההורים סיפרו לנו שבכיתה ג, יצא שבתם ועוד ילדה חגגו יום הולדת באותו יום. אחת הבנות בכתה החליטה שאף אחד לא הולך אליה. ואכן - היא ישבה וחכתה וחכתה. האמא תיארה איך היא יצאה החוצה לרחוב לחפש ילדים ולשכנע מישהו לבוא למסיבה. בסוף היו שני ילדים מהשכונה. אני והמורה השותפה שלי באותה כתה, החלטנו שזה לא יהיה אצלינו. כל השנה עבדנו על הנושא החברתי, בכתה ומחוצה לה. עד שהילדה הזאת סיימה כתה ו היא היתה בין המקובלות ביותר בכתה. אבל היא לא עשתה מסיבות יום הולדת יותר - הזכרון של הכאב ההוא היה חזק מדי. מצד שני, המחנכת הקודמת(במקרה חנכה את בני אותה שנה אז אני יודעת) גם למדה מהניסיון: בתחילת השנה היא פנתה להורים באסיפת הורים הכללי הראשונה ובקשה לתאם איתה ימי הולדת. היא אמרה שהורה שיתאם איתה ויזמין את כל הכתה - היא תעזור לילד ותדאג שכולם יגיעו. ואכן כך. ילדה שלא הזמינה את כולם - המחנכת לא התערבה. אבל רוב הילדים הזמינו את כולם, תיאמו עם המחנכת, מילקו הזמנות בכתה. היא היתה שואלת במהלך השבוע מי מתכוון להגיע. ילד שאמר שהוא לא יגיע - היה צריך לספק סיבה. לפעמים היתה סיבה אובייקטיבית(אין לו איך להגיע , למשל) והמורה עזרה למצוא פתרון(הורים אחרים שיצרפו אותו)). אם לא היתה סיבה היא היתה משוחחת איתם ומסבירה כמה זה חשוב ואיך תרגיש וכו'. הילדים המשיכו בנוהל הזמנת כולם והגעת כולם עד סוף כתה ו(היא חנכה אותם ב א ו-ב) הכוונה שלי, אם יש מורה טובה וחזקה עם מודעות להשפעתה גם מחוץ לכותלי בית-ספר, אפשר לערב אותה כדי לטפל / למנוע בעיות כאלו.